מתחתית ההר, אל הפסגה
מתוך מאמר של הרב"ש, "הכנה לקבלת התורה מהו":
"אצל ה' כתוב "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר". ולגבי העם כתוב "ויתייצבו בתחתית ההר". וצריכים להבין מה זה "ההר". הנה הר הוא מלשון הרהורים, שהוא, שכל האדם."
אם אנחנו מקבלים את הידיעה הזאת בשׂכל, זה אומר שהבורא נמצא בראש ההר, כלומר פועל כך, שאנחנו מרגישים ומסכימים שאין לנו ברירה וצריכים לקבל את התורה. כי לאחר שאנחנו מבינים שהיצר הרע מכין אותנו לקבורה, אנחנו נאלצים בהכרח לקבל את התורה, כדי להינצל ממוות, מהחיים האלה שנועדו למיתה.
אז היכן הבחירה שלנו, אם בדרך טבעית יוצא שאנחנו חייבים לקבל את התורה? היצר הרע עצמו, שהוא הרצון שלנו להנות מהחיים האלה, מביא אותנו לבחירה הזאת. אבל האם זה נקרא קבלה?
לכן, כאשר אנחנו מתייצבים בתחתית ההר ומגלים את היצר הרע שלנו, וכנגדו מגלים את התורה, אז זו היא בינתיים תחילת הדרך. מופיעה אצלנו ידיעה ברורה, שבתנאים כאלה אנחנו מתחילים את החיים. ועכשיו, על כל צעד ושעל, שבו מתגלה היצר הרע, אנחנו צריכים להחליט: בשביל מה הוא התגלה, מה הצורך בו ואיך על ידי שימוש נכון ביצר הרע ובתורה, שניתנה לתיקונו, אנחנו יכולים להתעלות לדרגת הבורא, לראש ההר.
זוהי ההכנה לקבלת התורה. אבל זוהי רק הכנה, זה עדיין לא המימוש שלה. כאן אנחנו בינתיים פועלים לפי הכרחיות: מתרחש כזה גילוי שלא משאיר לנו ברירה. אנחנו רואים שיש לנו את היצר הרע והאמצעי לתיקונו, התורה, ואם נסרב לקבל אותה, אז כאן יהיה מקום קבורתנו. אחרת אין לנו שום סיכוי להינצל מהחיים האלה, שגרועים יותר ממוות, ולכן וודאי האדם מקבל את התנאי שהוצב לו.
הבחירה מופיעה אחר כך, בכל צעד ושעל, כאשר אנחנו מתחילים לממש את התורה במשך ארבעים שנה במדבר. כל שנות הנדודים האלה, אלה הן כבר דרגות אמיתיות של קבלת התורה, שעל ידן אנחנו עולים יותר ויותר למעלה, עד שמגיעים לפסגת ההר.
ידיעות קודמות בנושא:
רצון שאינו תלוי באף אחד
על ידי המקל או בכל זאת מרצון?
נתינה וקבלה
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, שיעור הקבלה היומי |
רגישות במקום מאבק
מתוך שיעור ההכנה לכנס בניו-ג'רזי
אנחנו מתאספים יחד כדי להתחבר ולעזור זה לזה לנצח את האהבה העצמית. כל אחד צריך לחשוב על ביטול האגו שלו, להפסיק לדאוג למילוי עצמי, ועד כמה שאפשר להשתוקק רק לאהבת הזולת. כלומר, במשך כל הכנס, מרגע זה והלאה, אנחנו צריכים לחשוב רק על איך להתעלות מעל עצמנו, לצאת מתוך האגו שלנו. כי רק על ידי זה, כל אחד יכול להרגיש נחיצות, רצון לרכוש תכונה חדשה, שנקראת רצון להשפיע.
כאשר כאלה אגואיסטים כמונו מתחברים יחד, ואני מסתכל על האחרים, אז אני מתחיל לגלות שהאגו שלי נברא בצורה חכמה להפליא. למעשה, הוא בנוי דווקא באופן כזה, כדי לעזור לי לצאת מתוכו. בעצם, שום דבר בחיים האישיים שלי אינו מפריע לרוחניות. אם אני אתייחס בצורה נכונה לטבע שלי, אז אני אגלה בתוכו אמצעים שעוזרים לי להשיג את העולם הרוחני.
הרגשת הדחייה מהאחרים ניתנה לצורך אינדיקציה, עד כמה רחוק אני נמצא מהתכונות הרוחניות. בנוסף, קיימת בי קנאה, כאשר אני רואה כיצד אחרים מתחברים ביניהם וכל אחד משתדל לצאת מתוך עצמו ולהתקרב לאחרים, אז אני מקנא בהם. קנאה, זהו כוח אגואיסטי גדול מאוד, אבל בעצם הוא מתחיל לעבוד לטובתי בכך שעוזר לי להתעלות מעל לאגו שלי.
כמו כן, השאפתנות, הרצון שלי להיות גבוה ומוצלח מהאחרים, גם כן עובדים לעזרתי. אני מסתכל על ההצלחות של האחרים ומתבייש בעצמי. אני גם רוצה שיהיה לי את אותו הדבר, לפחות לא לפגר אחרי האחרים או אפילו לעבור אותם. יוצא, שבאגו שלנו אין אף תכונה, שאי אפשר היה להשתמש בה לשחרור מהאגו שלנו. עבודה פנימית כזאת נקראת "עזר כנגדו".
צריך להתעמק בכל העבודה הזאת יחד עם החברים, אבל בעצם, אנחנו מגלים שבחיים שלנו לא נברא שום דבר שבו אנחנו צריכים להילחם, כפי שאנחנו מנסים. ההתגברות היא רק להשתדל להיות רגיש בכל רגע, כדי לכוון את עצמי בצורה נכונה. ואז אנחנו נראה כיצד כל התכונות הטבעיות שלנו באופן ישיר או עקיף עוזרות לנו להשיג את המטרה.
לא צריך להתנגד לשום נטיות שלנו, אלא צריך ללמוד איך הטבע משחק איתנו. אם אנחנו נשתמש בצורה חכמה בכל הדחפים שלנו, אז אנחנו נוכל לפרוץ לעולם הרוחני.
מתוך שיעור ההכנה לכנס בניו-ג'רזי, 09.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
תקנאו יותר
הקָראט היקר של העבודה הרוחנית
רק אם תִלמַד את האחרים, תבין את עצמך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים |
שביב של תקווה בתא הכלא
מתוך שיעור מקדים מהכנס בניו-ג'רזי
שנים רבות האגו שבתוכנו גדל וגדל, עד שבתוכו פתאום מתעורר איזה ניצוץ, שביב, נקודה התחלתית של תפיסת העולם העליון. כאשר בתוך האדם מתעורר כזה ניצוץ, הוא מתחיל להרגיש מזה אי נוחות ודאגה. הוא מרגיש שהעולם הזה אינו מספיק לו ושהוא זקוק למשהו נוסף, שבחיים האלה יש משהו מעל לקיום הגשמי, מטרה יותר נעלה.
הוא כבר לא יכול להמשיך לחיות כמו כולם, ומשתוקק להבין את מטרת החיים ואת הטעם בחיים, את מהותם, את היסוד שלהם: איזה כוח פנימי מנהל אותו, בשביל מה לו החיים האלה?
בכל אחד מאלה שהתאספו בכנס, ללא ספק קיים ניצוץ כזה, אחרת הוא לא היה משתוקק להגיע לכאן. על אף שישנם הרבה כאלה, שבאים ללמוד ובודקים את עצמם, מתי מתעורר בהם הניצוץ הזה. וחייבים להשקיע הרבה מאוד יגיעה כדי לממש אותו. ולזה הם בינתיים לא מוכנים. בינתיים הפער בין כוח האגו, המושך את האדם לתוך הגוף שלו, לבין כוח הניצוץ, שמושך אותו מתוך הגוף שלו וקורא לו להתעלות מעליו, הוא כל כך גדול.
האגו של האדם הוא כבד מאוד ומחזיק את הניצוץ בתוכו, כמו בתא כלא. ולכן אנשים כאלה נכנעים לאגו שלהם ומסכימים להישאר בכלא הזה. הם מוצאים לעצמם כל מיני סיבות, שלפיהן הם יעזבו את הדרך הזאת, כי הם הרי חייבים להצדיק את עצמם, וכך הם עוזבים.
הרב"ש כותב, שבכל אחד מהחברים ישנם ניצוצות של אהבה לזולת, כלומר כוחות אנטי אגואיסטיים. האגו שונא את הזולת, והכוח המנוגד לאגו, נקרא "אהבת הזולת". אבל ניצוץ אחד אינו מסוגל להצית את אור האהבה, כלומר לתת לי להרגיש את הרצון הזר כשלי, ולמלא אותו, כאילו שממלא את עצמי. כלומר אני לא יכול לצאת מתוך עצמי ולהתכלל בזולת, שזה נקרא "אהבת הזולת".
לכן אנחנו מתאספים בקבוצה ומסכימים יחד לעבוד ולחזק זה את זה, כדי לאסוף את כל הניצוצות שלנו יחד ובתוך החיבור שלהם לגלות את העולם העליון.
מתוך שיעור מקדים בכנס בניו ג'רזי, בנושא "חשיבות ההתאספות", 10.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
ניצוץ הרצון של הבורא
אזהרה
כיצד לרצות את העיקר?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, כנסים, שיעור הקבלה היומי |
ואריאציות משפחתיות
שאלה: היום, הרבה מאוד זוגות חיים ביחד מבלי שיהיו נשואים באופן רשמי. האם אפשר לעבוד איתם כמו עם זוגות נשואים?
תשובתי: אם יש להם משק בית משותף, דאגה משותפת, "חשבון" משותף, אולי אפילו ילדים משותפים, אז מה זה משנה אם הם עשו חופה או שהלכו לרבנות, או נשבעו זה לזה מתחת לירח. הם נחשבים לזוג, שכולם מכירים אותם כבעל ואישה, הם משפחה.
הם אפילו יכולים להגיש תביעה בבית משפט על חלוקת רכוש, ולא משנה אם הם נשואים באופן רשמי או לא. העדים ישלימו את החתימה החסרה הזאת.
שאלה: ישנם אנשים שנשואים 15- 20 שנה, יש להם ילדים, אבל חיים בנפרד. למעשה, באופן פסיכולוגי הם נחשבים לזוג נשוי, אבל יש להם משק בית נפרד. האם אפשר להזמין אנשים כאלה לסדנאות?
תשובתי: אני חושב שאפשר, מפני שהם גם כן מרגישים את עצמם כמשפחה. פשוט היום האגו שלנו עד כדי כך גדל, שלא סובל אף אחד לידו. אפילו שיש להם דירה אחת, בכל מקרה, לרוב הגבר ישן בחדר אחר והאישה מבינה את זה, וגם בעצמה לא כל כך רוצה לראות אותו לידה. ולילדים לבטח יש חדרים נפרדים. כלומר, אנחנו הפכנו להיות אינדיבידואליסטים הידועים לשמצה.
לכן, אם הם דואגים למשהו משותף והדאגה הזאת היא קבועה, ועוד קשורה לילדים משותפים, אז הם נחשבים למשפחה.
האדם הוא יצור מורכב מבחינה פסיכולוגית. ולכן, אם הוא נשוי באופן רשמי, אז זה מחייב אותו פנימית, זה לוחץ עליו, בהשוואה לחיים של נישואים אזרחיים (כלומר שלא נשואים באופן רשמי).
מספיק לגבר לחשוב שהוא לא נשוי באופן רשמי, והוא ידאג לאישה הזאת הרבה יותר מאשר לאישה שהוא נשוי לה רשמית. כי נדמה לו שהאישה לוחצת עליו, מחייבת, "נעלה" אותו על עצמה, ועם אישה אחרת הוא מרגיש את עצמו חופשי. וגם היא בתורה מרגישה אותו הדבר.
המבנה הכפול הזה של ההדדיות מצביע רק על כך, שקשר רשמי מכוון אותנו מדי פעם לנוקשות, לשנאה, מזה שקשרו אותי, המדינה מחייבת אותי.
ואילו החופש שהאישה נותנת, להיפך, מושך ומחייב את הגבר כל הזמן לפלרטט, לדאוג למקום שלו, מפני ששום דבר לא מחייב אותם להיות יחד.
כל הוואריאציות המשפחתיות האלה נמצאות היום בתהליך של שינוי מהיר. אני לא חושב שבעתיד הצורות האלה יישמרו. לפחות רישום לנישואין, החתימה, יהיו מאוד מותנים. כל זה לא יהיה, אלא יהיה מספיק בהסכמה הדדית.
במיוחד כאשר אנשים יתחילו לחלק בצורה נכונה, בצורה שווה, כל מה שנחוץ לאדם כדי לחיות, אז המרכיב "לספק", "לדאוג" נעלם, ונשאר רק המרכיב של הקשר הפנימי. אז את התפקיד של הרבנות, את תפקיד של טקס הנישואין, יתפסו חיבורים אינטגרליים. דווקא הם יתחילו לקשר את האנשים ביניהם, והאדם ירצה להמשיך לחיות בהרמוניה הזאת. לכן מתוך הסדנאות האינטגרליות ייצאו זוגות נשואים מוכנים.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחידות של הקבוצות האינטגרליות
התפתחות אין סופית
ריקוד הרמוני
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, נשים, סדנאות חיבור, על זוגיות |
אגואיסטים הכבולים באזיקים של אינטגרליות
אנחנו, בשום אופן, לא יכולים להשפיע על גילוי הקשר הכללי בעולם המודרני. התהליך ממשיך כסדרו, ואנו מפרפרים כמו דגים ברשת, ובהכרח מרגישים תלות יותר ויותר גדולה זה בזה.
מצד שני, בצורה פנימית, אנחנו נבדלים יותר ויותר, מתפזרים לצדדים. כך צריך להיות, כי אחרת אנחנו מאבדים את חופש הבחירה.
בתהליך הזה מעורבים גורמים רבים, והתהליך ממשיך. יחד עם הקשר ההולך ומתחזק, גדל ו"מתחזק" גם האגו שלנו. היום, שפיכות הדמים באזורים השונים בעולם, ההרג של נשים וילדים, כבר אינם מעוררים חמלה כמו בעבר. אנחנו חושבים שאנחנו הופכים להיות יותר רגישים ומתורבתים, אולם למעשה, אנחנו נעשים אלימים יותר ואיננו לוקחים בחשבון את הקשר בינינו. כיסוי כלשהו מסתיר אותו מאיתנו, ואנחנו רואים את אותה התמונה הכוזבת של הפירוד הכללי. יתר על כן, אפילו אם אני מודע לתלות שלי באחרים, אני לא מסוגל להתחשב בעובדה הזו.
התוצאות הן עצובות. האם אפשר להסביר בצורה הגיונית מה שקורה בעולם? אם מישהו היה מסתכל עלינו מהצד, הוא לא היה מוצא שום פעולה הגיונית: "מה הם עושים? מדוע הם עושים את כל המאמצים כדי להרוס את החיים אחד לשני?".
הטבע האנושי הוא הפוך לטבע הדומם, הצומח והחי. החי והצומח, הם מכלול אחד שמייצר את החיים, ושקוע בדאגה לעתיד. הרצון העיקרי של בעלי החיים הוא להוליד ולטפח את הצאצאים. זהו חוק הטבע שבלתי ניתן לשינוי. אנחנו, לעומת זאת, מזלזלים בדורות הבאים, הורסים את העולם שבו הם יצטרכו לחיות. לא איכפת לנו מה יישאר לילדים שלנו. המשאבים אוזלים, האקלים הולך ונהיה גרוע יותר, יש מחסור במים נקיים ובאוויר נקי, העצים נכרתים ... אז מה? אנחנו אפילו מוכנים לעשות מלחמה, יש לנו עכשיו מאגרי נשק גרעיני לכך...
למעשה, הגישה שלנו היא לא רציונלית והפוכה מכל היגיון. וכאן יש צורך לתת תשובה נכונה, לקבל החלטה. מכיוון שבהיגיון ובתבונה אנחנו חזקים מתמיד, אז בואו ננתק את המוח מהאגו, וניתן לעצמינו דין וחשבון לגבי מה שקורה. כיצד זה יתכן, האנושות מסוגלת לבחור בדרך שונה לגמרי, אבל ממשיכה להתקדם לתהום?
העניין הוא, שהיום, האויב והשונא האמיתי שלנו, הוא האגו שלנו. באופן בוטה וחסר תקדים הוא מרמה אותנו בכל דרך אפשרית, עד כדי כך, שבחיים לא נשאר שום דבר ממה אפשר להנות, להתנחם, להתמלא...
בואו נקווה שאנחנו נגלה את המצב האמיתי בהקדם ונעצור את ההידרדרות למלחמת עולם. הרי, היום, אפילו לאיום הזה אין כוח הרתעה כמו שהיה בעבר: "זה בסדר", אומר לנו האגו, "נילחם קצת. היו שבעה מיליארד, יישארו שבעה מיליון. קורה...". אנחנו לא יכולים לשלוט בעצמינו, ואנחנו כבר רואים שהתרחיש הזה הוא סביר בהחלט.
אבל בינתיים, לאורך התהליך אנחנו מגלים את רשת הקשר הכללית. היא מתגלה בצורה של שני כוחות: אחד שמגיע מהבורא, שמקשר ומחבר אותנו, והכוח השני, שמקורו באגו, ב"רשימות" השבורות, הוא מחלק אותנו ומפריד בינינו. "האור המקיף" שמגיע מ"עיגול" אחד שלם, משפיע עלינו יותר, ומראה לנו שגם אנחנו "עגולים". עם זאת, תחת ההשפעה הזו האגו מתפרץ יותר ויותר, ובסופו של הדבר אנחנו נקרעים בין שני הכוחות המנוגדים הללו שגורמים לנו סבל כפול. על ידי השימוש באגו כמו שהוא היינו מצליחים, אבל הוא מתגלה כנגד הרשת העולמית הגלובלית, ואנחנו כבר לא יכולים להפיק ממנו תועלת. הרי, כדי להצליח ברשת הגלובלית אני בעצמי צריך להיות מחובר עם כולם בצורה טובה ונכונה. זה מה שהרשת הזאת דורשת מאיתנו, אבל היא נתקלת בהתנגדות של הטבע שלי. ובינתיים, הטבע האגואיסטי הוא חזק יותר.
אם בגלל האגו שלי, שרותח ומבעבע בתוך הרשת הכללית הקושרת את כולנו בצורה הדוקה, אני חווה הרבה סבל, יתכן שאני אשתנה. והניסיון לא מונע את הסבל הזה – עד הרגע האחרון אני אנסה לברוח ולהתרחק ממנו. רק החינוך האינטגרלי, שבו טמון האור המחזיר למוטב, יאפשר לי להעלות את העיניים ולראות מראש מה מחכה לי. החינוך האינטגרלי מאפשר לחבר את האגו עם הרשת הגלובלית, ומראה כיצד להשתמש בו לפי החוקים של אותה הרשת.
באופן כללי, אני צריך לתת לעצמי תשובה: מה לעשות הלאה? לשם כך, עלינו תחילה להבין לאן הגענו. ואנחנו הגענו לעולם של אגואיסטים הכבולים זה עם זה. אנחנו רוצים להתפזר כמה שיותר רחוק, משהו מבפנים מושך אותנו החוצה, מבדיל בינינו, אבל הרשת הגלובלית, להיפך, סוגרת אותנו פנימה. אז מה לעשות? מאיפה לקחת את כוח לאיזון, לשלווה?
זה מה שהחינוך האינטגרלי צריך להסביר לאנשים: ניתן להגיע לשלווה, להירגע עד להרגשה של שלמות, שקשה אפילו לדמיין.
איך? אנחנו לא אדונים לאגו שלנו. אנחנו לא יכולים לצמצם אותו, הוא ימשיך לגדול גם בעתיד. גם עם הרשת אי אפשר לעשות שום דבר, היא דוחפת אותנו קרוב יותר זה לזה.
רק האור המחזיר למוטב יכול לתקן את הקשר בינינו ולהביא אותנו לאיזון. הוא מרים אותנו מעל האגו והופך אותו כך, שנוכל להשתמש בו על פי חוקי הרשת ולהתכלל בתוכה.
אפשר להביע את זה אחרת: כאשר אנחנו מתחילים להתחבר באופן מלאכותי, בסופו של הדבר אנחנו נגלה, שאנחנו יכולים לעשות זאת בצורה אמיתית. ובאחדות הזאת נגלה חיים חדשים, רוח חדשה, כוחות חדשים, מציאות חדשה. למעשה, זוהי "חכמת ההמונים" – האחדות שמעלה את כולם לקשר טוב. כאשר אנחנו שואפים להתאחד בשווה, אנו מוצאים בשאיפה הכללית הזאת את הכוח, שקודם לא היה לנו מושג מהו.
זה עובד אצל כולם – ילדים ומבוגרים, צעירים וזקנים, נשים וגברים. כולם יכולים להרכיב "פסיפס" אחד.
באותו הזמן אנחנו הופכים להיות מורכבים יותר ויותר, כל אחד מאיתנו. ה"פאזל" המשותף שלנו הוא באמת מערכת מורכבת. אבל אין מה לדאוג בקשר לכך, מפני שברגע שאנחנו שואפים לאחדות, המרכיבים של המערכת מייד מתחילים לגלות לפנינו את התמונה הכוללת של שילובים ושלמות הדדיים.
מתוך השיעור על מאמר "הערבות", 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כל העולם, בסירה אחת
אינטגרליות, שאין לאן לברוח ממנה
במחלוקת עם המציאות החדשה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, שיעור הקבלה היומי |
ריקוד הרמוני
שאלה: תוך כדי התהליך של לימוד זוגות נשואים לחיבור אינטגרלי, מתרחשים תהליכים מעניינים מאוד. בתחילה, בין הבעל והאישה נוצרת הרגשה חדשה של קרבה, של אופוריה. אבל כעבור חודשיים שלושה מופיע רוגז, כעס ואפילו שנאה זה כלפי זה.
תשובתי: הם צריכים לדון בבעיה הזאת, משום שדחייה הדדית זה הנושא הטבעי ביותר, מפני שהאגו שלנו גדל. על ידי הניסיונות להתחבר אנחנו מפתחים את האגו, והוא מתחיל לגדול דווקא נגד החיבור. זהו אגו מסוג חדש, שלא היה קודם לכן, הוא בכלל לא היה מתגלה בבני אדם בשום צורה. ואילו עכשיו הוא מתגלה.
היום כל זוג צריך ללמוד כיצד לעבוד עם האגו המשותף שלהם. כל אחד צריך להבין את השותף שלו, מפני שאצל שניהם מתגלה האגו והרוגז כלפי בן הזוג, והם צריכים בקשר המשותף שלהם לעזור הדדית זה לזה.
כאשר זוג רוקד, אז החלק הימני של הגוף של אחד מבני הזוג נמצא מול החלק השמאלי של השני ולהיפך. כך אנחנו צריכים לעזור, להשלים זה את זה, ואז ייצא לנו ריקוד הרמוני. אבל אם אתה מרגיז אותי, אז בסדר, בוא שנינו נתעלה מעל זה. אם מצידי מגיעה נוקשות, אז מהצד השני צריכה לבוא עדינות. כך זה קורה לנו: יד ימין נגד יד שמאל, ובצורה כזאת אנחנו משלימים זה את זה. הרי גם החיבוקים דומים לכך.
כך האדם בנוי, שכל הזמן הוא משתף פעולה עם האחרים לא באותן התכונות, אלא בתכונות הפוכות, ואז החלק הקמור נכנס לתוך החלק הקעור ונוצר מגע, כלומר, החלקים הגברי והנשי כביכול מתחברים זה עם זה. המגע יכול להיות רק בין פלוס ומינוס, כי הפלוסים נדחים בצורה הדדית וגם המינוסים. את זה צריך ללמד אותם.
מתוך שיחה מס' 42 על חינוך אינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שום דבר אישי
הצורך בתקשורת
טנגו משפחתי: כולם רוקדים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
רצון שאינו תלוי באף אחד
בעל הסולם, מאמר "הערבות": "והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן התורה, היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים והיו לאומה בפני עצמה, דהיינו עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם בלי תלות באחרים, אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמורה ואז ניתנה להם התורה."
דרוש רצון חופשי, שאינו תלוי באף אחד ושאני מרגיש אותו כשלי. רצון שדורש שאני אהיה קשור עם האחרים, אבל לא בשביל הישגים ותוצאות כאלה ואחרים, כמו שזה קורה בקומנדו, בקבוצות ספורט, וכולי. אני רוצה להיות קשור עם האחרים כדי לגלות את הכוח העליון. אני זקוק לרצון מדויק וברור לגילוי ההשפעה ההדדית, האהבה ההדדית של החברים, כדי שהבורא יתגלה בנינו ובצורה כזאת נרגיש שאנחנו עושים לו נחת רוח.
כל זה "מתואר" ומתממש דווקא בינינו, אם יש לנו באמת חיסרון לכך. והוא מגיע לא ממישהו מבחוץ, אף אחד אינו מכריח אותי בכלום, ואין לי שום תועלת אישית, אלא רק לטובת הכלל.
אנחנו רוצים את זה, דרך אהבת הבריות להגיע לאהבת הבורא. והרצון הזה מביא אותנו ל"קבלת התורה". במילים אחרות, יש לנו הזדמנות לממש אותו, כמובן, לא בפעם אחת, אלא בהדרגה. אני מגלה את הצורך הזה יותר ויותר בצורה ברורה, אני מקבל כוחות שמגדילים אותו, ובהתאם לכך, בקשר שלי עם הקבוצה, במרכזה, מתגלה הבורא. כך אנחנו מתקדמים.
שאלה: איך הרצון יכול להיות לא תלוי באף אחד?
תשובה: הרעיון הוא, שאני בעצמי בוחר את הדרך. לא סתם קבלת התורה מתעכבת עד ל"יציאת מצרים", כל אותו הזמן שאני נמצא בשליטת האגו, שהוא לא מוכר לעולם הרוחני. לא מדובר על עבדות בשביל איזה בעל בית, לא על עבודה מהבוקר עד הלילה כדי לספק מזון למשפחתי. בזה אני לא חופשי, אבל אני חייב להיות חופשי ברצון לבחור בדרך הנכונה. "פרעה" עדיין מחזיק אותי, עדיין מתגלה בזמן הגלות במדבר, אבל יש לי כבר כוחות כדי להיות מכוון לבורא, להשפעה, והרצון הזה שלי הוא חופשי.
איך זה יכול להיות? הרי עדיין לא תיקנתי את עצמי? איך אפשר להיות חופשי מהאגו? ובכל זאת, הרצון שלי להיות מכוון בצורה נכונה לבורא, הוא באמת עצמאי.
שאלה: במה תלוי הכוח של הרצון הזה? ישנם אנשים שזה בוער בהם, ויש כאלה שזה בקושי מנצנץ...
תשובה: ההתעוררות, כמובן, מגיעה מלמעלה. והשאלה היא, האם האדם יממש אותה בבחירה הנכונה. כי הבחירה הנכונה האמיתית היא רק בסביבה הנכונה, בקבוצה של חברים. ועד שאני לא נכנס לקבוצה, הבורא בוחר בשבילי, כמו שאנחנו בוחרים בשביל התינוק מה הוא צריך לאכול ומה הוא יעשה. אבל כשילד גדל, אנחנו מפנים לו קצת מקום, נותנים לו לבחור משחקים, מציעים לו לבחור חביתה או דייסה... אנחנו מבינים, שלפי מידת הגדילה מתעוררת בו האישיות.
אז גם בדרך הרוחנית, לפי מידת הגדילה נוצרת בחירה יותר מודעת. ונותנים לו את הבחירה הזאת בצורה מאוד פשוטה, דרך תוספת של רע, הרגשה רעה. "בראתי יצר רע", אומר הבורא. "אם תרצה, אני אהפוך אותו לטוב. אתה רק צריך לבקש את זה". כך יוצא, שהשאלה היא בשבילי, האם לבקש או לא לבקש ממנו?
בכללות, הכוח העליון שולט בכל. כל הכוחות הרעים, כל ההפרעות, כל הגורמים החיצוניים, הכול בידיים שלו. כל המצבים הטובים, כל כוחות האור גם מגיעים ממנו. ואני עומד באמצע, והעיקר בשבילי זה להבין, שאני קשור עם הכוח העליון, והוא שולט בי, חובק, סוגר אותי מכל הכיוונים. אז איך בכל המצבים שבהם הוא מבלבל אותי, אוכל לרצות את הקשר איתו?
הבעיה נמצאת על קצה התפיסה שלי, על סף התודעה. אם אני מרגיש כאב חלש, אז אני יכול להסכים עם זה שהוא מגיע מהבורא ומעורר אותי לפנות אליו. כי נאמר, שהבורא "קנאי". כנראה שהוא מקנא אם אני מפנה את תשומת ליבי למישהו אחר. ברגע שאני שוכח ממנו, הוא מייד מזכיר לי על עצמו, נותן לי הזדמנות בחירה.
אז כאן צריך להבין איפה נמצא הגבול של הניתוק: איזה כאב או איזה תענוג אני צריך להרגיש כדי להתנתק מהבורא. בזה נמדד ה"אדם" שבי, בכמה אני מעמיד על עצמי את ה"צמצום" וה"מסך", כדי ששום דבר לא יפריד בינינו.
מתוך שיעור לפי מאמר "הערבות", 02.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
התעוררויות נוספות
מיהו האדם?
הכין משיגים את הרצון?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
עיגולים שאינם מצטלבים
כנס חיבור, "המדרגה הבאה". שיעור מס' 1
מתוך כתביו של המגיד מקוז'ניץ, ספר "עבודת ישראל":
"חז"ל אמרו, "פזור נאה לרשעים וכנוס נאה לצדיקים", והוא על פי מ"ש האר"י ז"ל בעולמות העגולים, שאין עגול נוגע בחבירו, ושם היה השבירה עד שניתקן בעולם היושר. ופירוש הענין והמשל, שהשכל של העגולים פירוש, כמי שסובב את עצמו ומתעגל ונפרד מקונו ונדמה לו שברצון עצמו ינהיג את עצמו, וזה שמתנשא לומר "אני אמלוך" וזה היה השבירה. וכן הרשעים כל אחד מתנשא בלבו "אני אמלוך" ולכן הם בעולם הפירוד ואינם יכולים להתחבר כמו העיגולים, כמו שנראה בחוש, כי לא יכלו לשבת יחדיו, ולהם נאה הפזור."
אם אנשים אינם יכולים לשלוט באגו שלהם, עדיף להם להתרחק זה מזה. בכך הם נעשים מותאמים למערכת העליונה.
המערכת העליונה מורכבת מ"כלים דעיגולים" ו"כלים דיושר". רצון ישר, פירושו, שהאדם מסוגל להיות ישר ולחבר יחד "ישראל, אורייתא, קב"ה". הוא מסוגל לשלוט ברצון ליהנות שלו, ובמידה שהוא שולט בו, להשתמש בו לתועלתם של האחרים. הוא מתחיל להרגיש שאלה לא אנשים זרים לו, אלא הוא בעצמו.
מה שקודם חשבתי שזה אני, זה היה רק הגוף הבהמי שלי. והמהות האנושית שלי נמצאת מחוצה לי. כל האנושות כולה, זה למעשה, ה"אני" הרוחני שלי, הגוף הרוחני שלי. וזאת, על אף שעכשיו נראה לי שהם כולם נמצאים מחוצה לי, ואני רוצה להתרחק מהם או להשתמש בהם, להזיק להם.
יוצא כך, שאני משתמש בגוף הרוחני שלי לטובת הגשמיות, עד שאני מתחיל להבין שדווקא מחוצה לי נמצא הגוף האמיתי שלי – הנשמה שלי. אבל אם אני עדיין נמצא באגו שלי, אז ככל שאנחנו מתרחקים זה מזה, כך יותר טוב. ואם אנחנו מתחברים, נעשה רק יותר גרוע.
לכן, על מנת להאיץ את התפתחותה של האנושות בתוך הרצון ליהנות האגואיסטי שלי, פתאום מתחילה לפעול תכנית חדשה, כיוון חדש: פתאום אנחנו מחליטים להתחבר. התחברנו לשוק המשותף, והכול קרס, במיוחד כדי לזרז את "הכרת הרע". ולמעשה, רק פיזור הוא טוב לרשעים, כלומר, לאלה שמשתמשים באגו שלהם.
הרי, זה דומה ל"כלים דעיגולים" בעולמות הרוחניים. אם ל"כלי" עדיין אין "מסך", הוא עגול לחלוטין ואינו נוגע בשני. במידה ויש "מסך", אז כל "כלי" הופך להיות ליושר, והערוצים הישרים האלה מתחברים ביניהם, ומתחילים להשפיע בצורה הדדית זה לזה. לכן, החיבור טוב לצדיקים.
אם לכל הרצונות יש "מסכים" והם משתמשים בהם לתועלת הדדית, אז הם כולם מתחברים וניזונים מצינור משותף אחד המספק אור לכולם. יוצא כך, שהשימוש בחברה הוא לטובה רק כאשר אנחנו נמצאים תחת ה"מסך" ומקבלים הכול כ"כלי" אחד.
לכן, כל מיני תאגידים והתחברויות במסחר ובתרבות רק מקרבים את "הכרת הרע". הרי, רשעים מתחברים ביניהם רק כדי כמה שיותר מהר לגלות את הצורך לעבור לצורת חיים אחרת.
צריך להסתכל על העולם בדומה לעולם הרוחני: העולם הרוחני כולו מורכב מ"כלים דיושר", והעיגולים הקיימים נעשו על ידינו מאותם הרצונות שבהם אנחנו בינתיים לא יכולים להשתמש. לכן, אנחנו עושים עליהם "צמצום", בדומה ל"מלכות" של עולם אין סוף, שצמצמה את עצמה ונשארה עגולה, ולאחר מכן, לפי מידת היכולת שלה, יוצרת קו ישר.
אנחנו צריכים לקחת ממנה דוגמה. אמנם, קשה מאוד לבנות קו ישר. אחרי "צמצום א'" נוצר רק קו דק במרכז של עיגול ריק עצום, אבל אנחנו צריכים דווקא את הקו הישר הזה! הרי, דווקא הוא קובע את מידת הדבקות שלנו עם הבורא.
כשאנחנו מסיימים לבנות את הקו הזה, ומצרפים אליו את כל מה שביכולתנו, בחוץ נשאר רק "לב האבן", החלק שאנחנו לא יכולים לתקן. ואז נעשית פעולה מיוחדת: "רב פעלים מקבציאל", שמסיימת את כל התיקון.
צריך להסתכל על ההיסטוריה של המין האנושי לא כמו על החיים של הגופים הבהמיים, אלא כמו על התפתחות של חלקי הרצון שסובל יותר ויותר. כתוצאה מכך, הסבל הזה מצטבר עד למידה כזאת, שאנחנו פתאום מבינים שאנחנו חיים תחת הנהגתו של "מלאך המוות", האגו שלנו.
במידה שהעולם מתפתח, הוא הופך להיות יותר מחובר, יותר גלובלי. הרשעים מתחברים ומגלים את האגו, את חוסר האונים שלנו, ועוזרים לנו להגיע ל"הכרת הרע" מהר יותר. נקווה שהקבוצה שלנו תשמש דוגמה לאנושות ותעזור לה להבין מה צריך לעשות. מצד שני, כל אחד עדיין יצטרך בעצמו להכיר את הרע שבו בגלל המכות שהמשבר הנוכחי מביא.
כנס חיבור "המדרגה הבאה", שיעור מס' 1, 26.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
צינור החמצן להצלת העולם
הפשטות המסובכת של העיגול
מתחילים להתעורר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, משבר עולמי, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לקבל את הזמנתו של הטבע
שאלה: איך מוחו של האדם משלים את הרגשות והתחושות שאבדו, ושפעם היו ברשותנו מהטבע?
תשובתי: המוח לא יכול להשלים את זה. כך עובדת ההשגחה העליונה. אתה חושב שאם אנחנו יצרנו מעבדה, שבודקת את כל הפרמטרים הפיזיים שלנו ומוציאה איזו תוצאה על בריאותנו היחסית, אז זה מספיק? אם היינו חיים בסביבה נורמלית, אז לא היינו חולים ולא היו לנו שום דרישות מוגזמות.
במילים אחרות, כל זה נכלל בתוך המערכת הכללית, בתוכנית הכללית, והאדם סובל בכל הרמות, וכל הייסורים האלה הם כמו הזמנה, שאותה הוא צריך לקבל כדי לתקן את עצמו.
שאלה: איך המוח שלנו יכול לעזור לכולנו לצאת לדרגה חדשה, לדרגת "אדם"?
תשובתי: העניין הוא, שגם הרצון שלנו, במיוחד הרצון הכללי למלא את עצמו, האגו, והמוח שלנו, עובדים יחד רק כדי ליהָנות לאדם. ואילו אנחנו כבר צריכים לנהל באופן הכרתי את הרצונות והשׂכל שלנו, כדי לגלות באיזה אופן באמת כדאי לנו ליהנות בהתאם לייעודו של האדם. כי אדם, זה מי שדומה לבורא. אדם, זה מהמילה "דומה לבורא", כלומר לטבע הכללי. אנחנו צריכים להביא את עצמנו לאיזון מוחלט, דווקא בזה שמתחילים מהדרגה הגבוהה ביותר, אז גם הדרגות הנמוכות יסתדרו בצורה נכונה.
אם בעתיד הקרוב אנחנו נתחיל לתקן את עצמנו בדרגת "אדם", אז בראש ובראשונה, אנחנו נשחזר את האיחוד בינינו, כדי להידמות בדרגה הזאת לטבע, להיכנס להומיאוסטאזיס, לאיזון, להרמוניה עם הטבע. וזה אומר להיות בהרמוניה בינינו, בכך שמבצעים את החוק "ואהבת לרעך כמוך".
ודאי, שבמקרה כזה אנחנו נתחיל להבין ולממש את הדרגות הנמוכות שלנו: דומם, צומח וחי, גם בתוך האדם וגם סביבו. ה"אדם", כדרגה הגבוהה ביותר, יכתיב לנו מה אנחנו חייבים לעשות. בהתאם לזה ישתנה אורח החיים שלנו: התזונה, היחסים ההדדיים בינינו, כלי התקשורת.
העולם עד כדי כך ישתנה, שאנחנו נרכוש שוב בכל הדרגות (דומם, צומח וחי) את מה שאיבדנו ואפילו למעלה מזה, ונבוא להרמוניה מלאה בכל הדרגות. האדם ירגיש האם אפשר, למשל, לשתות מים, בהתאם לזה, מי נתן לו את המים, מאיזה מקור הם, לחלוטין, עד לשורש עצמו של המשקה הזה.
מתוך שיחה מס' 3 בנושא "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
המוח כמתאם עליון
ההבדל המשמעותי של החיים החדשים
איזון פירושו בריאות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע |
הסוס ממתין לרוכבו
כנס חיבור, "המדרגה הבאה". שיעור מס' 1
כאשר אנחנו מתחילים לחקור את הטבע שלנו, הפריצה העיקרית בגילוי האמת כרוכה בכך, שנפסיק להתרכז בדרגת ה"חי" שלנו, שאיתה אנחנו בדרך כלל מזדהים, שהיא הגוף שלנו, כל הרצונות שלנו, המחשבות והשאיפות. זהו האגו הפרימיטיבי הראשוני אשר טמון בכל המין האנושי, וכל אדם מרגיש את ההשלכות שלו במידה זו או אחרת ובכל מיני צורות, כל אחד בהתאם לטבעו.
אנחנו צריכים להסתכל על ההיסטוריה של האנושות לא כעל חיי הגוף הבהמי, אלא כהתפתחות הרצונות בדרגת ה"אדם". כשמתבוננים בעולם אנו רואים עד כמה חיי האדם קשים, כמה חייבים להילחם עבורם ולהשקיע מאמצים. כל אחד נאבק למען הישרדותו, אך מדוע זה מסודר בצורה כזאת? רק על מנת שנבין את חוסר התועלת של הרצון שלנו.
לא במקרה אנחנו כל כך מתלוננים על החיים וסובלים. החיים האלה בכוונה מכריחים אותנו לסבול על מנת שנחליט שהאגו שלנו והרצון להנות הורגים אותנו, ושנרצה להתעלות מעליו אל המדרגה הבאה. אם לא נשים לב לגופים, אלא נסתכל על הרצון הכללי, אז נראה שהוא גדל מתקופה לתקופה וסובל יותר ויותר בצורה איכותית במידת ההתפתחות שלו.
אף על פי שלאדם יכול להיות כל השפע החומרי הגשמי, אך הרצון שלו גדל עד רמה יותר אנושית והוא אינו מרגיש סיפוק מהחיים השבעים שלו. אם פעם, בני האדם נלחמו עבור חתיכת לחם, היום הם לא מתים מרעב, הם אמנם סובלים אך מסיבות אחרות.
כך הרצון הכללי מתפתח ומתקדם, ואנו מהווים את החלקים שלו ומגיעים לנחיצות לפתור את הבעיה הזאת: אי אפשר להמשיך לחיות בתוך האגו הזה שנולד רק בשביל לסבול. אין יותר מה לעשות, אלא רק להחליט שאנחנו רוצים להתעלות מעליו ולגדול בכיוון אחר.
אנחנו לא רוצים להמשיך לגדל את הרצון הזה, שבמקום מאה נרצה מאתיים ובהתאם למאתיים האלה נכפיל את הסבל, ואחר כך נרצה ארבע מאות ונסבול עוד יותר. אנחנו צריכים להשתמש ברצון שלנו באופן שונה, שננסה למלא לא את הגוף הבהמי אלא את הגוף האמיתי שלנו, כדי שנימצא מחוץ לבהמה הזו, צריכים לעלות מעל החי, מעל הסוס לדרגת הרוכב. חייבים להגדיר את המשימה הזאת כמטרת חיינו.
האנושות מגלה זאת ונמצאת כרגע בפרשת דרכים. היא מתחילה בהדרגה להכיר בכך שהיא עלולה להביא את עצמה להרס מוחלט אם לא תשנה את הטבע שלה. ודווקא אנחנו מחזיקים בידע וההבנה של מה צריך לעשות, יש לנו שיטה שאותה אנחנו מנסים לממש על עצמנו ולהראות דוגמה לכל העולם ולהיות "אור לגויים".
אנחנו רוצים לפרוץ מתוך האגו שמצהיר "אני אמלוך!", ומכריח אותנו לשרת את הגוף הבהמי, אנחנו רוצים לעלות מהדרגה שלו ולהתחבר עם ה"אדם" שבנו. האדם הזה בנו עדיין אינו קיים, קיימת רק הנקודה שממנה אנחנו חייבים לפתח אותו. הניצוץ הזה שנקרא "נקודה שבלב" ישנו בכל אדם. אך ישנם האנשים שבהם הוא בוער ודורש מימוש. לכן התחברו עכשיו אלינו אנשים מכל העולם אשר מסוגלים לממש את האפשרות הזאת ולבנות מהנקודה הזאת את הרוכב, את ה"אדם", שבינתיים נסתר בתוכה כמו בטיפת הזרע.
צריכים להחדיר את הטיפה הזאת אל תוך הרחם, שהיא הקבוצה. וכאשר אנחנו נדבקים בקבוצה כמו טיפה בדופן הרחם, אז מתחילים לקבל מהדבקות הזאת את הכוח העליון – שהוא גילוי הבורא. ישנם כאן שלושה מרכיבים: הטיפה שלי, הקבוצה שלי, והבורא שמתגלה בתוכה. אז אני מתחיל לקבל דרך הקבוצה את ההזנה והכוחות, ובצורה כזאת גדל.
בעצם, אני גדל בזכות כך שמקבל דרך הקבוצה את כוח הבורא, והרצון לקבל שלי גם כן כל הזמן גדל וכאילו רוצה להפריע לי. אך בזכות משיכת האור המחזיר למוטב אליו, החומר הגולמי וחסר הצורה הזה, אני מתחיל לקבל את צורת האדם, הדומה לבורא.
אני לא יודע מה זה להיות דומה לבורא, אני מרגיש כל מיני הפרעות. אך ההפרעות האלה מראות לי באיזו צורה אני צריך להתנגד אליהן, לבקש דביקות עם הקבוצה, לדרוש השפעת הבורא עליי. בכך הרצון שלי מתחיל לקבל צורות האדם. בדומה לעובר שעובר שלבי התפתחות שונים תוך כדי הגדילה, עובר כל מיני שינויים, מקבל צורות שונות, עד שבסוף הופך להיות דומה לאדם. כך אנחנו מגיעים למצב של מוכנות להיוולד לעולם הרוחני.
והשלב הראשון הוא להידבק בתוך הרחם, כלומר הקבוצה, ולהשתדל לקבל דרכה את ההזנה מלמעלה, שהוא המאור המחזיר למוטב.
מתוך כנס החיבור "המדרגה הבאה", שיעור מס' 1, 26.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לגדול בתוך הקבוצה
מבהמה – לאדם
מתוקן = מאוחד
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה |
תחת ההשגחה של הבורא ושל המקובלים
שאלה: מדוע חיבור אגואיסטי של חברים מעורר את השפעת האור העליון, ויגיעות אגואיסטיות אחרות שלנו אינן מסוגלות לעורר אותו? מה ה"טריק" כאן?
תשובה: הבורא מביא את האדם לקבוצה, נאמר, ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: בחר לך". ומה אתה בוחר? את הסביבה. אתה מקווה שהיא תשפיע עליך, ולו במעט, באותה המידה שאתה מוכן לכופף את עצמך בפניה.
כאן נשאלת השאלה: מדוע ובשביל מה אתה מכופף את עצמך? אם נהיה כֵּנים, בשביל להרוויח טוב. אמרו לך, שאם תוריד את הראש שלך בפני החברים, אפשר להרוויח פרס גדול. בעצם, זה אגו בצורתו הנקייה.
הקבוצה שלפניה אתה מתכופף, לא יותר טובה ממך במאומה. כל החברים הם אותם האגואיסטיים. אבל זה לא משנה, מפני שאתם רוצים להוריד את הראש אחד בפני השני, כדי דרך "אהבת אחים", עם פרסום מאסיבי, לקבל איזה תענוג.
ואז מגיע אליך אור, כי כמו שנאמר, בשביל קיום מצוות צריכים כוונה. במילים אחרות, אפילו שהכוונה שלך היא אגואיסטית, אתה בכל מקרה מקבל את האור המחזיר למוטב.
איך זה קורה? – אתה שואל. אני הייתי בונה את השאלה בצורה אחרת: אם לא היה המנגנון הזה, איך בכלל היית יכול להשתנות?
ישנו משל על שני מלאכים ששאלו את הבורא: "למה נתת את שיטת התיקון לבני האדם ולא לנו?". ועל זה ענה הבורא: "האם יש בכם יצר הרע? לבני האדם יש". זאת אומרת, אתה חייב להיות בתוך היצר הרע ובצורה מודעת לשאוף לתועלת עצמית: "אפילו שהעולם יישרף, העיקר שיהיה לי טוב, אפילו אם אתה לבד".
אבל פעם יתעורר בך ניצוץ של רצון חדש, שמכוון ישר אל הבורא. ואפילו שאתה מתאר לעצמך אותו כמקור של תענוגים אגואיסטיים, חיים נצחיים ומושלמים למען עצמך, זה מספיק אם אתה נכנס לקבוצה של אנשים כמוך. כי דווקא הבורא אסף אתכם, דווקא הוא נתן לכם את האמצעים כדי ללמוד ולהתחבר.
יותר מזה, מעלינו עומדים המקובלים ומארגנים בשביל הקבוצה את כל ההכרחי, כמו מחנכת מושלמת. הם דואגים לנו, ודווקא דרכם מגיע אלינו האור. אתה עוד תראה את זה.
כך פועלת שיטת הקבלה: מצוות נכונות אינן צריכות כוונות נכונות, ובזכותן, כשעדיין אין לך כלום, אתה יכול להשיג את המדרגה הראשונה.
גישה כזאת מכוונת את האדם בצורה נכונה, מגינה עליו מפני השקר העצמי ומאפשרת לצפות בקשר האמיתי ההדדי. אין כאן שקר, הכול מבוסס על חוקים, ולא על "מושגים", אמונות או מנהגים. אנחנו נמצאים במערכת ריאלית, ועם הזמן נוכל לתאר אותה בשפה מדויקת ונאותה.
מתוך שיעור לפי מאמר "הערבות", 25.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל האהבה על פני האגו
בדלק אגואיסטי למטרה אלטרואיסטית
עבודה רוחנית של 100% בשרשראות האגו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
צריך להספיק...
שאלה: איך תלמיד שלומד קבלה צריך להתייחס לעולם, שבו יש כל כך הרבה בעיות: טרור (כמו הפיצוצים בבוסטון לאחרונה), המשבר הכלכלי, חוסר איזון אקולוגי? מה צריך לעשות?
תשובה: האמת היא, שעולם נמצא במצב הרבה יותר חמור ממה שאנחנו חושבים, בגלל חוסר ההבנה וחוסר הידע שלנו. ישנה תקופת תגובה כלשהי מצד הטבע, שצובר את ההשפעות השליליות שלנו, כל ההרס שאנחנו זורעים בו. וההרס העיקרי מתקיים בדרגה האנושית, ביחסים בינינו, הרי בכך אנחנו משפיעים ישירות על המערכת עצמה, על המקום הכי פגיע.
פעם לא היינו גורמים לנזק כל כך מורגש, כשהיינו הורסים משהו בחלק המכני הגס של הטבע. אחר כך התחלנו להרוס את המערכות העדינות יותר שבו, כמו מנגנונים אלקטרוניים או חשמליים, שמפעילים את הטבע כולו. ובסופו של דבר, הגענו לתוכנה עצמה, שבה כל פגיעה קטנה מביאה להשלכות שליליות איומות בכל המערכת.
הבעיה היא בכך, שהיום התפתחנו עד למצב, שבו אנחנו הורסים בדיוק ברמת התוכנה של הטבע. הרי אנחנו חייבים כבר להתאים את עצמינו אל הטבע ברמת התוכנה שלו: צריכים להבין אותו, להרגיש, לגלות את הכוח העליון ולהשתתף יחד עימו בהנהגת כל העולמות. ואילו אנחנו עוד לא עושים זאת, והאיחור הזה מצטבר ומצטבר, עד שיתפוצץ ויכה בנו.
לכן אנחנו רואים בעולם כל כך הרבה בעיות: טרור, אסונות טבע, פשיטות רגל של מדינות שלמות. ארה"ב סופגת מכות קשות, באותה מידה שבה השפעתה על העולם היא עצומה, באותו כוח היא תרגיש את חוסר התיקון שלו. וכדי שזה לא יקרה, החברים שלנו בארה"ב צריכים לעשות הרב מאמצים בעבודה משותפת איתנו.
ובכלל, זוהי חובה של כל הקבוצות שלנו בעולם, הרי כל העולם עומד בפני מכות גדולות, שאותן אנחנו יכולים למנוע. דווקא אנחנו יכולים לעזור בכך, אף אחד אחר לא יכול לעשות שום דבר, אף נשיא. הכול תלוי רק בכוח העליון ובהתאמה שלנו אליו. ככל שנתקן את עצמינו יותר ונשיג השתוות אליו, כך נאזן ונבריא יותר את הטבע.
בדרך זו אנו יכולים להפוך כל השפעה שלילית לחיובית. הרי כל השפעה שלילית שאנו מגלים בעולם הזה בגלל חוסר ההתאמה שלנו אל הטבע, תיוחס לנו כגילוי הרע, שאותו הפכנו לטוב. ואז, במקום אסון שהיה יכול להגיע אם לא היינו יכולים להמתיק אותו, להכניס לתוכו אור, אנחנו נרגיש את ההיפך – עליה גדולה.
עכשיו עדיין מצטבר הרע כתוצאה מכל המעשים שלנו. והזמן לוחץ יותר ויותר, והופך לקריטי. הכול תלוי בשאלה, האם נספיק למשוך את האור לכל המטען השלילי הזה שנצבר על ידי האנושות, כדי להפוך אותו לחיובי, או לא. כאן יוחלט, האם אנחנו מטים את העולם לכף חובה או לכף זכות.
בכף החובה כבר הצטברו מאות אלפי טון, שאותם אנחנו יכולים להעביר לכף הזכות, זאת אומרת, להפוך את החטאים לזכויות. הרי ככל שהאדם גבוה יותר, כך האגו שלו גדול יותר. העיקר זה להסתובב לכיוון התיקון. אני מאוד מקווה שבזכות כאלה כנסים, אנחנו נצבור מספיק כוחות כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב, ובמקום אנרגיה שלילית שהצטברה בעולם, נגלה את ההיפך ממנה, את האנרגיה החיובית.
מתוך השיעור על פי המאמר של רב"ש, 23.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
תפקח את העיניים, אתה הרי גורם נזק לעצמך
לא להסכים לייסורים הגדולים
הכוח השלישי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, שיעור הקבלה היומי |
במצב מיוחד
אנחנו נמצאים במצב וביחסים מאוד מיוחדים עם הבורא. אם האדם תולה בו את כל התקוות האגואיסטיות שלו, כמו כל בני האדם שבעולם הזה, אז הכול בסדר, כולם מאמינים שהבורא הוא טוב, ששולח דברים טובים ודואג להם. ואף על פי שאנשים סובלים, הם תמיד מוצאים לכך הצדקה. אנחנו רואים, שלא קשה להם להישאר באמונה הפשוטה, מיליארדי אנשים מאמינים בכל נפשם בקיומו של הכוח העליון ומוכנים לכל מיני הקרבות, אפילו למסור את חייהם למען האמונה הזאת.
זה כל כך פשוט, מפני שזה בא מטעם האגו שלנו. האדם משבח ומהלל את הבורא ומוכן לתת יגיעה, ולבצע כל מיני טקסים דתיים. ואילו אנחנו לא מסוגלים בכלל לחשוב עליו, נמצאים בספק אם הוא קיים, אם הוא טוב ומטיב, אם הכול בא ממנו. זה כל כך קשה, מפני שזה לא בא מטעם האגו, אלא מטעם ה"נקודה שבלב", מהצורה ההפוכה בהשוואה ליחס הכללי של כולם לבורא.
ולכן, כדי שהיחס שלנו לבורא לא יהיה מטעם האגו, אלא על היסוד ההפוך, לשם כך ניתנה לנו סביבה. ועל ידי הסביבה אנחנו באמת יכולים לייחס את עצמנו לבורא, במידה שהחברה מביאה לנו חשיבות כלפיו. ככל שהחברה תהיה חשובה יותר בעיניי כל אחד ואחד מאיתנו, כך הוא יוכל לשייך חשיבות גדולה יותר לכל הערכים שמקובלים בחברה, כולל גם חשיבות הבורא.
אם הוא קושר את הסביבה עם ה"נקודה שבלב" שלו, אז יוצא, שהבורא נמצא שם בפנים, בתוך החברה, ולאט לאט הבורא נכנס לתוך האדם, לתוך ה"נקודה שבלב" שלו. דווקא את זה אנחנו צריכים לדרוש מהקבוצה שלנו. בלי זה, אין לנו שום סיכוי לגלות את הבורא, אלא רק על ידי זה שמחברים את הסביבה עם ה"נקודה שבלב" שלנו, כדי שבתוך הקשר שלהם לאחד שלם, יתגלה הבורא.
ידיעות קודמות בנושא:
תהפוך להיות חבר של הבורא
חלק מהבורא, שתמיד יחד איתך
בדיקה על חוסר אנוכיות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
משימה בלתי אפשרית?
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו."
גישה כזאת נשמעת כמשהו בלתי מציאותי. אז איך בכל זאת אפשר לממשה? אם התנאי הזה כבר נמצא בבריאה, אז זה אומר, שבין אם אנחנו נרצה בכך ובין אם לא, אנחנו נצטרך לקיים אותו.
בכלל, דברים רבים אנחנו עושים בעל כורחנו, גם אם לפעמים מניחים בצורה נאיבית שרוצים את זה. אבל כל אדם בר דעת מסוגל להבחין שזה נובע מתוך הטבע שמעורר בנו כל מיני דחפים, מחשבות, רצונות, מבלי לשאול לדעתנו. אנחנו לא מחליטים עליהם מראש, אלא רק מגלים אותם בתוכנו לאחר המעשה, בדיעבד.
היום אנחנו כבר רואים שהמערכת, בסופו של דבר, תחייב אותנו להידמות לה. אז מה אפשר לעשות? להסתכל בפחד על מה שעומד לקרות איתנו? לרעוד מפחד כמו לפני התפרצות של הר געש, שלא ניתן למנוע אותו ולברוח ממנו? או שאנחנו בכל זאת יכולים לעשות משהו?
איך שלא יהיה, המקובלים טוענים שאנחנו חייבים לקיים את הערבות. ואם מסתכלים על כל העולם, אנחנו רואים, שככל הנראה, לא תהיה לנו כל ברירה. אם אנחנו נתחיל להתנגד לזה, אנחנו רק נעורר את כל האגו שלנו, ובסופו של דבר, נגמור עם כל כדור הארץ. כי למעשה אף אחד לא חושב שהוא מסוגל להתחבר בצורה אמיתית. בעינינו זה נראה כבלתי ישׂים, יותר קל פשוט למות. אבל גם מזה לא יתנו לנו "להיפטר" בקלות...
לכן, אם התנאי הזה עומד לפנינו, זה סימן שאנחנו חייבים ללמוד איך לממשו בדרך "אחישנה". וכאן כבר מובן, שדרך "אחישנה" תהיה ההצלה מייסורים שהם יותר גרועים ממוות, מאחר והם נובעים מהדבר השנוא עליי ביותר, משהו שאנחנו לא מסוגלים להסכים עימו.
ולכן צריך לחקור את כל אותם העקרונות שנראים לנו כבלתי מציאותיים: "ואהבת לרעך כמוך", "ערֵבים זה לזה", "אהבת אחים", להיות "כאיש אחד בלב אחד". כי כאן מסתתר פתרון מסוים, ולא רק להיפטר מהצרות, לברוח מדרך "בעיתו", אלא גם אפשרות מפתיעה: אנחנו אפילו לא חשבנו, אבל בינתיים, על ידי אהבת הזולת יתגלה לנו העולם הנצחי...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות", 22.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל תסגור בפניך את הדלת לעולם הטוב
המנווט שעומד בדרך אל האור
הפתרון שהוכח לאורך ההיסטוריה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, ערבות, שיעור הקבלה היומי |
קלידוסקופ של רצונות
שאלה: האם ניתן להפריד בין הרצון לעושר והרצון לכסף? לפי פירמידת הצרכים של מסאלו, הראשון הוא הרצון לעושר ואחר כך הרצון לשליטה, ורק אחר כך הרצון לידע. אבל, נכון להיום, כסף זה הכול, אם יש לי כסף, אז יש לי בריאות, עושר, ידע ושליטה. מסתבר, שהכסף זה הביטוי הגבוה ביותר של רצון האדם.
תשובתי: למעשה, בכל שלב של האבולוציה, פירמידת הצרכים מתבטאת בצורה אחרת. פעם, הרצון הראשון אצל האדם היה הרצון למשפחה. בית, משפחה וקרובי משפחה היו היסוד להכל. לכן, כמה דורות של משפחה מורחבת חיו ביחד.
עד אז הייתה חשיבות רבה להספקת המזון כיסוד של האנרגיה. אבל מכיוון שהרצונות שלנו כל הזמן משתנים, נמצאים בתנועה ובשינויים פנימיים תמידיים, אז הרצון הבא בתור הוא הרצון למין. בשנים הקודמות הוא תפס מקום עיקרי בהתפתחות האדם. היום אפשר לומר שהרצון הזה מתחיל לפנות את מקומו לרצונות אחרים.
גם הרצונות לעושר חולפים בהדרגה. פעם האנשים היו מוכנים להקריב את עצמם לטובת העושר, אבל היום להיפך, האגו נעשה מאוד עצלן. האדם מעדיף לדעת קודם לשם מה, מדוע, למה הוא צריך, מה המשמעות? כבר לא מתחשק לו לעבוד עשרים שעות ביום כדי להרוויח. בעבר האנשים רצו לכל מיני מקומות בחיפוש אחר המטמון, היו מוכנים לעבוד קשה כל החיים רק כדי לעלות בסולם ההצלחה, מאדם פשוט עד מנהל גדול, אבל נכון להיום זה לא מושך את הצעירים. אצל האדם מתעוררת השאלה העיקרית בנוגע למשמעות החיים: "אז מה הלאה?".
הערה: יתכן שהצעירים אינם נמשכים לזה, אבל עבור מי ששולט בעולם, כסף זה הכול.
תשובתי: יש להבין שהעולם בנוי על פי מערכת שונה לגמרי, שם 90% מהאוכלוסייה נמצאים למטה. הם מנוהלים לחלוטין והם אפילו לא חושדים בכך. הם נפעלים בעזרת מערכות ניהול שונות, כלי תקשורת ואמצעים אחרים. הם נמצאים בתוך מערכת שבנו למעלה.
10% מהאנושות הם אלה ששולטים בכל המערכות. ואחר כך, בהתאם לסולם הדרגות ישנן עשר משפחות (חמולות) ששולטות בכול. אבל אין להם בכלל שאלה בנוגע לעושר, מפני שבידיהם מרוכזים מאות מיליארדים. אלה אנשים שמדפיסים כסף אם יש בכך צורך. יש להם קנה מידה לשליטה שונה לחלוטין.
הפירמידה הזאת מאוד קשוחה. אתה לא יכול לפרוץ אפילו לתוך מערכת השליטה אם אתה לא אדם מוכשר במיוחד. ולהגיע לפסגה ממש בלתי אפשרי, אלא אם כן אתה תתחתן פתאום עם מישהי ממשפחת רוטשילד.
מתוך שיחה על "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
בשליטת הכסף
האושר כמטבע חדש
ליישר את חוסר האיזון
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, כסף, משבר עולמי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר