החינוך האינטגרלי, שיחה מס' 5

שיחה עם הפסיכולוג אנטולי אוליאנוב, 13.12.2011

הפיתרון: לבנות מחדש את בתי הספר

שאלה: יש אנשים שכבר התחילו לממש את שיטת החינוך האינטגרלי. יש כבר ניסיונות ראשונים וטעויות ראשונות. הייתי רוצה להתמקד על סיטואציה ספציפית.

מכרה שלי התחילה לחנך את הבת שלה בשיטה הזאת. היא הניקה אותה כמעט עד גיל שנתיים, והלכה לפי עקרונות החינוך מגיל ארבע עד שש, משש עד תשע וכן הלאה. הכול היה בסדר. עד שהילדה הלכה לבית הספר. הילדה הייתה מאוד שונה מכולם. היא הייתה פתוחה יותר, משוחררת יותר, חיובית, ומהר מאוד נתקלה בהתנגדות עצומה מצד הסביבה הרגילה. לאחר מכן גם מורי בית הספר הצטרפו להתנגדות הזאת.

נוצר מצב מאוד מסובך, שבו האמא והילדה נאלצו להיאבק נגד המערכת, כדי ליצור את הסביבה הנבדלת שעליה אנחנו מדברים. מה היית ממליץ? איך לעזור לאותם אנשים?

תשובתי: אם מדובר ברוסיה, אז יש שם כמה דוגמאות של עבודה בהתאם למערכת האינטגרלית. אלה לא מערכות שלנו, אבל כולן מאוד דומות: אלה כיתות שבנויות ממעגלים, כשהילד לא יושב מול הלוח או המחנך, אלא משתתף בצורה חופשית בדיונים. הוא משיג את העולם דרך דוגמאות, ולא דרך הסברים יבשים בשיעור, שאותם הוא צריך ללמוד, להיבחן עליהם ולאחר מכן להירגע ולשכוח מהם. יש ברוסיה הרבה דוגמאות כאלה, והן ידועות.

אין ספק שאם מניקים את התינוק עד גיל שנתיים, שזאת הצורה הטבעית שהייתה קיימת בטבע האנושי עוד מימי קדם – אז התינוק מקבל את כל המיקרו-אלמנטים הנחוצים לו, שעוזרים לו להתמודד עם כל הבעיות הנפוצות בגיל הזה.

אנחנו חולים במחלות רבות, לא מפני שהמחלות האלה מסוכנות עבורנו, ולא מפני שהן מהוות מנגנון הגנה, בדומה לחיסונים, שמחסנים נגד המחלה במנות קטנות והגוף מייצר כנגד החיסון נוגדנים – אלא מפני שבגיל הילדות לא קיבלנו מספיק חלב אם. היום תינוקות נגמלים מהיניקה בתוך שבוע או חודש לאחר הלידה, אם בכלל מניקים אותם מלכתחילה. ובגלל זה נוצרות בעיות רבות.

היות והמטרה של החינוך האינטגרלי הוא התקרבות מקסימלית לטבע, הרי שגם במשפחה אנחנו צריכים לנהוג לפי אותו המצב הטבעי, כשם שהטבע פועל עם החיות. אמנם אין לנו אינסטינקט כזה, אבל אנחנו צריכים לעורר בנו אותו, בהסתמך על מחקרים ועל מה שהיה נהוג במאות הקודמות, ולא להתייחס לזה כאל דבר אנכרוניסטי. זה דבר ראשון.

דבר שני, רוב ההורים בפירוש לא מרוצים מהחינוך בבית הספר, בעקבות הבעיות שקיימות כיום בבתי הספר, בכיתה ובמשפחה. המון ילדים היו שמחים מאוד לא ללכת לבית הספר, אלא היו בונים לעצמם צורה שונה לחלוטין של חינוך והשכלה.

הילדים צריכים להבין איך בנוי העולם, איך אנחנו בנויים ואיך בנויים חוקי החברה שלנו. הרי אנחנו מכינים את האדם לחיים במשך 10-12 שנות הלימוד שלו. מה הוא צריך לדעת? איך הוא צריך להיות בקשר עם האחרים? קודם כל, הוא צריך לדעת לעזור לעצמו, לדעת לעזור לאחרים ולדעת לקבל עזרה מהאחרים. כלומר, עליו לדעת את כל היסודות הפרקטיים של החיבור, ההשתתפות הנכונה וההדדיות. האם בית הספר מלמד את זה? – לא!

כיום המטרה שלנו היא שהילד ירכוש איזשהו מקצוע ויתפרנס לו. ומה חוץ מהמשכורת? – על זה אנחנו לא חושבים. אפילו על המשכורת אנחנו לא חושבים מספיק, כי אנחנו לא מכינים את האדם בצורה נפשית. הוא מנסה לחמוק מכל ההתחייבויות שנוגעות לחברה, להורים, למשפחה, והוא בכלל לא רוצה להקים משפחה משלו.

אנחנו צריכים לחשוב איך לארגן מחדש את בית הספר. לא לשעבד את הילד לבית הספר על פי השיטה הישנה, שהתחילה כשרצו להפוך את האיכרים לפועלים במפעלים. אנחנו צריכים לבנות את בית הספר מחדש לחלוטין.

חוץ מהגישה האינטגרלית שלנו, יש עוד הרבה גישות ושיטות. אני לא אתעסק בניתוח השוואתי, אבל הן דומות בכך שבראש ובראשונה הן חושבות על האדם ולא על: מה אתה צריך להכניס בו, איזה מאסות של מידע שלאחר מכן יישכח במהירות.

רבים היום נוטים לחשוב שהילד בכלל לא צריך ללכת לבית הספר. יש את העניין של חינוך וירטואלי וחינוך ביתי. כן, האמא צריכה לשבת בבית עם הילדים ולא ללכת לעבודה. האב צריך להתעסק במה שנקרא "ציד", והאם צריכה לעסוק בארגון הבית וחינוך הילדים.

אז אנחנו צריכים לאט לאט לרדת מהעץ, מתוך "הכרת הרע", ולחזור למערכת הנורמלית והמאוזנת של הקשרים ההדדיים. ולא לפגוע בילדים המסכנים! בהתחלה ההורים "זורקים" את הילד לגן, ולאחר מכן הם שולחים אותו לבית הספר והוא חוזר משם מוכה, כתוצאה ממאבקי שליטה, במקום להתקשר לחברה. זוהי לא חברה אלא מאבק אינסופי. אנחנו צריכים לארגן מחדש את בית הספר ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי: הומאני. בית הספר, בצורה שבה קיים כיום, התיישן כל כך, שפשוט אי אפשר להמשיך כך.

אך מכיוון שחלק גדול מהתקציב הולך לחינוך, ויש בזה עניין לאנשים רבים שעוסקים בכך, הם לא יוותרו על זה סתם כך! וגם להשתנות הם לא יוכלו. המחנכים הם אנשים שמכירים רק את החומר של השיעור שלהם, וחוץ מזה הם לא יודעים שום דבר. לכן זאת בעיה מאוד גדולה.

כדי לבנות מחדש את בית הספר, צריכים להתחיל מהמורים! אנחנו צריכים לארגן קורסים הומאניים, ומעל הכול קורס חובה אינטגרלי עבור סגל המורים, על מנת לשנות אותו. במקביל לכך אנחנו צריכים להכניס לבתי הספר פסיכולוגים ומומחים בחינוך אינטגרלי, שיתחילו לשוחח עם התלמידים.

חוץ מזה, צריך להכניס לכיתה מדריכים שיהיו מבוגרים מהתלמידים רק בכמה שנים. כתוצאה מכך הם יוכלו ליצור איתם קשר ולהפעיל עליהם השפעה חיובית. את כל זה צריך להכין. בלי זה, דור העתיד שלנו יהפוך לדור אבוד.

בית הספר הוא הראי של קלקולי החברה

שאלה: כשאנחנו מדברים על חינוך של אנשים מבוגרים, מופיע החשש שהאנשים יתחילו להאשים אותנו שאנחנו מציעים משהו לא מעשי, מנותק מדי מהמציאות.

תשובתי: אני מסכים עם זה לחלוטין. העולם של היום והעולם שאנחנו מציעים הם הפוכים ומנוגדים לגמרי. צריך להביט לאמת בעיניים. זה באמת כך. לא יכולים להיות כאן פיתרונות חלקיים. אני לא יכול לעשות בית ספר שיהיה חצי הומאני וחצי אגואיסטי, כפי שהוא היום.

כאשר ילד קטן מגיע לבית הספר, יכולים להכות אותו, לגנוב ממנו, לעשות איתו כל מה שבא להם, לחייב אותו לכל דבר, להפעיל עליו לחץ ולהחדיר לתוכו כל מיני ערכים. מכריחים אותו להיות כמו כולם, ועוד עם הדוגמאות המגעילות ביותר. הוא מגיע לעישון, לאלכוהול, שלא לדבר על איום הסמים. בית הספר הוא בית ספר של שחיתות, בית ספר של יהירות! מישהו אחד מסיעים במכונית, ומישהו אחר מגיע לשם ברגל...

כל הקלקולים של החברה המודרנית מתגלים בקרב הילדים בבית הספר בצורה האכזרית ביותר. ובזה חייבים להיאבק. צריך להתחיל לעשות עם זה משהו. הרי אלה הילדים שלנו!

הואיל והפכנו לאגואיסטים חסרי כל רגש, אנחנו מתייחסים כך גם לילדים, ודוחים אותם מעצמנו: "לך לבית הספר שלך. שם צריכים לטפל בך, תסתדר לבד".

במקום לחנך את הילד, לעשות ממנו אדם נורמלי, ליצור עבורו את העתיד, את החברה העתידית, אנחנו לא יוצרים חברה ולא עושים מהאדם אדם.

לא חשוב לנו מה יהיה! ולכן אנחנו לא רוצים להוליד ילדים. אנחנו פשוט קיימים, שוחים בזרם, שנושא אותנו לקראת מפל ענק, לקראת נפילה לתהום.

צריך להתחיל מהאדם!

שאלה: אנחנו מתחילים לספר לאדם שהגיע לקורס של החינוך האינטגרלי, על העולם האינטגרלי הנפלא שאותו אנחנו כבר עכשיו מתחילים לבנות. אך מצד שני, הוא חי בעולמנו המפלצתי שלוחץ עליו. מאיפה הוא יוכל לקבל את המוטיבציה להישאר בדרך הזאת?

תשובתי: אנחנו צריכים לחנך את בני האדם, והם יבנו את העולם שלהם.

אם מאסות גדולות של בני אדם יתחילו להשתנות בהדרגה, זה יגרום בצורה טבעית לכך שישתנה גם המצב החברתי, המבנה החברתי ושיתוף הפעולה בין המבוגרים. כאשר "הילדים המבוגרים" האלה יגדלו, הכול ישתנה. אבל צריך להתחיל מהאדם! הרי הוא מהווה את המרכז של הכול. ואז ישתנו בהדרגה גם היחסים החברתיים.

גן הילדים, בית הספר, המשפחה, תוכניות הילדים, כל זה צריך להיות מקושר הדדית, כך שבסופו של דבר ייווצר דור שישנה את העולם שלנו, מפני שהוא ישתנה בעצמו, תוך כדי תהליך ההבשלה.

לחנך את המבוגרים מחדש

שאלה: מה צריך להיות המבנה של החינוך האינטגרלי? איך עלינו להתחיל בחינוך האדם המבוגר?

תשובתי: ודאי שצריך לעסוק בחינוך האדם המבוגר, אבל את תשומת הלב המקסימלית צריך בכל זאת להקדיש לחינוך הילדים, מפני שקשה מאוד לשנות את המבוגרים.

מצד אחד, הם מרגישים את כל הקלקולים של החברה שבה הם חיים, והם היו רוצים לשנות את זה. אבל לשנות את החברה, זה לשנות את האדם. וקשה מאוד לשנות אותו. אם נעסוק בילדים, במה שהכי יקר לנו, בהתאם לזה גם נשתנה בעצמנו.

בעיקרון, כולנו הורים של מישהו. אם נדאג ליצירת חברה שונה לחלוטין עבור ילדינו, כמו שאומרים: "אם לא אנחנו, אז לפחות הילדים שלנו!", אם נדאג לדור הבא ונעסוק בחינוך שלו, זה יגרום לנו לעסוק במקביל לכך בחינוך המחודש של עצמנו.

שאלה: משמע שבקורס למבוגרים חייב להיות גם קורס הכנה לחינוך הילדים?

תשובתי: בהחלט! הוא צריך לכלול שיתוף פעולה בין בני זוג, בין האדם לחברה, בין האדם למנהלים שלו, לכפופים אליו, וגם לילדיו. האדם חייב להיות מקושר באופן אינטגרלי עם כולם.

הרהורים על מוסר

שאלה: כאשר אדם מבוגר מגיע למערכת החינוך, הדבר הראשון שמדאיג אותו הוא שאלות של מוסר: מה נכון ומה לא. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שהמוסר חוסם את התפתחות האדם...

תשובתי: אנחנו חד משמעית נגד מוסר. העניין הוא, שהמוסר מציע המון מוסכמות שאותן האדם צריך לזכור, לקלוט, וליצור בסופו של דבר את ה"אני" שלו, שנכפה עליו על ידי כל המסגרות האתיות השונות, שהופכות אותו לכזה "צר אופקים" ו"נעול", שכביכול משתף פעולה בצורה נכונה ומדויקת עם הסובבים. ודאי שיחד עם זה הוא יוצר את האישיות הפרטית שלו, כמו איזושהי "מזוודה" שחורה מפלדה שארוזה היטב.

אנחנו נגד זה לחלוטין. זה לא חופש. האדם לא יכול לחיות כך לאורך זמן רב, ואם הוא יכול, אז הוא מאבד כל סוג של רגישות, לבביות והבנה הדדית.

אדם "מוסרי" יכול להחליט שצריך להרוג אדם כלשהו, והוא יהרוג אותו בקלות, מפני שזה תואם לכללים המקובלים בחברה שלו, שאותם הוא הפנים היטב. למעשה, זהו הפאשיזם, הנאציזם, הצורות השונות של הקיצוניות, וכדומה. אלה הצורות ההפוכות מהאנרכיה.

וכאן אנחנו מניחים את הקו האמצעי, את המצב האמצעי בין שניהם. כלומר, האדם צריך להבין את הנחיצות של כל קביעה מוסרית שלו: האם היא תואמת לטבע, האם היא קבילה נכון להיום בחברה, בשיתוף פעולה עם הסובבים. אנחנו צריכים לעשות כך שהתועלת החברתית תמיד תעמוד מעל לתועלת האישית, ושבמקביל לכך כל החברה תנוע לקראת אינטגרציה יותר ויותר גדולה, מפני שכך דורש הטבע.

לכן, אין ספק שצריכות להיות מסגרות מוסר, אבל הן צריכות להיות גמישות ולהתפתח כל הזמן, להימצא תחת ביקורת עצמית, תחת הביקורת של החברה, ללא מה שנקרא "פרות קדושות".

לכן זהו לא המוסר שמוצע על ידי אלה שמחנכים בשיטת ה"אילוף": "כמו שנאלף אותך – כך תישאר כל החיים".

הגנב שחי בתוכי

שאלה: נניח שאדם מבוגר גנב דבר מסוים. בדרך כלל פשוט מטיפים לנו מוסר או שמפחידים אותנו: "אל תגנוב! זה רע! ישימו אותך בכלא". כיצד לעבוד עם זה במערכת החינוך האינטגרלית?

תשובתי: אנחנו עורכים משפט. השאלה היא רק: את מי אנחנו שופטים?

אנחנו לא צריכים להסתיר את העובדה שבכל אחד מאיתנו קיימת נטייה נסתרת לגנוב. כל אחד מאיתנו לקח פעם משהו מאיזה מקום, גנב משהו. ואפילו אם הוא שולל את זה, סימן שהוא משקר לעצמו ולאחרים, או שאולי הוא אפילו לא שם לב לזה, מה שקורה לעיתים קרובות.

מהיכן יש לנו את התכונה הזאת? האם היא מועילה או מזיקה? מה בכלל משמעות ה"גניבה"? זה שלי או של מישהו אחר? ואולי זה כן שלי? בהתחלה חייבים לברר את כל נקודות המוצא האלה, כשאנחנו יוצאים מתוך תמונה אובייקטיבית לחלוטין מבלי לשים דגש על מישהו או על משהו, ומבלי לייחס את זה לשום דבר: מהם הערכים הללו בפני עצמם: "גניבה", "יושר" וכן הלאה.

לאחר מכן אנחנו מנתחים מעשה קונקרטי – וגם כאן, מבלי לשייך את זה לאדם כלשהו, מפני שזה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו מחייבים כל אחד מהמשתתפים להציב את עצמו במקומו של הפושע, להרגיש אותו, להגן על עצמו, להאשים את עצמו וכן הלאה.

כולנו יחד חווים את המקרה הזה. נתנו לנו תנאי כזה ולכן אנחנו צריכים ללמוד מהדוגמא הזאת. אנחנו אפילו צריכים להודות לחבר שלנו על המעשה הזה, שאותו אנחנו חווים כאילו אנחנו בעצמנו ביצענו אותו.

כיוון שכולנו קשורים בקשר אינטגרלי במערכת אחת, בקבוצה אחת, אנחנו צריכים לעצור ולחשוב: "איך יכולנו להביא את החבר שלנו לידי מצב כזה?" – זה אומר שהחברה אשמה. האדם הוא ההשתקפות של אותה הסביבה שבה הוא נמצא. אז אולי הוא בכלל לא אשם! הבעיה היא בנו!

כלומר כל סיבה כזאת יכולה לסייע לפתור בעיות רבות, ולהוביל אותנו להסתכלות מחודשת על סולם הערכים ועל היחסים שלנו.

בסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע למסקנה שאין מעשה אינדיבידואלי או מעשה טוב. כל זה מהווה רק תוצאה מהשפעת הסביבה – כך שצריך להביא את כולם למשפט.

אם נגיע לזה, כולם ירגישו שבכל אחד חי הגנב הזה, ולכן הוא התגלה במישהו מאיתנו, שהוא אולי הרָגיש ביותר. תארו לעצמכם איזה שדה של בירור ואנליזה נפתח בפנינו.

אולם מהמצב הזה אנחנו צריכים לצאת רק עם מסקנה אחת: כולם אשמים! אם זאת קבוצה, חברה או כיתה, שבה כולם קשורים בקשר הדדי ולומדים את שיטת האיחוד האינטגרלי – כולם אשמים. אין דבר כזה שמישהו אחד יהיה טוב יותר או רע יותר. כולנו – או הטובים ביותר או הגרועים ביותר.

אין כאן מקום לציונים. אסור לתת ציונים אינדיבידואליים בחברה כזאת, מפני שאתה נותן ציון לחברה עצמה, ולא לאינדיבידואל.

שאלה: זה אומר שלאחר הדיון אני צריך להחזיר את מה שגנבתי או שמספיקה רק ההכרה בכך?

תשובתי: אתה אישית לא צריך לעשות דבר! זאת הולכת להיות ההחלטה של כולם. אתם צריכים לברר את הכול ביחד ואם צריך לשלם על מה שנגנב, כולם משלמים על זה יחד. אם אנחנו מגיעים למסקנה שכולם אשמים במעשה הזה, זה אומר שכולם אחראים על זה!

תקרית ברחוב

שאלה: נניח שאני עד לתקרית שבה מכים מישהו ברחוב או ברכבת התחתית. כיצד עליי לנהוג? כיצד להתייחס למה שמתרחש לנגד עיניי?

תשובתי: לא להתייחס בשום צורה ששונה מהמקובל! אנחנו מדברים רק על ההתנהגות בחברה האינטגרלית, בקבוצות שבהן אנחנו לומדים ומיישמים את היחסים האינטגרליים. וברחוב אנחנו לא מגלים בשום צורה את היחס הזה. האנשים בינתיים לא יבינו אותנו.

הכול תלוי בחברה. נניח שאתה רוצה לעזור לאישה זקנה שהחליקה על הקרח ונפלה. ישנן חברות שיכולות להאשים אותך במעשה מושחת. וגם הזקנה יכולה לחשוב שהחלטת להשתמש בה באיזושהי צורה: כדי לגנוב ממנה, או משהו אחר.

וישנן חברות שבהן כולם ירוצו לעזור לה. כלומר, זה תלוי במקום שבו האדם נמצא.

לכן התגובה שלך בשום פנים ואופן לא צריכה להיות שונה מתגובותיהם של האחרים. אחרת זה ייראה להם מאוד מוזר ולא מובן.

הסברת רעיון החינוך האינטגרלי

שאלה: תוך כדי תהליך החינוך האינטגרלי האדם מתחיל להשתנות בעצמו, וככלל, משתנה הסביבה החברתית שלו. האם אנחנו צריכים מלכתחילה להכין אותו לכך? הרי מצד הסביבה הישנה יכולות לבוא האשמות על כך שאנחנו כביכול איזושהי כת שמקלקלת אנשים.

תשובתי: לכן אנחנו צריכים להקדים ללימודים הפרקטיים שלנו קמפיין להפצת רעיון החינוך האינטגרלי, שיתבסס (והוא כבר מבוסס) על נתונים מדעיים, על הדרישות של הטבע, של הסביבה הסובבת ושל הטבע הפנימי המתפתח שלנו. הרי בכל מקרה אנחנו בלית ברירה מתקדמים בהדרגה לקראת חברה אינטגרלית.

אם לא נהיה תואמים לטבע, יהיה לנו רע. אנחנו צריכים ללמוד כיצד להיות מותאמים למסגרות החדשות וה"עגולות" האלה שהטבע יוצר סביבנו כשהוא מכניס אותנו לתוך רשת של יחסים הדדיים הדוקים, וכל התנגדות כאן היא חסרת כל ערך.

לכן אנחנו חייבים להבהיר לכל האנושות את הרעיון הזה, את הדעה הזאת, את הנחיצות ההיסטורית החברתית הזאת. ואז, כל שאר הפעולות שלנו ינבעו מכך באופן טבעי וייראו כנכונות. האנשים יתחילו להבין את מה שאנחנו עושים וישאפו לזה.

אם נציג את הפעולות שלנו ללא כל הסבר, אף אחד לא יבין את זה ותהיה לזה התנגדות. יאשימו אותנו שאנחנו כת, או אולי נאיביים, אוטופיסטים וכדומה.

אבל אם נתחיל ללמד את הילדים ולהחדיר לתוכם בהדרגה אלמנטים של הומאניות (או לפחות נקרא לזה כך), אני לא חושב שיהיו כאן בעיות מיוחדות עם החברה ועם ההורים. וכאשר נציג כעבור זמן מסוים תוצאות חיוביות מסוימות, אנחנו כבר נוכל להישען על דעת החברה. לכן הקרקע הפורייה לפעילות שלנו היא ארגוני ילדים.

אבל מצד שני, זה הדבר הקשה ביותר, מפני שהגישה אליהם מוסדרת על ידי המדינה. למדינה יש את הזכות להנהיג כל מיני תוכניות בבתי הספר, ולחייב את הילדים לעסוק במה שהיא רוצה ולא במה שטוב לילדים. עם מערכת שמרנית כזאת קשה מאוד להיאבק.

אבל החברה נאבקת, מקימה בתי ספר פרטיים ושיטות חינוך אחרות. נכון להיום, במדינות רבות הילד יכול ללמוד בבית, דרך האינטרנט, ולהיבחן בצורה אקסטרנית. זה כבר פלוס גדול. בעבר זה היה בלתי אפשרי, מפני שהחוק אסר על השכלה ביתית.

התועלת שבשיטת החינוך האינטגרלי

שאלה: בתחילת המאה ה-20, במיוחד ברוסיה, נערך מבצע לביעור הבערות. מה שנראה עכשיו כטבעי, נתקל אז בהתנגדות. אנשים רבים סירבו למסור את ילדיהם לבתי הספר ולא רצו ללמוד בעצמם, מפני שהם סברו שזהו בזבוז זמן לריק. עכשיו יכול להיווצר מצב זהה, כאשר החינוך האינטגרלי שאנחנו מציעים יתקבל כמשהו חסר תועלת, חסר ערך. איך אפשר להתגבר על ההתנגדות הזאת?

תשובתי: אני חושב שהיום, הרבה מאוד מחנכים, פסיכולוגים וסוציולוגים מבינים את הבעיה הקשה, רק שהם אינם יודעים כיצד להיאבק בה. זה אומר שצריך לצאת אליהם עם ההסברים בצורה רחבה ככל הניתן.

המורים מזדהים עם התלמידים, ויתר על כן, הם לעיתים סובלים יותר מהתלמידים. הרי הם נאלצים להימצא תחת לחץ שלילי מתמיד מצד התלמידים, שהאגואיזם החייתי שלהם, שאינו מוגבל על ידי שום מסגרות, מכוון נגד המורים. כל תלמיד מנסה להראות להם את העצמאות שלו ואת השאיפה שלו לדעתנות.

אני חושב שצריכה להיות כאן עבודה לא גדולה עם הרכב של פרופסורים, מורים ומחנכים, שיצביעו על הדברים המועילים בשיטה החדשה, שמאפשרת לעבוד בצורה נורמלית עם הילדים.

היום עבודתו של מורה היא די מורכבת, והייתי אומר שזהו מקצוע מסוכן. האדם נחשף לכזה לחץ, שאפשר לכנות את העבודה הזאת כ"מזיקה". שהייה של 45 דקות בכיתה יחד עם הילדים מהווה סבל רב ולחץ גדול עבור המורה.

אנחנו צריכים, יחד עם המורים, לפתח עבורם כאלה כלי עזר שיטתיים, כדי שהמורים יבינו שבראש ובראשונה, אנחנו דואגים לאווירה בכיתה, אפילו מבלי לשנות בינתיים את הכיתה.

התלמידים עדיין לא יכולים להתרגל לדיון אינטגרלי, מפני שאי אפשר לדון על שום דבר עם אף אחד. יהיו שם רק צעקות הדדיות, קללות, בדיחות, ריבים, ולא ברור מה עוד. ואילו כך המורה מושיב אותם, מחזיק אותם באיזושהי צורה, מרסן אותם איכשהו בעל כורחם. והמסכנים יושבים, כל אחד במקומו, ומחכים מתי זה יסתיים.

צריך להתבצע כאן מעבר חלק ורגוע. אני חושב שהמורים יסכימו עם זה בהדרגה. הם בעצמם יראו שלשיטה הנוכחית לא יהיה זכות קיום בדור הבא.

איך לוותר על היצרים המזיקים?

שאלה: אם אדם נכנס לתוך איזשהו תהליך שלילי, למשל אלכוהוליזם, אז או שהוא "משתגע", או שהוא הורס את עצמו, או שמתחולל בו איזשהו שינוי. למעשה, כל האנושות הולכת עכשיו בדרך הזאת. התפקיד שלנו, בקורסים של החינוך האינטגרלי, הוא לתת לאדם את הכלים שיסייעו לו לא להרוס את עצמו. האם נקודת המפנה יכולה להתרחש באמצע התהליך ולא בסופו?

תשובתי: באדם קיימת תכונה שנקראת אמפתיה. אם נַראה לאדם שמתחיל את דרכו המקולקלת (למשל, נטילת סמים) אדם אחר שנמצא על סף מוות בגלל אותם הסמים, אני חושב שזה ישפיע עליו חזק, וזה לא משנה אם הוא רוצה או לא רוצה לוותר על הסמים.

אם ניקח את האנשים לסיור בבית חולים במחלקה לחולי סרטן, הם יראו מה זה עישון. אני אישית מעשן, בצורה די מאוזנת לדעתי, אבל בכל זאת מעשן. אני יודע על עצמי, שאם בזמנו הייתי עובר במקומות מהסוג הזה, זה היה משפיע עליי חזק מאוד. ואם הייתי נקלע לסביבה כזאת שמזלזלת ומביעה את זלזולה במעשנים, באופן טבעי הייתה נוצרת אצלי כזאת תחושה שהייתה מאלצת אותי להכיר ברעתה של הפעולה הזאת.

לכן, הכול תלוי עד כמה אנחנו יכולים לקבל מהסביבה הסובבת אותנו את אותה תוספת הרע שהייתה חסרה לי כדי לגמור עם מצב הביניים הזה, שבו אני עדיין מקבל הנאה, ועדיין לא הרסתי את עצמי לגמרי.

לשם כך, אני זקוק לסביבה רצינית. וזה יכול להיות הציבור, הקבוצה, או הכיתה שבה אני לומד. אנחנו יודעים שאם דעת הקהל בכיתה הולכת בעקבות איזושהי אופנה או מקבלת על עצמה עקרונות מסוימים, כולם בלית ברירה חייבים ללכת אחריהם. הרגשת העדר אופיינית לאדם, מפני שהוא מודד את עצמו רק ביחס לאחרים. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות טוב יותר או רע יותר מהאחרים. חשוב לו המשקל שלו בעיני החברה, וזה לא משנה לאיזה צד: חיובי או שלילי. לכן, אם ניצור כזה סטנדרט חברתי, כולם יהיו חייבים לציית לו. כך נבראנו.

הפרסומות אשמות

שאלה: היום זה מאוד פופולארי לקחת הלוואה בבנק, ואחר כך לשבת ולחשוב: "איך אני אחזיר אותה?", כי למעשה, אין מאיפה להחזיר. איך אפשר להראות לאדם, כל עוד הוא לא פשט את הרגל ולא נכנס לכלא, שלא כדאי לעשות את זה?

תשובתי: לשם כך, לא רק האדם הבודד צריך להשתנות, אלא גם כל החברה, כל התעשייה, כל המבט שלנו על העולם. וזה תלוי במידה רבה בכלי התקשורת, בסביבה, החל מהמעגל הקרוב ביותר ועד לסביבה הכללית.

בעלי ערוצי הטלוויזיה עוסקים בתעמולה מאסיבית למוצרים שצריך לקנות, לקנות כמה שיותר, ואפילו באשראי. היום נותנים אשראי על ימין ועל שמאל, מפני שאותם הבנקאים מעוניינים בזה, מפני שבידיהם מרוכזים המפעלים, ולאחר מכן הם יכולים לקחת מהאנשים את כל מה שיש להם כדי לכסות את האשראי. כלומר, זוהי מכונה ענקית ששואבת מהאדם את המשאבים האחרונים והמינימליים ביותר.

אילו היינו יכולים לפרוץ את השרשרת הזאת ולחוקק חוק נגד שטיפת המוח המאסיבית הזאת, כך שכלי התקשורת שלנו יהיו חופשיים מפרסומות... אם היינו אוסרים כל צורה של פרסומת – איך הם יתקיימו?

אבל אנחנו צריכים להבין שכל מה שהם מפרסמים גורם רק לנזק. מפני שהאדם יודע בעצמו מה הוא צריך, ומה שהוא לא צריך – הוא לא יודע. ועדיף שיהיו מעט דברים מועילים, מאשר הרבה דברים מזיקים.

לכן ישנה כאן בעיה גדולה. אני מקווה שהמשבר שאנחנו חווים עכשיו יעשה את שלו. אך מהצד השני, הוא פשוט "ימחק" לאנושות את האפשרות לחשוב שאנחנו צריכים כל שנה לרכוש יותר ויותר, להגדיל את התל"ג ולרדוף אחרי רווחים.

הרווח צריך להיות פנימי, בנוחות הפנימית. אם אני אצור עשרים סוגי יוגורט במקום עשרה, אני לא ארגיש יותר נוח. זה רק יגדיל את הבעיות ואת רגש המחויבות, לא ברור בפני מי.

תפיסה בלתי מוגבלת של מידע

שאלה: באיזו מידה המידע באמת מועיל לאדם, ואיזה מידע מזיק לו?

תשובתי: אם נלמד את האדם לראות בצורה נכונה את העולם ואת הטבע, הוא יתפוס בקלות כל מידע, מפני שהוא כל הזמן ישייך אותו לתמונת העולם הכללית הגלובלית. ולכן לא יהיו לו שום בעיות עם זרימת המידע.

נניח, היום, אני מבוקר עד ערב קורא ובולע כמות באמת גדולה של מידע בנושאים שונים: הבעיות של החברה המודרנית, של המדע, של הפיננסים וכדומה. יחד עם זאת, המשימה העיקרית שלי היא: איך לשלב את המידע הזה עם תמונת העולם האחידה.

איך אני יכול לראות בכל זה את התגלותו של החוק האחד והיחיד, את השאיפה של כל הכוחות האגואיסטיים למיניהם לקראת החיבור לכוח האלטרואיסטי היחיד וההידמות לטבע? כיצד משתנים היום החברה והיחיד, שבעל כורחם צריכים להגיע לאינטגרציה, תחת השפעת הכוחות השליליים שנקראים בעולם שלנו "משבר"?

מבט כזה על העולם מעניק לאדם את האפשרות להעביר דרכו זרמים עצומים של מידע, והם ישלימו בו את התמונה הכללית הזאת, וייכנסו להרמוניה הכללית.

זה דומה לצורה שבה אתה שומע איזושהי סימפוניה ומרגיש שחסרים בתזמורת כלים מוזיקליים כלשהם. אתה, כמומחה, מרגיש שמשהו חסר, ורע לך מזה, ופתאום מופיעה ההשלמה הזאת.

לכן, אין כאן בעיות. האדם באמת יכול להיות כמו אנציקלופדיה. הוא מסוגל לספוג לתוכו את כל המידע שרק קיים בטבע. העיקר זה שהמידע הזה נקשר בתוכו לתמונה האחת. ואז, להיפך, ככל שהוא יקבל יותר מידע, כך הוא יהיה יותר רצוי עבורו והוא יתפוס אותו ביתר קלות. הוא ישלים את אותם הכתמים הלבנים שהורגשו בו כחיסרון, כחוסר שלמות.

משחקים בדמוקרטיה

שאלה: ניקח דוגמא כזאת: ברוסיה נערכות בחירות, אני צופה בחדשות ומקבל מהן מידע: מי ניצח, מי הפסיד, וכן הלאה. כיצד אני יכול להפוך את המידע הזה למידע אינטגרלי, שמשלים את התמונה הכללית?

תשובתי: אתה יכול פשוט להסיק מכך שהחברה מפורדת, שהיא לא רואה את הדמוקרטיה, או את חוסר הדמוקרטיה (שזה בעצם אותו דבר) כמערכת מושחתת, ולא רק ברוסיה, אלא גם באמריקה ובכל שאר המדינות.

אם אנחנו לא יכולים להגיע להבנה משותפת של: היכן אנחנו נמצאים ולאן אנחנו צריכים להתקדם, זה מצביע על היעדר הקשר בין האנשים בחברה. תארו לעצמכם שחברות רבות נמצאות בלית ברירה באותה טריטוריה, תחת "גג" משותף", שגם עכשיו הם מחלקים אותו להמון מפלגות ומבנים מאפיונריים. וכמובן, כל אחד מהם רוצה להגביר את ההשפעה שלו על חשבון האחרים, לחטוף מהעוגה המשותפת (לא משנה אם זה לטובת האחרים או לרעתם). כלומר, כל אחד לוקח בחשבון רק את האינטרסים שלו.

האם זה נקרא דמוקרטיה: כשאני חושב רק כיצד אני אנצח וארמוס את כולם? וגם כל האחרים חושבים את אותו הדבר. הרי הם לא מאוחדים תחת אידיאה אחת משותפת. לכל אחד יש דעה משלו. איזו ממשלה זו תהיה אם היא שוב תהיה בנויה על מאבק? לזה אנחנו קוראים דמוקרטיה? איפה היא, הדמוקרטיה הזאת?

דמוקרטיה יכולה להיות כאשר יש לעם את ההשכלה וההבנה של המדרגה הבאה. והמדרגה הבאה היא לא מה שכל מפלגה מתארת לעצמה, אלא מה שמוביל אותנו לחיבור עם הטבע, לחברה אינטגרלית.

התוכנית של כל המפלגות צריכה להיות לימוד החברה האינטגרלית. לזה אנחנו צריכים להוביל את כל האנשים. ואז נרגיש בנוח ונגיע למצב הטוב ביותר בבריאות, בלימודים, בחיי המשפחה – בהכול. מפני שזה יהיה תואם לטבע.

אז בואו נסכם שזאת מטרתנו. אך מצבנו הנוכחי הוא רע. את זה כולם מבינים בצורה כמעט זהה. כיצד נוכל להשיג את המטרה הזאת? כיצד נוכל להתקרב אליה בצורה המקסימלית? אילו אפשרויות יש לנו לשם כך? אילו תיאוריות? על מה אנחנו מתבססים? וכאן אנחנו כבר נעבוד בצורה יצירתית זה עם זה, ונשלים זה את זה. אנחנו נתווכח, אבל המטרה צריכה להיות בדיוק כזאת, ואנחנו צריכים לעבוד למען השגת המטרה הזאת.

אם לא ננהג בצורה כזאת, אנחנו נראה כיצד כל זה הורס את המדינה. הממשלה מראה לנו דוגמא של פרוטקציוניזם בכל חלק בחברה ובמדינה כנגד המדינה.

מונרכיה או דמוקרטיה

שאלה: האם שאלות של אינטגרליות החברה או אירועי חדשות אקטואליים למיניהם יכולים להוות נושא לדיון בכיתות החינוך האינטגרלי למבוגרים?

תשובתי: כל זה תלוי בקבוצת האנשים, במידת ההכנה שלהם: באיזו מידה בשלה ההבנה שלהם, עד כמה יש להם כלים לאנליזה וסינתזה של הידיעות שלהם, של היחסים שלהם, עד כמה הם יכולים להתעלות מעל עצמם, להתנתק מהאינטרסים האישיים שלהם ולהסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית.

אבל בגדול, ודאי שאנחנו צריכים לברר שאלות מהסוג הזה. אנחנו צריכים לפתוח את הדמוקרטיה בפני כולם בצורה מבוררת, ולהראות עד כמה המבנה הזה הוא אגואיסטי לחלוטין, ולא כדאי להתגאות בו. פעם היה מולך מלך אחד וכולם היו נכנעים לרצון של אדם אחד – לא חשוב כמה טיפש או חכם הוא היה, אבל זה היה אדם אחד. ועכשיו זה נקרע למפלגות רבות, שרוצות "לאכול" את כל השאר. זה לא אותו פרלמנט שצריך להיות. כלומר, ודאי שיש כאן הרבה בעיות.

פעם המדענים והפילוסופים היו מנהלים את העם. לפחות היה להם ערך והם היו יועציהם של המלכים. למלך היה את הצבא ואת הכסף – הכול ביד אחת. אך על מנת לנהל את האוצר ואת הצבא הוא נעזר במספר אנשים חכמים. וזה היה הרבה יותר קל ופשוט: לא היו גנבות מהאוצר, והטעויות שאפו למינימום.

הכול היה באותם ידיים. למלך אין ממי לגנוב – הכול שלו. וכדי לקבל החלטות, היו לו כמה יועצים חכמים. זה הכול. ודאי שעדיין היו מאבקים קטנים מאחורי הקלעים, אך במנות מינימליות. לכן הכול היה הרבה יותר יציב והחזיק מעמד למשך דורות בהשוואה לפרלמנט של היום.

כל החופש הזה שיש היום – הוא חופש מקסימלי מאחריות. ובכלל, זאת בעיה גדולה להבין את מושג החופש.

הנפש הרוסית המסתורית

שאלה: ברוסיה קיים אצל האנשים פער גדול מאוד בין הדמיון של התמונה האידיאלית של החיים היפים לבין החיים האמיתיים. המאסות הגדולות של העם מורגלות לכך שיש משהו יפה אבל לא ריאלי, בלתי ניתן להשגה, וישנם החיים הרגילים. איך אפשר להתגבר על כך שהאדם הרוסי כלל לא מאמין שהוא יכול לחיות טוב יותר מעכשיו?

תשובתי: במשך כמה דורות לחצו את האדם הרוסי כל כך חזק, הגבילו אותו ועשו ממנו עבד, עד שפשוט עקרו מהשורש את האמונה הזאת. כל המנהיגים וכל המערכות עסקו רק ב: איך לעשות מאזרח נורמלי עבד לא נורמלי. לכן אנחנו רואים היום חברה שהושחתה. אלה אנשים אומללים, עם פוטנציאל עצום, שקרוב לוודאי לא קיים באף עם בעולם. זהו עם מדהים לפי היכולות שלו: חכם, רגיש, ויחד עם זאת, כל כך מעונה, דחוק לפינה, כועס על כולם ולא נותן אמון באף אחד.

כשאני מבקר במוסקבה ומסתכל על האנשים, אני שם לב שכולם הולכים ומכווצים את עצמם, או להיפך, מבליטים את עצמם. אין אדם נורמלי חופשי, שהולך ולא אכפת לו מה ואיך. כלומר, האדם הוצב במסגרות מאוד מורכבות שלוחצות עליו.

אבל מהצד השני, לעם הרוסי יש תפיסה בלתי רגילה למדע, לחיבור, להבנת דברים חדשים. אלה לא גרמנים ולא אנגלים. זוהי לא שמרנות. היכולת להסתגלות, לשינוי, נמצאת ברוסים יותר מאשר בכל עם אחר.

אני חושב שדווקא ברוסיה, כתוצאה מהפצה רחבה של רעיון החינוך וההשכלה האינטגרליים, יוכלו להבין במהירות את העתיד האינטגרלי של העולם ותחל ההתאמה אליו. מפני ששם מתבצע כל הזמן תהליך החיפוש של הרעיון הרוסי, האישיות הרוסית, האינדיבידואליות הרוסית. התסיסה הזאת נוצרת באדם באופן עקיף. פשוט עכשיו הם התעייפו. נוצר עכשיו גל של ניהיליזם, אבל הוא רק חיצוני, ואילו בפנים הדרישה הזאת בכל זאת קיימת.

זה מה שיקרה

שאלה: מה נותן לך כזה ביטחון בכך שהחינוך האינטגרלי בכל זאת יעזור לאנשים להתחבר בצורה נכונה? מהצד זה נראה כמו משהו דמיוני.

תשובתי: אני מסתמך רק על דבר אחד: הטבע יחייב את כולם. ואנחנו, בניסיונות שלנו, רוצים להגיש את זה עוד לפני האבדות הגדולות שעלולות להגיע. אנחנו מאחלים לאנשים רק טוב ורוצים להגיש להם בצורה רכה את אותה המטרה שהטבע מציב בפנינו. אנחנו לא צריכים להגיע למטרה הזאת תחת לחץ עצום מצד הטבע, ולא תחת השפעתן של בעיות אקולוגיות גדולות, מלחמות עולם וכדומה, אלא עם "אבדות קטנות" או בכלל ללא ייסורים. זה תלוי במידה שבה נבין שאין לנו ברירה אחרת.

אני מאמין בניצחונו של הרעיון הזה (אם אפשר להתבטא בכזאת צורה רועשת), מפני שהוא נובע מהטבע ולא מהאדם. אבל הטבע בכל מקרה יאלץ אותנו להגיע לזה. לכן, אנחנו נשתדל פשוט לרכך על ידי השכל שלנו את אותם הכוחות האבולוציוניים שדוחפים אותנו בנוקשות קדימה, ואז נשיג את המטרה של הטבע בצורה רכה יותר. הרי עדיף לנחות ברכות במגרש האינטגרלי החדש של ההרמוניה. אני מקווה שזה מה שיקרה.