כל השינויים הם בתוכי ולא מחוצה לי
מתוך שיעור מהכנס בניו-ג'רזי
האנושות מתפתחת עשרות אלפי שנים. לאן היא מתקדמת?
אם לומדים על כך מהטבע, אנחנו רואים שהטבע נמשך לאיזון. חום וקור, לחץ וואקום, מאזנים זה את זה, כל תופעות הטבע נמשכות לאיזון הכוחות, להתכללות הדדית, מאחר והמצב הזה הוא הכי רגוע וקבוע, הוא נטול כל לחץ. בסופו של דבר הכול מגיע לאיזון.
מזה אנחנו יכולים להבין את מה שהמקובלים אומרים על המצב שלנו, על זה שאנחנו צריכים להגיע לאיזון עם הבורא, עם הטבע הכללי. כי אלוקים והטבע, זו אותו דבר.
מה זה אומר להגיע איתו לאיזון? הבורא זו תכונת ההשפעה והאהבה ואנחנו צריכים להגיע לאותו הדבר, בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לאו. הבורא כל הזמן משפיע עלינו ובפנים מניע אותנו ה"מנוע" של האגו הגדֵל, ולכן כל רגע אנחנו מרגישים את עצמנו בתנאי לחץ יותר ויותר, במצב שהוא יותר ויותר לא מאוזן עם הבורא.
זה מחייב אותנו לעשות משהו, ולכן עד עכשיו בהיסטוריה שלנו, כלומר, בהתפתחות שלנו, אנחנו השתדלנו לאזן את הלחץ בעזרת כל מיני טכנולוגיות, צורות חברתיות, הרגלים, אמצעים להגנה מפני חום וקור, מלחץ ושינויים וכדומה.
הטבע הוא קבוע ואילו אנחנו כל הזמן מתפתחים מבפנים באמצעות שרשרת "רשימות" שכל הזמן מתחלפים וההתנגדות שלנו כלפי הטבע כל הזמן גדלה.
כל השינויים מתרחשים בנו. ואפילו שמצטייר לנו עולם חיצוני משתנה, תקופות גיאולוגיות והיסטוריות, דורות, מה שלא יהיה, כל זה מתרחש בתוכנו. אנחנו מקרינים את המציאות הזאת החוצה, למרות שלמעשה מחוצה לנו אין כלום. האדם הוא "קופסה" סגורה, ותמונת העולם מצטיירת בתוכה, אבל הוא מרגיש את התמונה הזאת כאילו מחוצה לו.
באופן זהה העין הופכת את הציור מהרגלים לראש. העין תופסת את כל העולם בצורה הפוכה ואחר כך המוח עושה שוב היפוך. אם נרכיב משקפיים מיוחדות עם תופעה זהה, אז כעבור זמן מה המוח יתרגל ויחזיר את התמונה למצב הנכון.
זה מדגים את אותה העובדה שכל השינויים מתרחשים בתוכי ולא מחוצה לי. ולכן אנחנו אומרים ש"אין עוד מלבדו". קיים כוח קבוע שפועל ומשפיע עליי. הוא הכין בתוכי את כל ה"רשימות", וכל מה שאני מגלה בכל רגע בחיים שלי, בעולם שלי, במציאות שלי, הוא תוצאה מה"רשימות". הם "אחראים" על כל מה שאני יכול לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולמשש.
אני תמיד צריך להשתדל לזכור את זה - אם צריך להחליף מישהו, זה אותי. שיטת הקבלה אינה מיועדת לתיקון העולם, אלא בעזרתה האדם מתקן את עצמו, את התפיסה שלו.
לכן, למרות הדעה הרווחת, אם אדם רוצה להיכנס לתוך התמונה הרוחנית, הוא צריך למקד מחדש את הראייה שלו. על אותו העיקרון מבוססים ציורי הסטריאוגרמות - כדי לראות אותם צריך לשנות את הפוקוס של הראייה. איך אנחנו יכולים לשנות את הפוקוס כדי להבחין בשכבה החדשה של המציאות?
זה פשוט מאוד - צריך לקבל את העולם כמציאות שמנוהלת על ידי כוח אחד, כל השינויים מתרחשים על ידי ה"רשימות" שלי. כל שנייה אני משתדל לתפוס ולהבין את המצב הזה, לזכור שאני תמיד ניצב לפני כוח אחד ובתוכי כל הזמן מתעוררות "רשימות", שהפוכים ממנו. ולכן, כל רגע בחיים אני צריך להגיע לאיזון שעליו דיברנו. זהו החוק העיקרי של הטבע, למרות כל מה שמתעורר בי, אני בונה את עצמי בכזאת צורה, כדי להיות במקסימום דומה לבורא ולא להיות בהפרש ממנו בכל מיני התכונות.
זה הדבר העיקרי. בכך שאני משיג את זה במדרגה הנוכחית, אני עולה למדרגה הבאה. כך אני מאזן את עצמי עם הבורא בכל הפרמטרים, בכל 125 המדרגות, בכך שדומה ומשתווה איתו לחלוטין ומשיג איזון מוחלט.
בכללות, הסכימה היא פשוטה - העולם נשאר קבוע, אולם השינויים שבי כל פעם צובעים אותו מחדש ואני צריך להיות באיזון עם הכוח שנותן, שמייצב עבורי את התמונה הנוכחית.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס בניו ג'רזי, 12.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
להשתחרר מתוך תמונת העולם האגואיסטית
כשהכול לטובה
טבע המדרגות
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה |
תמונות של תפיסה
מתוך שיעור בכנס ניו-ג'רזי
אנחנו נמצאים בעולם מאוד קונקרטי של חפצים, אובייקטים מדויקים, שנתפסים על ידי חמשת חושינו. באופן זהה אנחנו מתארים לעצמנו את העולם העליון ואת הכוח העליון. כי הרי, מהו הכוח הזה? איך יכול להיות משהו חסר "תמונה" בתוך התפיסה שלנו? אנחנו מדברים על תכונות של השפעה ואהבה, אך מה זאת "תכונה"? כל זה לא מובן לי, אני לא רואה את זה.
בעולם אני תמיד רואה התלבשות של כוחות ותכונות בחומר של דרגות הדומם, הצומח והחי. איני יכול לתאר לעצמי שום דבר בצורה אחרת. הדתות והאמונות גם הן תמיד מקנות צורה לדמויות שלהן. ללא זה, האנשים פשוט אינם מסוגלים לדון במשהו, לחשוב על משהו.
ולכן אני בכל זאת מתאר לעצמי את הכוח העליון באיזו צורה ספציפית. כך אני בנוי, שאיני מסוגל לתפוס כוח ללא צורה חזותית.
בעל הסולם נותן בתור דוגמה את החשמל, שמתגלה בחפצים המורגשים על ידינו, כמו מחוג במכשיר מדידה שזז מאפס, קומקום חשמלי שמתחמם, מנוע שעובד וכולי.
כוח מסוים מפעיל משהו ואני מרגיש אותו דווקא הודות לראייה הזאת. התוצאות הופכות להדגמה של הסיבה ומאפשרות לי לגעת בה.
כשאדם מגיע לחכמת הקבלה הוא רוצה לגלות את הכוח העליון, את העולם העליון. אבל הוא מתאר את זה לעצמו בצורות אלו או אחרות, בקווי מתאר שמוגבלים בשלושה צירים, ב"תצוגות" שבארכיון של התפיסה שלו. כי ללא הדוגמאות הפנימיות האלה הוא נשאר תינוק, שאינו מסוגל להבין את המתרחש.
כדי להבחין בפריטים ובקווים בתמונת העולם, אני משווה משהו לא ידוע עם משהו שכבר נמצא ונשמר בזיכרון שלי. לא במקרה לעת זקנה ישנם אנשים שנופלים לרפיון במוח, הם מאבדים את היכולת להשוות בין הנראה והנתפס.
ולכן צריך להבין את התלמידים החדשים: נדרש להם זמן מסוים, הם צריכים לשמוע אלף פעם על כך, שרוחניות זה כוח ולא צורה. לאדם קשה מאוד להבין את זה, עד שהוא באמת ירכוש איזו הרגשה, ולו הקטנה ביותר. ועד אז הוא רק מקשיב, אך לא שומע, לא חודר לזה מבפנים.
במציאות, אם אנחנו יכולים להפוך להיות כלי, אז הכוח הזה ממלא אותנו ומקנה לנו צורה מסוימת. אבל איך אפשר ליצור כזה כלי?
אנחנו צריכים להתאחד ולהתחבר זה עם זה, זהו האמצעי היחיד בעולם שלנו, במדרגה שלנו. וזאת הסיבה, מדוע אנחנו נמצאים בתוך הגופים האלה כדי ליצור קשרים, אפילו שזה בלי כוונה, בצחוק. ובאמת, להתחבק זה עדיין לא אומר להתחבר. אולם אם אנחנו ברצונות האגואיסטיים שלנו חושבים על איחוד, זה מספיק כדי לעורר על עצמנו את "האור המקיף" ממדרגה יותר עליונה שמחזיר אותנו למוטב.
אני מנסה ליצור קשר עם החברים, עובר דרך ההפרעות, ואז מעל להתנגדות הזאת האור מייצר אנרגיה. כך גם החשמל מייצר אנרגיה בעוברו דרך נָגָד, לפי הנוסחה הבסיסית שכוח הזרם, כפול המתח, שווה הספק. ואותו אני מתחיל להרגיש על ידי החיבור עם החברים למרות ההתנגדות הפנימית. באותה המידה שבה אני לוחץ, מתקדם ומתגבר על כוח ההתנגדות, במאמץ הזה מתגלה לי האור.
כך אני מרגיש את התוצאה של המאור המחזיר למוטב. הוא מתגלה דווקא במאמצים שלי שמכוונים נגד ההפרעות. זאת הסיבה שהבורא אומר: "בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו". כלומר, "אני נתתי לך הפרעות, אז תלך נגדן. זה יכין אותך לגילוי, ליציאה ממצרים".
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בכנס, 10.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מֵעֵבֶר לתחום החומר
העולם הרוחני הוא עולם של תכונות
החוק של האיזון הכללי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה, קבוצה |
מֵעֵבֶר לתחום החומר
מתוך השיעור בניו-ג'רזי
אנחנו אף פעם לא חשבנו שהפיזיקה יכולה להיות גובלת עם מיסטיקה, עם משהו שנמצא מחוץ לגבולות העולם המושג והנמדד, שאותו אפשר לראות, להרגיש, להריח וכולי. כי המדע זה משהו יציב, רציני, מבוסס, ראוי לאמון, מדוד ובדוק.
אולם בעשורים האחרונים הפיזיקה הקוונטית, שעוסקת בחלקיקים הקטנים שמהם מורכב החומר, הגיעה למסקנות מפתיעות: החומר בפני עצמו לא קיים, החלקיקים אינם קיימים, הם רק נראים לנו. למעשה מאחורי החלקיקים נמצאים גלים, וגם הגלים אחר כך נעלמים ונשאר רק איזה כוח. הכול כאילו נעלם, מתאדה והופך לכלום.
בתחילת המאה שעברה הפיזיקה גילתה בעיה - האם זה חלקיק החומר או הגל. והיום אנחנו כבר מבינים שהחומר מצטייר ככזה רק בהרגשות שלנו, ולמעשה מהווה איזו אנרגיה. גם אנחנו מהווים אנרגיה, או כפי שמגדירה זאת חכמת הקבלה, אנחנו תכונות. יש תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, כוח הקבלה וכוח ההשפעה, "פלוס" ו"מינוס", ומשני הכוחות הללו מורכבת כל המציאות. ולמרות שאנחנו מרגישים את המציאות בצורה יותר "מוצקה", זה בגלל שכך אנחנו מרגישים. הכול מורגש כלפי האדם המשיג.
בעל הסולם, "שמעתי", מאמר צ"ח, "רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם": "רוחניות נקרא, מה שלא יתבטל לעולם. לכן הרצון לקבל בהצורה שהוא נמצא, שהוא עמ"נ לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו, ויקבל צורה בעמ"נ להשפיע."
מדובר על הכוח הבסיסי שקיים במציאות. אבל אנחנו נמצאים בתכונה אגואיסטית: כל החיים שלנו, כל ההרגשות שלנו מבוססות על קבלה, ספיגה, בליעה לתוכנו. מתוך מה שאנחנו יכולים להרגיש, מסוגלים לתפוס בפנים, מורכבת תמונת העולם שלנו. וודאי שהתמונה הזאת היא לא אמיתית, כי אנחנו הרי לא מכירים את אותה האנרגיה, את אותו הכוח שקיים סביבנו. בהיותו המשפיע, האלטרואיסטי, הוא הפוך לנו ואנחנו תופסים בכלי הקבלה שלנו רק העתקה מועטה שלו.
לכן המציאות שלנו היא כל כך קטנה, מועטה ואפורה, כפי שמתארים לנו אותה המקובלים שמשיגים מציאות אמיתית, רחבה ונצחית. אין דבר יותר נמוך וגרוע יותר מהעולם שלנו, וזה כבר מרגיע: כי מה שלא יהיה מחוצה לנו, זה כבר טוב יותר ממה שיש לנו כאן.
לכן, אנחנו נשיג רוחניות במידה שנשיג את הכוח השני, את כוח ההשפעה. ובינתיים, מכל המציאות שנמשכת ממעלה למטה אנחנו מרגישים רק את השכבה הנמוכה ביותר שמתגלה במלואה ברצון לקבל שלנו. ואת כל יתר המדרגות אנחנו נוכל להרגיש רק אם אנחנו נרכוש את הרצון להשפיע, שמתחלק ל- 125 מדרגות.
הרצון להשפיע הוא ענק, ואנחנו מגלים אותו בהדרגה, דרגה אחר דרגה, עד שמגיעים לתפיסת המציאות השלמה של להשפיע, שנקראת "עולם אין סוף". ואז העולם הגשמי שלנו מתבטל, כל מה שאנחנו מרגישים ברצון לקבל שלנו, נעלם.
בינתיים צריכים לקבל כהנחה, שכל תמונת העולם הנוכחית שאנו מרגישים, זה דבר זמני וניתן לשינוי. בסופו של דבר הכול ישתנה, ולא יישאר שום זכר מאיך שאני מרגיש עכשיו את עצמי ואת העולם הזה.
על זה כבר מדברים מדענים רבים, במיוחד הפיזיקאים, במאמרים רבים. ובאמת, הם מתקרבים לגבול שבין העולם הגשמי שלנו והעולם הרוחני, ולכן הם כבר מתחילים במשהו לנחש אילו תכונות הפוכות יכולות להיות שם. רק שאין להם כלים כדי לעבור את הגבול הזה, את ה"מחסום" הזה שבין המציאות הנוכחית שלנו של קבלה והמציאות החיצונית של ההשפעה. וכאן באמת ניצב "מחסום".
וכדי לעבור אותו, נדרשת שיטה מיוחדת, והשיטה הזאת נקראת חכמת הקבלה, שמסבירה איך לקבל, לתפוס את המציאות שנמצאת מהצד השני של ה"מחסום", את "העולם ההפוך".
מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בארה"ב, 11.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המדע - רגע האמת וקצה גבול היכולת
ראייה כפולה מתקדמת
מגבר בעוצמה פי 620
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חושבים מדע, כנסים, מציאות מדומה |
מסינרגטיקה לקבלה
חוות דוות (ר. אקימובה, דוקטור לפילוסופיה):
1. הגלובליזציה והאינטגראציה הבינלאומית דורשת בניית תמונת עולם חדשה.
2. האנושות חילקה את הידע האחד של הטבע ל- 82 מדעים, שלא נותנים לנו את הראייה הכללית של העולם, לצורך זה חייבים להקיף אובייקטים של העולם הפיזי, החי והחברה.
3. התוצאות העיקריות במדע התקבלו עבור המערכות שנמצאות באיזון. מערכות כאלה מגיבות להפרעות על ידי החזרה לאיזון. החלקים של המערכת משתפים פעולה במרחקים קצרים ולא מקושרים עם חלקיקים מרוחקים.
4. אנחנו חיים בעולם של חסר יציבות, בלתי הפיך, בעולם של אבולוציה ואסונות, שבו ההתפתחות וההרס הולכים ידי ביד. אם מרחיקים מערכת כזאת מרחק רב מהאיזון שלה, אז בזמן החלפתה עם הסביבה הסובבת של האנרגיה, החומר, המידע (מערכת פתוחה), אנחנו מגיעים לעולם אחר. בתוכו חלקי המערכת יוצרים קשרים במרחקים, שעולים על שיתוף הפעולה הבין מולקולארי, ונוצרים מבנים מסודרים מאלמנטים כאוטיים.
תגובתי: אנחנו נצמדנו ל"מחסום", שמבדיל את העולם שלנו, שמורגש על ידינו בתכונת ה"קבלה" מהעולם ההפוך לו, שאותו אפשר להרגיש בתכונת ה"השפעה". חכמת הקבלה מסבירה לנו, איך אפשר להשיג ההתפתחות בתוכנו של תכונת ה"השפעה" החדשה הזאת, ואז במקרה כזה, אנחנו נתחיל להרגיש מחוצה לעצמנו, כלומר, נצא מגבולות הזמן, התנועה, המרחק, המרחב, לדרגה של הרגשת התכונות של האובייקטים, ולא של האובייקטים עצמם. ואז עולם החומר שיאבד בהדרגה את חשיבותו, ייעלם מהרגשתנו, ועולם של תכונות ואיכויות יחליף אותו.
ידיעות קודמות בנושא:
להשתחרר מתוך תמונת העולם האגואיסטית
המדע הוא לא האמת, אלא החיפוש
סינרגטיקה – מדע על כללי הכאוס
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חושבים מדע, מציאות מדומה |
אלברט איינשטיין: "האדם הוא חלק מהשלם"
"האדם הוא חלק מהשלם שאנחנו מכנים "היקום", חלק המוגבל בזמן ובמרחב. הוא מרגיש את עצמו, את מחשבותיו ואת תחושותיו כמשהו נבדל מיתר העולם, שהוא סוג של אשליה אופטית.
האשליה הזאת הפכה לכלא שלנו, היא מגבילה אותנו באמצעות הרצונות הפרטיים שלנו והתקשרותנו לחוג צר של אנשים הקרובים לנו. מטרתנו להשתחרר מתוך הכלא הזה, להרחיב את תחום השתתפותנו עד כל יצור חי, עד העולם השלם במלוא תפארתו. אף אחד לא יצליח לבצע משימה כזאת עד הסוף, אבל המאמצים עצמם להגיע למטרה הזאת הם חלק מהשחרור והבסיס לביטחון הפנימי".
אלברט איינשטיין
Howard Eves, Mathematical Circles Adieu, Boston, 1977
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חושבים מדע, מציאות מדומה |
החוק של האיזון הכללי
מדוע הטבע דורש ממני לדעת את החוקים שלו? האם רק בשביל שאני אדע איך לטעות פחות, איך לעשות לעצמי טוב, איך להימנע מצרות ובעיות?
אולי הטבע, על ידי הצרות והבעיות, רוצה להעלות אותי לדרגה של ידיעה ושליטה בעצמי, לדרגה של שליטה בעולם? וזאת כבר רמה אחרת לחלוטין של קיום ומודעות.
כנראה שהתבלבלנו בין סיבה ומסובב. היום הצרות מכריחות אותנו לחפש הזדמנויות כדי להבטיח את הצלחתנו בהווה ובעתיד, הן הסיבה שבגללה אנחנו לומדים את הטבע. אך במציאות זה לא נכון. הבעיות רק דוחפות אותנו מאחור, כדי שנימשך ללמוד את הטבע, ואז הידע של הטבע הכללי יפתח לעינינו אופקים שונים לחלוטין, ומימד חדש.
אנחנו נרגיש את המציאות החדשה, לא זאת שאנחנו תופסים בחמשת החושים שלנו כמו חיות. בסופו של דבר אנחנו רק במקצת עולים עליהן מבחינה שכלית ובכושר המצאה. אנחנו יודעים לבנות בתים נוחים, להכין אוכל, להתלבש, אולם מצד שני, החיות אינן צריכות לטפל בעצמן במידה כזו.
הזכות המיוחדת שלנו היא שאנחנו יכולים לעלות לרמת החיים שבה נחייה לא בשביל לדאוג לחיים הגופניים. להפך, הדאגה לחיים הגופניים תוביל אותנו לידיעת הטבע הכללי, ומשם נתקדם כבר במימד אחר, ונרגיש את המציאות לא בחושים הבהמיים שלנו, אלא דרך מודעות גבוהה יותר, דרך התוכנית האינפורמציונית שתתגלה לנו. אין שום קשר בין הרמה הזאת לקיום הנוכחי שלנו, היא נמצאת הרבה יותר גבוה.
בימינו, מדענים רבים מדברים על כך, בדומה לחכמי הדורות הקודמים. השאלה היחידה היא איך אנחנו משיגים את זה? האם יש לנו הזדמנות לגלות את המציאות העליונה הזאת? איך אנחנו יכולים להעלות לרמת הטבע הכללי ולהרגיש אותה כמו שהיא?
קודם כל, צריך להבין מה הוא הטבע. לפי פעולותיו אנחנו רואים שהוא מנהל אותנו על ידי שני כוחות, תענוג וייסורים. הם כמו שתי מושכות שבאופן קבוע גורמות לנו או להימשך לתענוגים או לברוח מהמכות.
לדוגמה, אני מתיישב בתנוחה הכי נוחה שיש בתנאים הנוכחיים. אני מעבד המון נתונים: מצב הבריאות, הצורה של הכיסא, מעמד האנשים מסביבי וכו', ובסופו של דבר הגוף שלי מתיישב ברמת הנוחיות המרבית. זה קורה בכל שנייה של החיים שלי – ברצונות, במחשבות ובמעשים. איך אני יכול להתעלות מעל השליטה הזאת?
כשאני חוקר את הטבע, אני מגלה שבו פועל חוק אחד וייחודי – חוק האיזון הכללי. הטבע נמשך לאיזון ובהדרגה מביא את כל חלקיו לאיזון, לפיוס, לרוגע. הוא מסדר את הכול בהתאם לקשר הגלובלי – מהמפץ הגדול ועד לחיבור של התאים לצורות החיים הגבוהות.
הטבע כולו חי באיזון, ורק האדם התחיל לצאת מהמסגרות האלה מלפני בערך 3,500 שנה. הוא התחיל להשתמש בשכל שלו כדי לנצל את האחרים, לשלוט בהם, והתוספת הזאת קלקלה את האיזון שלו עם הטבע.
אנחנו יכולים לפצות על כוח ההתפתחות הרע הזה על ידי הכוח הטוב, שנגלה באותו הטבע. הכוח השלילי פועל בנו בצורה אינסטיקטיבית וללא השליטה שלנו, אבל אנחנו חייבים לאזן אותו על ידי הכוח החיובי שנרכש בהכרה. וזה אפשרי על ידי השפעת הסביבה. הרי אנחנו רוצים להיות יותר טובים מכולם ומעל לכולם, בכך אני תלוי בחברה. וחוץ מזה, אני תלוי בה כדי לספק את הצרכים הבסיסיים שלי. אבל אני צריך להשתמש בסביבה כדי לבנות קשרים כאלה שהיא תספק אותי עם הכוח החיובי. ואז אני אוכל לשלוט בחיים שלי.
לכן, לא במקרה האדם נברא כייצור חברתי ולא בודד והוצב בסביבת אנשים אחרים. בזכותם הוא יכול להתחנך. הרי בניגוד לבעלי החיים, שאינם זקוקים לחינוך, האדם חייב לקבל מהסביבה מספר רב של גורמים בנוסף לאלה שאיתם הוא נולד. הסביבה מוסיפה לאגו שלנו את הכוח החיובי, ואז אנחנו יכולים בקלות ובנוחות לשלוט בחיים ובגורל שלנו.
כשנתחיל בצורה המתאימה להתייחס לעצמנו וליכולות שלנו, תיפתח לפנינו תוכנית הטבע והמחשבה הראשונה שלו עלינו. כך אנחנו נעלה לדרגה חדשה של ידע ומודעות, השורים מעל לחיים הנוכחיים שלנו. אם נוותר על הקיום הגופני, אז במחשבות וברצונות נעלה לזרימה הנצחית של הידע ונחיה בה. מה שלא יקרה לגוף שלי, אני אחיה בזרימת המודעות הזאת, שמאפיינת את הטבע ומפתחת את כל הרמות שלו.
זוהי דרגת ה"אדם", הדומה לבורא. אחרי הכול, הבורא זה התוכנית הגדולה שנמצאת מעלינו ואותה נמשיך להשיג בדרך שלנו למעלה.
מתוך שיעור 3 בקולומביה בנושא "הקבוצה והתפתחות רוחנית" 29.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
שכבת המידע של המציאות
הטריטוריה האנושית
האנליזה של טבע האדם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, כנסים, מציאות מדומה, משבר עולמי |
העולם הרוחני הוא עולם של תכונות
הבורא, זה לא אישיות. אסור לתאר לעצמנו משהו גשמי בעולם הרוחני! זהו עולם של תכונות, אפילו לא כוחות בדימוי העכשווי שלנו.
היום אנחנו מתארים לעצמנו כוחות בצורה של כוחות פיזיים. ואני לא מתווכח עם זה עכשיו. אני לא רוצה לתקן את הדרגה הזאת של היחס כלפי הרוחניות, מפני שהוא בכל אופן, נותן לנו איזה שהוא שדה מישוש, מגע.
אנחנו מתארים לעצמנו שדה, את המתח שלו, את המאפיינים שלו, ההתרחקות או ההתקרבות של הכוח שלו ביחס למרחק בריבוע. כך מתפשטים כל סוגי השדות הפיזיים. זה נותן לנו אפשרות לנתח, לפחות איך שהוא, את הקיים מסביבנו בטבע, בטכניקה. לכן כך אפשר בינתיים לתאר לעצמנו כוחות רוחניים, שדה רוחני.
אבל באופן כללי, שדה רוחני, זאת איכות, תכונה. זה אפילו לא כוח.
אבל אנחנו אומרים "כוח הקבלה", "כוח ההשפעה", "התנגשות", "זווג דהכאה" וכולי, כלומר, אנחנו פועלים על ידי כוחות. אבל אחר כך אנחנו נרגיש שזה בסך הכול שתי תכונות, שבאופן כזה משתפות ביניהן פעולה: תכונת הבורא, והמנוגדת לו תכונת הנברא שנבראה על ידו. הן משתפות פעולה כדי שביניהן בין שתי התכונות האלה, יופיע האדם, ההכרה, המודעות. ההכרה והמודעות - זה האדם.
מה שנוגע לחומר של העולם שלנו, על זה אפשר לדבר עם כל מומחה לפיזיקה קוונטית והוא יגיד שהחומר לא קיים, אפילו חלקיקים אלמנטריים לא קיימים. לא נקודה, לא כוחות, שום דבר לא קיים, רק ערפילים במקום מה שהיה נדמה בעבר כחלקיקים שנמצאים בו זמנית בכל המקומות. כלומר, הפיזיקאים מגיעים לגבול של העולם הפיזי.
לכן, אי אפשר לדבר על משהו בעל דמות. להיפך, אנחנו נגיע למצב שההשגות הבאות שלנו, שאותן אנחנו נכנה רוחניוֹת, כלומר על-אגואיסטיות, יהיו איכותיות ולא צורתיות.
למשל, כלב רואה את העולם בצורה של כתמי ריח. ואנחנו נתפוס את העולם לא בצורה של דמויות, אלא בצורה של כל מיני תכונות: יותר אגו, פחות אגו, יותר השפעה, פחות השפעה, זווג דהכאה הדדי, וכולי. רק תכונות! וזה העולם העליון. וגם את עצמנו אנחנו נתפוס כתכונות.
אפילו היום נרצה לראות את המהות של האדם ולא את הגוף שלו.
מתוך השיעור הווירטואלי, 08.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ראייה כפולה מתקדמת
מגבר בעוצמה פי 620
מלאך המחטט בפח
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מציאות מדומה |
שכבת המידע של המציאות
האדם מטבעו לא רוצה לחיות סתם את חייו, אלא להבין אותם: מה מניע אותם, מה התוכנית, ולאיזו מטרה החיים מובילים אותו? ולכן הוא לומד וחוקר את החיים, כלומר, חוקר את הטבע.
אני נמצא בעולם ומושפע על ידי כל מיני גורמים. אך לא ידוע לי מהיכן הם מנהלים אותי. ילד קטן מונע על ידי דחפים פנימיים, ואנחנו רואים באופן ברור איך הטבע המולד בו מפעיל אותו. אבל אצל אנשים מבוגרים זה מתגלה במידה פחותה.
הענין כאן הוא בזה, שניתן לחקור משהו רק כשנמצאים לפחות במדרגה אחת למעלה. אז אני כאילו "סופג" לתוכי את האובייקט הנחקר, אני עורך אנליזה וסינתזה, מסיק מסקנות. זה אפשרי, מפני שהתפיסה השכלית והרגשית שלי היא מעל לאובייקט שנחקר.
אבל מה אם אני נמצא בתוך הטבע שעובד עליי, בהיותו מקור של המחשבות והרצונות שלי? במקרה כזה אני לא יודע מה יקרה איתי בעוד רגע, איך יסתדרו החיים שלי, מה יהיה עם העולם שבו אני תלוי בכולם. כאן ישנם נתונים שאותם איני יכול להכניס לתוך השכל שלי, לתוך ההרגשה שלי.
איך אפשר לפקח על כל זה? כי אני מבולבל לגמרי, איני מפיק מהחיים את כל אותו הטוב שהייתי יכול להפיק. אנחנו רואים זאת על האנושות שאינה יודעת, למה, בשביל מה, ואיך היא חיה ומתקיימת. אפילו אנשים בולטים וחכמים, בסופו של דבר הולכים לפי הנתיב שלהם.
לכן, לחקור באמת את החיים שלנו נוכל רק בתנאי שנימצֵא מעליהם. אבל איך אפשר ליישם זאת? כאן דרוש לנו האמצעי לעלייה מעל המהות שלנו. אז, בכך שאני נשאר כמו שאני עצמי, אני באותו הזמן מסתכל על עצמי מלמעלה, מהצד של הטבע הכולל, מאותו התחום שמתחדשים בו כל הרצונות והמחשבות.
ישנם בעולם אנשים שבאמת מרגישים מה יהיה מחר ואפילו בעוד מספר שנים. גם המדענים מכירים היום בקיום של איזו שכבת מידע במציאות שלנו. שם קיים הגורל של כל אחד מאיתנו ושל כל העולם בכללות, כל התוכנית שלפיה אנחנו מתפתחים. אבל אנחנו בעצמנו איננו יכולים ליצור איתה קשר, ולכן אפילו העתיד הקרוב אינו ידוע לנו. והעיקר, אנחנו לא יודעים איך לנהוג נכון היום, כדי לספק את העתיד הזה.
בדורות הקודמים אנחנו לא ממש נמשכנו להכרת "השכבה התוכניתית". החיים לא היו כל כך מורכבים ומסובכים, ובהחלט הם הספיקו לנו כפי שהם. לכן נאמר: "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". אבל היום, בכך שאנחנו עוצמים את העיניים על המתרחש, אנחנו לא מפחיתים את הייסורים שלנו, אלא להיפך, מגבירים אותם. יש לי בעיה: אני לא יודע מה יקרה מחר, מחרתיים, איך להתנהג כדי שהכול יתנהל בצורה תקינה, ובינתיים זה פשוט הכרחי לדעת את כל זה בימינו.
מהלך ההתפתחות הביא אותנו לשלב כזה שבו אנחנו צריכים לגלות את תוכנית החיים. ללא זה מאיימות עלינו סכנות והמון ייסורים. ובכלל, אנחנו התבגרנו והתפתחנו מספיק, עד לכזאת מידה שהשאלה הזאת מכרסמת בתוכנו ודורשת התערבות בתוכנית. בסופו של דבר אנחנו פשוט חייבים לגלות את כל הטבע, בכך שנעלה אל שכבת המידע שמובנית בתוכו. רק אז אנחנו נקבל החלטות ונתגבר על הבעיות בהתאם לידע שנרכוש, ובכך נספק לעצמנו את ההמשך הטוב של הדרך.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס בקולומביה בנושא "קבוצה והתפתחות רוחנית", 29.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
הטריטוריה האנושית
המתאם ביני לבין העולם החדש
התוכנית העליונה ממתינה להשתתפותך
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, טבע, כנסים, מציאות מדומה, משבר עולמי |
מגבר בעוצמה פי 620
כאשר אדם משיג את הדימוי של המציאות כשדה של כוח, אז הוא מתחיל לקשור אליו כל מיני תכונות מהעולם הזה, ובכך מברר כיצד הן צריכות להשתנות כדי להיכלל בתוך התמונה הרוחנית הזאת. אז מובן לו יותר שכל האחרים, וגם הוא בעצמו, זה רצונות שנדחים זה מזה, אך חייבים להתחבר.
וכדי להתחבר הם צריכים כוח נוסף שיחבר ביניהם. כי לכל אחד מהם יש כוח הפוך, כוח הדחייה. אבל כולנו נמצאים בכוח של האור שמסוגל לעשות את כל השינויים, כי זהו הרי הכוח של הבורא. אבל הוא פועל רק בהתאם לחסרונות הנכונים שמתגלים בו מצד הנבראים.
ואם אותם הרצונות האגואיסטיים שנדחים זה מזה מתחילים לגלות איזו נטייה מלאכותית להתחבר, למרות הדחייה ההדדית ביניהם, אז שדה הכוח, האור העליון, הבורא, מתחיל להשפיע עליהם. אבל בינתיים הוא פועל מרחוק בהתאם לאותו המרחק הגדול שמבדיל בין הבקשה המלאכותית והבקשה האמיתית, אבל בכל זאת פועל ומשפיע עליהם ומתחיל בהדרגה לקרבם אליו.
מצד אחד, האור פועל עליהם כדי לקרבם אליו. ומצד שני, כתוצאה מההתקרבות הם מתחילים להרגיש, בהתאם לתכונות הפנימיות שלהם, הופכיות ודחייה עוד יותר גדולים זה מזה. יוצא, שכאן מופיעות שתי אבחנות הפוכות.
מצד אחד, האור פועל ונותן לנו להרגיש קשר הדדי חזק יותר. אבל יחד עם זה אנחנו מרגישים, עד כמה אנחנו בעצמנו לא תואמים לקשר הזה ולא רוצים אותו. אך עלינו להבין שכל הגילויים האלה באים מאותו האור ודווקא מתוך ההתקרבות שלנו אנחנו עכשיו רואים עד כמה אנחנו מנוגדים זה לזה.
בכל מצב אנחנו מרגישים שתי אבחנות: את הטבע העצמי, האגואיסטי והשבור שלנו ואת הטבע של האור, שחודר לתוכנו ומחזיק אותנו יחד.
ככל שנתקדם, נרגיש עמוק יותר את הטבע הרע שלנו ואת הטבע הטוב של האור, עד שהפער בין שני הקטבים האלה יהפוך למרחק בין נקודת העולם הזה ונקודת עולם אין סוף.
הפער בין שתי האבחנות האלה יהווה את הנפח של הכלי, שבו הנברא מרגיש את המהות של הבורא ביחס למהות ההפוכה שלו. ודווקא בו תתגלה כל העוצמה של אור אין סוף.
ועד שהפערים האלה לא יבוררו על ידי הנברא, עד שלא יתבהר כל הפער בין הכוונה על מנת לקבל והכוונה על מנת להשפיע, עד אז האור יימצא במדרגת "דומם" הראשונה, שהיא מדרגת "נפש". כי הוא הרי פועל רק לפי הרצון והתוכנית של העליון, ללא השתתפות הנברא עצמו, ולכן מתגלה כאן רק האור ההתחלתי, "נפש דנפש".
אבל כאשר התחתון מגלה את כל הפער בינו לבין העליון, אז הוא מקבל פי 620 יותר בעוצמת גילוי הבורא ביחס לתכונות שלו.
מתוך שיעור על אגרת של בעל הסולם, 26.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ראייה כפולה מתקדמת
הידיים שעליהן מונח העולם
החומר הוא כוונה לא ממומשת
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מציאות מדומה, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
מדע האחדות ואמצעי העזר שלו
הספר הקבלי בעצמו אינו מספק לנו תיקון. אנחנו צריכים לעבוד עם אנשים בקבוצה. הספר רק מכוון אותנו, בונה בנו גישה שכלית, עוזר לנו להסתכל נכון על מה שקורה, לחשוב, להבין, לעשות אנליזה וסינתזה. הספר הינו מדריך, אבל חומר העבודה נמצא בתוכנו, ובזכות ה"הדרכה" על ידי הספר אנחנו הופכים להיות יותר רגישים לחומר העבודה שלנו.
האור לא בא ממקום אחר, מבחוץ, אנחנו נשארים באותה המציאות, אבל אנחנו ממקדים את המבט באמצעות העבודה המשותפת, שאפשר לקרוא לה גם עבודה "פסיכולוגית". כאשר אנחנו משתדלים על ידי החיבור בינינו לראות את השכבה העמוקה יותר של הקשרים והכוחות, אנחנו עוברים לתחום השפעתם, ומשם לכוונות, לצורות הפנימיות הקבועות. כך אנחנו יותר ויותר מתקרבים לכלי אין-סופי, וכל השינויים מתרחשים רק בתוך תפיסתנו, עד שנגיע לסוף הדרך.
שאלה: בשיעור אנחנו קוראים בספר הזוהר מבלי להבין אותו. תוצאות הקריאה לא יופיעו מיד. איך להסביר לאנשים שהגישה הזאת הינה מדעית?
תשובתי: בצורה דומה אני יכול ללמוד את ספרי הפסיכולוגיה. הם נכתבו על ידי אנשים חכמים שלא קיבלו "גילוי מן השמיים", אלא חקרו תופעות טבע שונות, השוו ביניהן והציגו את מסקנותיהם. כך גם החכמים שמהם אנחנו לומדים, שהיו פסיכולוגים דגולים. בהיותם בתוך החברה הם הגיעו למסקנה שאין שום דבר במציאות חוץ מהאדם, שמהווה את הייצור המורכב ביותר, המערכת החשובה, המושלמת, הנעלה, המפותחת ביותר, מה שנקרא "כתר הבריאה".
אז בואו נחקור את האדם, ואז יתברר לנו כיצד אנחנו מרגישים ותופסים את המציאות, וכיצד צריך להתייחס לכל חלקיה. ראשית עלינו לבחון את עצמינו, להבין איזה מין כלי לתפיסת המציאות אני מהווה. ולאחר מכן עם הכלי הזה אני אתחיל לחקור את העולם.
זה מה שרצה אברהם. קודם כל שנכיר את עצמינו, כדי להתייחס לטבע בצורה נכונה ורציונלית ולא לקלקלו. אם בבבל העתיקה היינו יודעים היכן ומדוע אנו חיים, לא היינו גורמים לעולם את כל מה שעשינו עד כה. עברו כמה אלפי שנים ומה השגנו? מי באמת שמח היום? מי מאושר? כמה מלחמות, כמה סבל יש בהיסטוריה האנושית? ולמה כל זה?
הבעיה היא שאנחנו מלכתחילה לא חקרנו את טבע האדם. אם היינו מבינים אותו, היינו לפחות מכירים ביצר הרע שבנו, בניצול אחד של השני, וגם בצורך להגביל את עצמינו בזה וללמד את האנשים מה זה להיות אדם. אז היינו אחרים, אפילו אם זה מעט זה מספיק בשביל למנוע את דרך הייסורים הזאת מבבל עם מלחמות אין סופיות, צרות וסבל.
זה מה שחכמת הקבלה אומרת. קודם כל, אתה צריך לדעת מי אתה ומה אתה, כיצד אתה תופס את המציאות שבה אתה נמצא, ואז תעשה כרצונך. הדרישה הראשונה - תבחן את עצמך. במילים אחרות, תבין בפני מי אתה עומד. ואתה עומד מול כוח הטבע, הכוח העליון.
לכן, חכמי המקובלים חקרו את טבע האדם בתוך הקבוצה. לאברהם, בהיותו הכהן הבבלי, לא היה מחסור בקהל, הוא מכר לאנשים פסלים ונתן את ברכתו. בקיצור, לפי סוג עיסוקו, הוא עבד עם הציבור. זאת הייתה "מעבדה" גדולה. ויום אחד התפרצו שם בעיות, אנשים התחילו לריב אחד עם השני, ואברהם, שצפה במה שקורה, התחיל להבין מה הטבע רוצה מהאנשים, מדוע הם הופכים לכאלה. זה היה ניתוח פסיכולוגי של בן אדם חכם שאחז בגישה רציונלית. מאוחר יותר, בארץ כנען, היו ניגשים אליו לקבלת עצה חכמה. גם שם תהילתו הלכה לפניו. כה ידוע הוא היה.
ובכן, כאשר אברהם צפה בבבלים, הוא הבין מה קורה. לא היה שום "מברקים מלמעלה", דווקא "עבודת מעבדה" עם קבוצה של בני זמנו אפשרה לו להשיג את החוקים הרוחניים. אם בן אדם שומע את "קולו של הבורא", רואה את פניו או את אחוריו, או חווה מצב של נבואה, כל זה שלבים בהשגתו. הוא חוקר את העולם הרוחני כמדען אמיתי בלי שום מיסטיקה.
כך אברהם ייסד את השיטה, גישה חדשה לחקר הטבע האנושי. ודווקא על פני מהותו של האדם הוא חקר את מהותו של הטבע. הרי הטבע הינו מה שאני מרגיש. כל האלמנטים שמהם מורכבת תמונת עולמי, נמצאים בתוכי. כאשר אני מגלה את זה, אני רואה שכל העולם, כל המציאות תלויה בשינוי טבעו של האדם. העולם נמצא בתוכי, והוא כזה, כמו שאני חושב עליו.
אם כך, כיצד עלינו לשנות את האדם, כדי שהוא ירגיש את העולם כטוב? הרי מלכתחילה צריך להתכוון לטוב.
לשם כך אנחנו בודקים ומגלים. הטבע באמת מוביל אותנו לטוב. איך אפשר לשתף איתו פעולה? אנחנו יכולים לחקור את עצמינו ואת טבענו, ומכך להבין כיצד להגיע למצב הטוב ביותר.
היום מאפיינים אותנו הרגלים רעים. אנחנו כבר יודעים כיצד להתמודד איתם, אוספים את האנשים עם ההרגלים הרעים לקבוצה, ומלמדים אותם איך להיפטר מההרגלים הרעים ולרכוש הרגלים חדשים, טובים. בעיקרו של עניין, זה מה שעלינו לעשות, בזה כל חוכמת הקבלה. בטבע ובמציאות בכלל, אין שום דבר חוץ מזה, רק לשנות את הרגלינו מלקבל ללהשפיע. עלינו רק להתיר את השרשרת כולה בצורה הנכונה. כמובן שלא חסר בלבול בדרך, אך כאשר הסדר נוצר, כל דבר מתייצב במקומו, בדומה לאור העליון הפשוט.
נחזור לספרי הקבלה. הבעיה היא כזאת, תוך כדי לימוד איני מבין מה צריך לעשות. הרי אני זקוק לשינויים פנימיים, איכותיים, אני עובד על עצמי. כך קורה גם בחיים הרגילים, כאשר מוטלות על האדם דרישות מסוימות. חלקם אינם מבינים במה מדובר, אם אני רע במשהו, איך אני יכול להיות טוב יותר? ישנם שסבורים כי הם אינם רעים, אלא להפך, טובים. אחרים בכלל אינם מבינים שאפשר להשתנות. לכן אפילו ברמה הנוכחית יש לנו קושי עם שינויים פנימיים.
הביטו מסביב, כל בעיות התקשורת בינינו במגוון האינטראקציות נובעות מכך שאנחנו לא מרגישים את האחרים, כלומר, לא מסוגלים לתת לעצמינו צורות אחרות. בקבלה זה נקרא "להתלבש" במישהו. לו הייתי יודע להתלבש באחרים, הייתי מרגיש כל אחד. אבל אני לא מסוגל לזה. ישנם כאלה שיש להם יכולת מזערית לעשות זאת, אבל הם עדיין פועלים בצורה מלאכותית, אגואיסטית, על מנת לנצל את הזולת. אנחנו לא מסוגלים לצאת מעצמינו בצורה אמיתית ולכן איננו מבינים זה את זה, אלא מסתובבים כמו עיוורים בחדר.
כל הבעיות של האנושות נובעות מכך שאיננו מבינים זה את זה. וזאת רק הפסיכולוגיה המטריאליסטית. בסופו של דבר, כל מה שאנחנו בונים, נועד ליצור בינינו לפחות איזשהו קשר, כדי שנוכל להסתדר ולא לכרסם אחד את השני. ובאמת אנחנו עיוורים. וכל זה אקטואלי עוד יותר כאשר מתקרב המצב של התלות ההדדית הגלובלית. דווקא עליה מצביע המשבר הנוכחי. פתאום מתברר שאנחנו, העיוורים, שאינם מסוגלים להבין זה את זה, תלויים זה בזה. בשבילינו זה אסון גדול. אנחנו מנסים לשלוט ולסדר בכל מיני דרכים, אך שום דבר לא מצליח. לכן חוכמת הקבלה מתגלה לעולם.
לפיכך מתברר כמה קשה להעביר את המסר שלנו, כמה קשה לעבוד עם האדם ולהסביר לו שהוא יכול לשנות את תפיסת עולמו. הרי אפילו ברמה הגשמית הוא אינו רוצה להבין את האחרים. וכאן מדובר על להבין את עצמך ההפוך, המתוקן. האדם לחלוטין לא מסכים עם הדמות הזאת. תתאר לעצמך איך הדבר נראה, המדריך מציע לך לחקור את הטבע שלך, "זה ייקח כמה שנים. אתה תקבל מכות ובאמצעותם תברר את הרע שבך. ואז על ידי כמה פעולות נוספות, אתה תגלה מה זה טוב, ותרצה להחליף זה בזה. תעבוד בקבוצה ותשאף לאהבת חברים, תוך כדי לימוד והפצה".
חכמת הקבלה הינה היחידה מבין כל השיטות והאמצעים שמסבירה איך האדם יכול לכלול בתוכו את הדמויות של כל האנשים שבעולם, להכיר ולהבין אותם על ידי כך שמתלבש בכל אחד מהם, להתקרב לכל אחד עד להתאחדות לאחד. זאת בעצם המטרה, לכלול בפנים את כל הדמויות שבעולם ולהתאחד עם כולם. כלומר, "כאיש אחד בלב אחד". אנחנו עוד לא השגנו את זה, אך כל יום מתברר לאנושות יותר ויותר שבלי זה אנחנו אבודים.
ובכן, השיטה מחייבת להפעיל מאמץ בקבוצה, כלומר בחברה. לשם כך אנחנו משתמשים בספרי המקובלים. אם נפתח ספרים של פסיכולוגים וסוציולוגים, גם שם לא כל הדברים יהיו לי ברורים. בעיני האדם הפשוט המדע שלהם נראה מאד מוזר. אבל גם ברמת החי של העולם שלנו אנחנו לא חקרנו את הפסיכולוגיה שלנו אפילו באחוז אחד. יתר על כן, גם בפרה אפשר לגלות עולם ומלואו, הווטרינרים יספרו לך על כך. אז מה אפשר להגיד על האדם.
מצד שני, ספרי הקבלה מגלים לנו את חוטי הקשר ההדדי שנמתחים בין כולנו, אך לא שייכים לעולם הזה. כאן כל אחד מושך את הטוב לעצמו, וזה לא נקרא קשר. המקובלים מספרים לנו על הפעולה ההפוכה, על כך שכל אחד מוסר את הטוב באהבה לאחרים, רוצה למלא את כולם, ובזכות זה אנחנו מתאחדים, הופכים לאחד.
עם זאת, הפעולות והיחסים האלה אינם מוכרים לנו. המקובלים לקחו את המילים מהעולם שלנו והביעו בעזרתם את מה שלא קיים כאן. כתוצאה מכך, כאשר אנחנו קוראים את ספריהם, אנחנו לא מבינים על מה הם כותבים. לו הייתי יודע את הפסיכולוגיה הפנימית, מה זה באמת "אבא "ו"אמא", "אח" ו"אחות", "חברים", מה זה "השפעה" ו"קבלה", אז הייתי קורא את הספרים האלה כמו כרוניקה משפחתית. כל העולם היה בשבילי משפחה אחת. אבל אני לא מבין את היחסים שבנויים על השפעה, ולכן ספרי המקובלים על הפסיכולוגיה העליונה אינם מובנים לי.
אף על פי כן מתארים הספרים את המצב הבא שלנו שאליו אנחנו נגיע בכל מקרה. ולכן כמו ילדים שרוצים לגדול, אנחנו עושים מאמצים פנימיים, כדי להיות במצב הזה באהבה, בקשר הדדי, בהשתתפות הדדית ואיחוד. על כך מספרים לנו ספרי המקובלים ועל ידי כך עוזרים לנו להתכלל במערכת הפנימית המשותפת. החכמים שמהם אנחנו לומדים גם נמצאים בתוכה. וזה לא מיסטיקה. הרי גם העולם שלנו שרוי בשלימות. כל דבר בו הוא שכל אחיד, מודעות אחידה, רצון אחד. אף אחד לא חי ולא מת מעצמו. כולנו נמצאים ברצון האחד הזה.
בצורה כזאת, על ידי כך שאני סופג את הכוחות העליונים מהספרים, אני כאילו רץ אל אמא ומטפס על זרועותיה. במילים אחרות אני נמשך לשכל העליון, לרצונות הנעלים של החכמים הנמצאים במערכת המאוחדת, רוצה להתקרב ולהתכלל בהם. וכיוון שכל הבריאה הינה רצון, בדרך זו אני מפעיל אותו. כך מסתבר שזה לא ספר מה שאני מחזיק בידי, אלא מערכת הבריאה, ומחבר הספר הוא לא מקובל, אלא כוח הפועל מלכתחילה בכל המציאות. וזה לא החברים אלה שלפניי, אלא מערכת שנראית לי מקולקלת פחות או יותר, תלוי במידת הקלקול שלי עצמי. הרי "כל הפוסל במומו פוסל".
כך בהדרגה אני נכנס למערכת הגדולה והמושלמת ועובד בה. כל הבריאה הינה המעבדה שלי. ברוח הזאת עלינו להתייחס למציאות. וגם אם אנחנו עוד לא מצאנו את המילים הנכונות, הקרובות ומובנות לכל אחד, אנחנו בהחלט נמצא אותן. יתר על כן, בן אדם ירגיש שאין שום דבר פשוט יותר מההסבר שלנו ושום דבר אינו קרוב יותר ממנו לליבו.
חכמת הקבלה היא אוניברסלית, וכל שאר המדעים חוקרים את המציאות שאנחנו תופסים, כשמנגנון התפיסה בעצמו אינו מוכר לנו. לדוגמה, כאשר בפיזיקה אני חוקר את מאפייני החומר, האינטראקציות של החלקיקים או הגלים, אין לי שום מושג כיצד מתבצעת הצפייה עצמה. ויוצא שאני חוקר תופעות מסוימות בלי לדעת את יסודן. מצד שני, לו הייתי מכיר אותן, לו הייתי מבין שכל דבר מתרחש בתחושותיי, בתוכי, אז הייתי בהתחלה "מאפס" את עצמי, הייתי מגיע לנקודת האיזון ומשם הייתי מתחיל את הניסוי שלי. הרי קודם צריך לכייל את הערך אפס, ליצור יסודות, לקחת כיוון צפונה ואז להתחיל לנוע. אבל מדענים מבצעים את מחקריהם ללא יסוד מוצק, ולכן נעמדים מול הקיר. לו הם היו "מאפסים" את עצמם בצורה מדויקת יותר, בהתאם לטבע האנושי והתפיסה האנושית, הם היו מגלים את המציאות האמיתית האין-סופית.
לכן כל המדע זו טעות גדולה, שנובעת מחוסר הכיול הראשוני. תארו לעצמכם שמודדים את הסקר הטופוגרפי ללא התייחסות לקנה המידה. זה בלתי אפשרי. בדיוק כך פועלים המדענים כאשר הם מתעלמים מהטבע האנושי. עם זאת, בסופו של דבר, בדומה לכל הפעילות שלנו, הדבר גם יביא תועלת משלו. כלומר, יקרב אותנו להכרת הרע.
מתוך שיעור על מאמר של רב"ש, 10.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
המסע אל יסודות הבריאה
ניסוי שהוזמן על ידי הטבע עצמו
חכמת הקבלה – מאברהם ועד ימינו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, חושבים מדע, טבע, לימוד חכמת הקבלה, מציאות מדומה, פוסטים נבחרים, שיעור הקבלה היומי |
ראייה כפולה מתקדמת
כשאנחנו מסתכלים על העולם הזה, אנחנו לא מבינים את הקשר בינו לבין העולם הרוחני, כלומר, לא מבינים את הקשר בין המצב שבו נמצאים עכשיו לבין המצב האמיתי, שבו אנחנו נמצאים בחיבור ובדבקות עם הכוח העליון. הכול תלוי בהגדרות הנכונות, כלומר בפירוש הנכון שלנו של מה שאנחנו מרגישים ברגש ומה שאנחנו מבינים בשׂכל, ובהבנת אותה המציאות שבה אנחנו נמצאים.
אם נתאר בצורה נכונה את המציאות וכל הזמן נשתדל לפתח ולטפח אותה, לייצב אותה יותר ויותר, לבנות אותה ולתקן בקפדנות במידת ההבנה שלנו, אז העבודה שלנו תהיה יותר עקבית ואז אנחנו נלך ונתקדם לכיוון אחד.
העבודה הזאת כוללת הרבה מרכיבים, שבסופו של דבר הם מרכיבים מצב אחד. אולם עכשיו הם נראים לנו כזרים זה לזה, רחוקים זה מזה ואינם מתחברים ביניהם. איך אפשר לראות את הקשר בין תפיסת המציאות ואהבת הזולת? איך אפשר לחבר את הלימוד שלנו של חכמת הקבלה עם הקבוצה? איך אפשר לקשור את התיקון של העולם הזה עם העלייה שלנו בסולם המדרגות הרוחניות?
הדברים האלה לא נראים לאדם כזהים. הוא מניח שאם כבר קיים איזה קשר בין הדברים, אז הוא גם כן לא קשר ישיר. ולכן כל העבודה שלנו היא בלייצב בתוכנו את התמונה הנכונה.
תחילה אנחנו צריכים לגלות את תפיסת המציאות הנוכחית הלקויה ולברר שהיא נמצאת בסטייה, בסתירה, בהופכיות מהמציאות האמיתית וכל הזמן להשתדל לשפר ולתקן אותה. כך האדם יוכל לראות ששני התיאורים יכולים להתקיים בתוכו בו זמנית: תמונת המציאות האמיתית והרגשת העולם הזה.
וודאי שיש בזה דוּאליות וראייה כפולה, אבל לאט לאט האדם מתרגל לזה. וזה מעורר אותו לשנות ולשפר את עצמו בצורה כזאת, ששתי התמונות הללו יתחברו ויצטלבו יחד כמו בתוך כוונת, ויהפכו להיות תמונה אחת.
בצורה כזאת אנחנו צריכים לעבוד. זה לא פשוט, מפני שאיננו יכולים לתאר לעצמנו את העולם הרוחני שמורכב כולו מכוחות. גם אנחנו בעצמנו לא גופים גשמיים, אלא כוח או תכונה או רצון ושׂכל, איכויות ומהויות.
אך לפחות עלינו לתאר זאת בתוך שדה כוח, גלים, כיוונים של הכוח, שמכוונים מצד לצד. אף על פי שגם התיאור הזה הוא לא נכון, מפני שהעולם הרוחני מורכב רק מאיכויות ולא מכוחות פיזיים שאנחנו מתארים לעצמנו. אך לפחות זו כבר תהיה צורת תפיסה מתקדמת.
מתוך שיעור על אגרת של בעל הסולם, 26.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
העדשה שדרכה רואים את הבורא
החומר הוא כוונה לא ממומשת
הסביבה הרוחנית היא החממה של הנשמה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מציאות מדומה, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
עולם אין סוף בתפיסתו של ילד
כאשר האדם מתחיל לייצב את עצמו כלפי הבורא, הוא רואה שכל המציאות שמורגשת על ידו נמצאת בתוכו, כולל הקבוצה והאנושות. כל הבריאה, הכול מתרחש בתוך הרצון לקבל שלו. וחוץ מהרצון הזה, קיים רק הבורא. לכן בזמן קריאת הזוהר אנחנו מגלים כל מיני מצבים שקורים בתוך הרצון לקבל שלנו, שיותר מסודרים כלפי ההשפעה ומכוונים לעבר הבורא.
בהתחלה הרצונות שלנו היו מפורדים ומפוזרים לגמרי. כל הטבע הדומם, הצומח, החי ובני האדם. כך האדם תפס את המציאות. אבל בהדרגה אנחנו התחלנו לראות את המערכת יותר ויותר מאורגנת, אינטגרלית וסגורה. אנחנו אפילו הרגשנו שהיא לוחצת עלינו וכולה נמצאת בקשרים הדדיים.
כלומר, כאן מתנהלים שני תהליכים שהולכים זה לקראת זה. מצד אחד, האדם מגלה ומבין יותר ויותר הודות להתפתחות שלו. ומהצד השני, המערכת עצמה כאילו מבחוץ מתייצבת יותר ויותר, מתקשרת בכל חלקיה ולוחצת עלינו, כדי שאנחנו נתחיל לתפוס אותה כאחידה וסגורה. זה נקרא שבו זמנית מתרחשים גם "התעוררות מלמטה" (איתערותא דלתתא) וגם "התעוררות מלמעלה" (איתערותא דלעילא).
יכולות להיות שתי דרכי התפתחות, "דרך תורה" ו"דרך ייסורים". בדרך תורה אנחנו הולכים, כאשר בעצמנו מזרזים את עצמנו, ומנסים לגלות את המערכת כיותר עגולה ומקושרת הדדית, ועל ידי זה אנחנו יכולים להבין את הכוח העליון, את ההנהגה וההשגחה העליונה. אבל המערכת מצידה מראה לנו בעצמה שהיא גוף אחד, אורגני ומקושר, שלוחץ עלינו על ידי הקשרים האלה בכך שמכביד לנו על החיים. ואיך שלא יהיה, אנחנו צריכים להשתדל לקבל את המציאות רק כמערכת אחת, שדרכה הכוח העליון רוצה להתגלות לנו. הבורא מחכה, מתי הוא יוכל להתלבש במערכת הזאת ולמלא אותה לפי השתוות הצורה.
הזוהר מתאר לנו מצבים מאוד גבוהים ומתקדמים. אבל כאשר אנחנו קוראים עליהם, אז מנמיכים אותם עד לדרגה שלנו. כמו ילדים בתפיסת העולם הנאיבית שלהם. אדם מבוגר, חכם, מבין את הקשר הפנימי של הדברים, מה נובע ממה ואיך הכול מסודר, ואילו הילד הקטן מסתכל על אותו הדבר ורואה את העולם אחרת, בכך שתופס רק חלק צר של המציאות.
כך גם הזוהר מגלה לנו את המציאות בצורתה השלמה, ואילו אנחנו תופסים מתוכה רק חלק קטן ביותר. אבל כל פעם, כאשר אנחנו משתדלים לייצב את העולם הפנימי שלנו בהתאם לֵמה שמספר הזוהר, אז על ידי ההשתדלות שלנו והניסיונות להבחין איפה בתוכנו נמצאות כל התכונות האלה שמתוארות על ידו ("דומם", "צומח", "חי", "מדבר"), אז אנחנו מתקדמים.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 25.04.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מקפצה לעלייה לבורא
בדרך לאין-סוף
המטריקס של המציאות שלנו
|
תגובה אחת | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: זוהר, טבע, מציאות מדומה, שיעור הקבלה היומי |
לתקן את היחס לעולם
העולם הוא אותה התמונה, ההולוגרמה, שהבורא מציג לנו היום, ושבה אנחנו נמצאים. אנחנו משתתפים באשליה הזאת והיא ההשתקפות של התכונות הפנימיות שלנו.
בהביטי על העולם אני רואה את ההשתקפות שלי, ויכול לומר מאילו תכונות פנימיות אני מורכב. זאת מוצאת חן בעיניי, וזאת לא כל כך, זאת כך וזאת אחרת וכולי. כלומר, כל התכונות האלה הן בתוכי. כל אחת מהתכונות הפרטיות הקטנות שלי מציירת לי דמות מסוימת, כל אחד מאיתנו, כל אחת בעולם, מהטבע ה"דומם", ה"צומח" וה"חי".
לכן אם אני רואה סביבי משהו שלילי זה סימן שאני רואה קלקול בתוכי, אחרת הייתי רואה אור עליון פשוט ומוחלט.ודאי שאנחנו עדיין רחוקים מהמדרגה הזאת, אך בכל אופן, אנחנו יכולים ללכת לקראת המצב הזה, לגלות אותו, רק במקרה שעוסקים באופן רציני בהערכה העצמית של מה שאנחנו רואים.לכן נאמר שהעולם נברא עבור צדיקים גמורים או רשעים גמורים. כאשר האדם מודה בכך שהוא רשע, אז הוא מבין שהוא הפוך לבורא.
וכאשר הוא רואה ומצדיק את הכול, רק שלא משקר לעצמו, אלא באמת רואה עולם שלם מלא בכל טוב ובשלמות, זה סימן שהוא מכוון לבורא ואז נקרא "צדיק גמור". אבל אם יש לו הערכה מעורבת, מבט מעורב על העולם, אז הוא עדיין לא הגיע להכרה מלאה על מצבו. חסרה לו הכרת הרע, והוא צריך להמשיך לעבוד על עצמו.
יוצא, שהכול תלוי בהרגשות המדויקות שלנו: או שאני מרגיש את עצמי בעולם טוב, או שמרגיש את עצמי רע.דרך אגב, אני שומע מחברים רבים שלנו שהם ציפו למשהו יותר מהכנס. הם חשבו שישר עכשיו יצמחו להם "כנפיים" והם יתעלו לאן שהוא.כלומר, ישנם אנשים שלומדים אפילו כמה שנים ושעדיין אינם מבינים את המהות של התיקון שלנו. וזה טבעי שהם אינם מבינים!
אני בשום פנים ואופן לא לועג להם ולא מאשים אותם. אני יודע איזה "בית ספר" אני עברתי וזה לא היה פשוט, בכלל לא פשוט! האנשים אינם מבינים שצריכים לתקן, עד כמה שזה ישמע פרדוקסאלי, את היחס שלהם לעולם.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מי אני, צדיק או רשע?
עד כמה אני לא מתוקן?
לא רוצה להיות בובה על חוט!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה, קבוצה |
עד כמה אני לא מתוקן?
העולם סביבנו זה אור עליון שנמצא במנוחה מוחלטת, שממלא את הכול. אנחנו צריכים לתקן את ההרגשות שלנו, את החושים שלנו. אין עוד מלבדו. אז מה אתם רוצים עוד?! הנה הוא, כאן לפניכם, מסביבכם, בתוככם.תסלקו את ה"אני" שלכם ותתחילו להרגיש, איזה עולם נמצא סביבכם, בצורת "אור מקיף", ואיזה עולם נמצא בתוככם, בצורת "אור פנימי". רק תסירו את המחיצה והכול יהיה טוב.
המחיצה מבוטלת על ידי "צמצום" ואחר כך על ידי "מסך". תחילה מבוטל האגו ואז האור עובר דרכנו ללא שום מכשול. מצב כזה נקרא "עיבור", הימצאות בתוך הכלי של אמא, כשאתה לגמרי מוקף ונמצא בתוך אמא, הטבע, בתוך הבורא.אחר כך אתה מתחיל לגדול, כמו עוּבר ברחם אימו, נולד וממשיך להתפתח הלאה. כאשר אתה מתחיל לעבד ולהפוך את האגו שלך להשפעה, בהידמות לבורא, אז כבר בהדרגה מופיע מתוכך משהו שקיים באופן עצמאי בהידמות ובהשתוות לאור. אתה לא מעכב את האור שעובר דרכך, אלא מגביר אותו.
רק עם ההכוונה הראשונית ל"אין עוד מלבדו", אנחנו מכוונים את עצמנו הלאה לכך שהעולם מלא בטוב המוחלט. אם אני לא מרגיש את זה בלב, ברצונות, ולא תופס את זה לגמרי בשׂכל, זה סימן שאני לא מתוקן. ואז אני מברר, עד כמה אני לא מתוקן.
מצבים כאלה, ככלל, הם מצבי ביניים ודורשים השלמת התיקון. השלמת התיקון נעשית בקבוצה. כאשר אני משקיע מאמצים ופוסע לעבר ההתקרבות והחיבור עם החברים, אז אני מייד רואה עד כמה אני לא רוצה את זה! מייד מופיע האגו שלי ודוחה אותי מהחברים. זה מתרחש באופן טבעי. ואני מגלה שאני רשע, ולא סתם אלא רשע גמור. ואז מופיעה אצלי האפשרות להתקדם קדימה, כדי לדרוש תיקון. זה כבר השלב הבא, ההתייחסות הבאה.
ההתייחסות הראשונה, זה "אין עוד מלבדו".
ההתייחסות השנייה, דרך המיקוד הזה כמו דרך משקפת, לראות שהכול זה הטוב המוחלט.
ההתייחסות השלישית, היא הקבוצה שדרכה אני צריך להסתכל על הכול כדי להגיע להבנה ברורה האם אני רשע או צדיק.
אין מצבי ביניים. צריך להימנע מהם. זו הסכמה שלא תביא לשום מקום. כך אנחנו רק מפסידים שנים!
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מי אני, צדיק או רשע?
להפריד את עצמי מעצמי
צופה על עצמי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה, קבוצה |
מי אני, צדיק או רשע?
איזה קשר קיים בין שנאה לרע והצלה מהרע? מצד אחד, אנחנו מבחינה אנושית מבינים, שאם אני שונא משהו, אז אני מתרחק מזה. זה שומר ומגן עליי, עוזר להישמר מהרע. אך ברוחניות זה לא עובד כך. ברוחניות אני צריך להזמין את האור העליון כדי לתקן אותי.
כדי להבין את זה, ישנה הוראה נוספת, שהעולם נברא רק עבור שני מצבים של הרגשה, ההכרה של הרע המוחלט, או של הטוב המוחלט. לא ניתן לנו שום דבר אחר. כלומר, העולם נברא או עבור רשעים גמורים או עבור צדיקים גמורים, אחד מהשניים, אין שלישי. לכן, להיות צדיק לא גמור זה יותר גרוע מאשר להיות רשע גמור. איך זה יכול להיות? אבל כך נאמר.
למה מתכוונים המורים שלנו? הם כותבים שמצד הבורא אין בעולם שום דבר שתהיה לו משמעות כפולה, כלומר קצת טוב וקצת רע. מצד הבורא קיים רק מצב מוחלט, או הטוב המוחלט או הרע המוחלט, כלומר או השפעה גמורה או קבלה גמורה. ולכן, אם האדם רוצה להתקדם אל המטרה, אסור לו להסכים עם זה שיש בו קצת מזה וקצת מזה. זו התכונה הכי רעה, המצב הכי גרוע.
תכונה רעה, זה כאשר אנחנו מסכימים עם המצב. מצב גרוע, זה כאשר אנחנו נמצאים בזה ומרגיעים את עצמנו בכך שזה לא נורא, קיים בי קצת מזה וקצת מזה, אני לא גרוע ולא טוב מאחרים, קיימים גם כאלה וגם כאלה. בכך שאני מרגיע את עצמי במסקנה כזאת, אני לא אגיע למצב של רשע גמור או של צדיק גמור. אם אני לא משיג את המצבים האלה, זה סימן שאני תלוי במצב לא ברור ואין לי שום כיוון ומגמה להתקדמות קדימה.
מצד הבורא לא קיים הבדל בין טוב ורע. מנקודת מבטו אין משמעות כפולה, הכול זה טוב מוחלט. במצב שלנו, בעולם שלנו, אם האדם מתחיל לתפוס את הכול כמגיע מהבורא, אז כבר הוא מברר את היחס שלו לעולם. אם הכול נובע מהבורא, אז אני תופס את העולם, או כנובע ממקור טוב נצחי ושלם, או שאני תופס את העולם מלא בייסורים, ניגודים וחוסר משמעות. ואם כך הוא הדבר, סימן שאני לא מאמין, לא מרגיש, לא מכיר בכך שהעולם הוא בעצם נצחי, שלם, טוב, כמו מי שברא וממלא אותו.
בשביל מה זה ניתן לנו? אם אנחנו מראש מקבלים את התפיסה של העולם כשלם, טוב, נצחי, מלא באור, אז אנחנו אומרים בעצם שהבעיה היא בנו, בהבנה שלנו את העולם, בהרגשה שלנו. אם אני מרגיש את העולם כהפוך למוחלט הזה, שכרגע איני יכול לתאר אותו לעצמי, אז זה אומר שאני מעריך את עצמי, ואת התכונות שלי כהפוכות לכך, כאגואיסטיות. כלומר, כשאני לא רואה בעולם שום דבר טוב, זה אומר שאני רשע, שאני לא מצדיק את הבורא, אלא מאשים אותו בזה שהוא עשה את זה כך. ואז אני בכלל לא מכיר בכך שהוא קיים ושהוא ברא את כל זה ומחזיק את הכול, כלומר אני מכחיש את קיומו של הכוח העליון.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
עד כמה אני לא מתוקן?
לרשעים אמת משלהם
לא רוצה להיות בובה על חוט!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כנסים, מציאות מדומה |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר