תלמד מהאור על קביעות
הכלל הראשון והעיקרי הוא, שהאור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. ההשפעה של הבורא עלינו היא קבועה: "אין עוד מלבדו", אני הוי"ה לא שיניתי. ולכן כל התגובה והשינויים שבנו גם כן צריכים להגיע ליציבות ולהפסיק להשתנות, כדי שגם מצידנו יהיה קיים יחס קבוע שנמצא במנוחה מוחלטת, כלומר, בשלמות.
ואם אנחנו עדיין מרגישים בנו כל רגע שינויים, מרגישים זמן, תנועה, מקום גשמיים או רוחניים, זה סימן שהנברא עדיין לא השיג את השלמות. הוא חייב להשתוקק למצב שהכול יהיה קבוע: שהדבקות תהיה קבועה.
לכן כל העבודה שלנו היא, על מנת לפעול על אלה שנמצאים מחוצה לנו ולעזור לחברים להגיע למצב כזה. על עצמנו אנחנו לא יכולים לפעול, אף אחד לא פועל על עצמו, כי האדם הוא לא בעל הבית על עצמו. אבל מאחר ואנחנו נמצאים במערכת אינטגרלית סגורה, אז יוצא שכל הפעולות נעשות רק מחוץ לאדם ומכוונות לאחרים, ומהאחרים על האדם עצמו. האדם אינו יכול לפעול על עצמו.
לכן כל הפעולות נעשות בקבוצה, בעשירייה. ויחד עם זה אני צריך להשתוקק שהפעולה של הקבוצה עליי תחזיק אותי במצב השלם והקבוע. אם בצורה כזאת אני מתנהג כלפי החברים והם מתנהגים בצורה כזאת כלפיי, אז מתוך זה אנחנו נלמד כיצד להתנהג כלפי הבורא: במידת היחס הנכון שלנו אליו, אנחנו מגלים את היחס שלו אלינו, עד שמגיעים לחיבור ולדבקות הקבועים.
וכל השינויים נועדו להראות לנו, איפה עדיין חסרה לנו קביעות כדי להגיע למנוחה המוחלטת. לכן, אחד מהכללים העיקריים של ההתנהגות בחברה, קובע שהאדם לא יכול להשפיע על עצמו, אלא מתפעל ומושפע רק מהסביבה. במידת ההשפעה שלו על האחרים הוא מגלה את עצמו, בכך שמפתח בתוכו רגישות להשפעה מקבילה, חיצונית, של החברים.
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אתה בעצמך אחראי על הלידה שלך
שאלה: איך האדם יכול באמת להאמין למה שכתבו המקובלים, אם בינתיים אין לו שום מושג על מה הם מדברים?
תשובתי: אף אחד לא יכול להאמין סתם כך. בינתיים, האור העליון הוא זה שמחזיק אותנו במצב שבו אנחנו נמצאים ולא נותן לעזוב. כמו כן, האדם צריך גם כן להשקיע איזה שהם מאמצים, כדי לקשור את עצמו לקבוצה ולחיים האלה, כדי לא לאפשר לגוף הבהמי שלו לברוח. אבל, בסופו של דבר, אנחנו יכולים לצפות ולסמוך רק על חסדי שמיים.
מי שהתגלתה בו ה"נקודה שבלב", כמעט ולא זקוק לאיזה שהן הוכחות גשמיות, אלא רק במידת הקשר שלו עם העולם הזה. אם לא היינו קשורים עם העולם הזה, אז בכלל לא היו נדרשות לנו שום הוכחות. אם מתעורר בך הרצון לרוחניות, אז כבר לא מדאיג אותך שבעולם קיים משבר, קיימים אירועים טובים ורעים, וכל מיני הניבויים וההסברים המדעיים שלהם. לא נדרשים לך שום טיעונים גשמיים.
אבל אם אתה קשור עם העולם, ובינתיים יש לך את הדעות שלו, אז אתה צריך לענות לעצמך על כל השאלות הזרות האלה, ולשֵם כך אני צריך להכניס ולקבל הוכחות, שכל הדאגות האלה של העולם זה הכול שטויות. אני צריך להעמיד מחיצת הגנה נגד ההשפעה של העולם החיצון ונגד הערכים שלו, ואז אני משתחרר מההשפעה הזאת, וה"נקודה שבלב" שלך תמשיך את התנועה שלה אל המטרה.
אתה כאילו מביא את עצמך לקבוצה. אבל בעצם, הפילו אותך לתוכה מלמעלה, וכך כל אחד, כמו ש"נופלת" טיפת זרע לתוך הרחם, ומה היא יכולה בעצמה לדעת על זה? היא לא בוחרת שום דבר, הכול בא מלמעלה, מאבא ואימא. אותו הדבר קורה גם איתנו: יש לך אבא ואימא עליונים, אבא ואימא שהם אחראיים לכך שאתה תתפתח כאדם. ולכן הם מביאים אותך לקבוצה.
אבל כאשר הם מביאים אותך לשם, אז החברה הזאת צריכה להיות מוכנה לעזור לך לנטרל את כל ההשפעות החיצוניות. אם אתה אוהב מדע, מחקרים, אז צריכים לתת לך ידיעות שינטרלו את הרצון הגשמי הזה.
לכן, העבודה שלנו בתוך הקבוצה בקליטת החברים החדשים, היא כדי לשחרר את ה"נקודה שבלב" מההשפעה החיצונית של העולם הזה, עם כל הערכים הרגעיים והסמכויות המדעיות, בכך שיוצרת עבורה סביבה ניטראלית. האדם צריך לקבל הסבר השייך למערכת האינטגרלית העגולה, כדי שהכול יצטרף לאותה המערכת שבתוכה אנו לומדים ועובדים.
מפני שטיפת הזרע הרוחנית הזאת חייבת להיות חופשית, כדי לעשות בחירה ולהתחזק בתוך הסביבה החדשה. בעצם, האדם מקבל את הטיפה הזאת וצריך בעצמו להכניס אותה לתוך הרחם, לתוך הקבוצה. הוא בעצמו אחראי על קליטת הזרע שלו: עד כמה הוא נקלט בתוך הקבוצה. צריכים לתת לו בזה כל תמיכה אפשרית על מנת לאפשר לו כזאת אפשרות. כאן חשובה מאוד השפעת הסביבה והמשפחה.
מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, "מטרת החברה - א'", 19.05.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
מעגלי החיים
החיבור בינינו הוא המקום שבו אנחנו נמצא את הכול. במידת התקדמותנו, אנחנו מתחילים לגלות את המושג "חיבור", ורואים שהכול מתרכז בו ותלוי רק בו, כולל החיים הפרטיים, הבריאות, ההצלחה, רווחת המשפחה, העולם כולו, ההשגה הרוחנית. הכול תלוי רק בחיבור בתוך הקבוצה שמתקדמת בעזרת "כוח האמונה", בעזרת השפעה הדדית.
אין לנו שום אמצעי אחר לשנות משהו במציאות שלנו, חוץ מהשקעת מאמצים יותר ויותר גדולים לחיבור בינינו. אז כל אחד יקבל את הכוח של כל היתר (כל ה"עשירייה") וכך ירכוש כוח ההשפעה הכללי של יחידה אחת, שבעזרתו יוכל להתקדם.
וכדי לעלות למדרגה מספר שתיים, עלינו לחזק עוד יותר את הקשר בתוך התא הרוחני הזה שבנוי מעשרה אנשים, ובהתאם לכך אנחנו נצטרך קשר יותר גדול למעגל החיצוני. ובזכות הקשר עם המעגל החיצוני, אתה יכול "לדחוס" עוד יותר את המעגל הפנימי של החברים וכך להגיע למדרגה מספר שתיים, "אור הרוח", כדי להמשיך להתקדם.
הכמות והאיכות משלימות זו את זו, מאפשרות לאדם להמשיך להתקדם. הכול מתרכז בתוך המרכז של הקבוצה ותלוי רק בו. העיקר הוא, להגיע להרגשה הראשונה, ואז אתה כבר לא תוכל להתנתק ממנה, אלא אתה תימשך אליה כמו למקור החיים.
אבל בינתיים, חייבים לפעול בצורה מלאכותית, תוך כדי משחק. בקרוב זה יתגלה בפועל ואז אתם תראו שזה אכן כך. ואז תגלו שבמקום המאמצים לחיבור יותר גדול ו"דחיסה", אתם תצטרכו לבצע עבודה הפוכה, להשתדל לא לפגוע ולא להזיק לאחרים.
הבורא ייתן לנו תרגילים הפוכים. כשאתה נמצא בתוך האגו, אתה נהנה מכך שהאחרים קצת סובלים ורע להם, ואם זה האויב שלך, אז אתה ממש נהנה אם אתה יכול להזיק לו ולהכות בו. אבל עכשיו אתה מוכן לוותר על הכול למען אותם האנשים שקודם לא אהבת, דחית ואפילו שנאת אותם, העיקר שיהיה להם טוב. אתה נדהם מהיחס הקודם שלך, כי הכול מתהפך.
מתוך ההקדמה לשיעור, 19.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האנושות = 1
עשירייה שלמה
להעביר את כל המינוסים לפלוס
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
איך להתגבר על האדישות והשעמום?
שאלה: בחי היום יום האדם חייב לארגן את זמן העבודה שלו בצורה מאוד מדויקת. בימינו, זאת בעיה, מפני שרוב המבוגרים יותר מתבטלים מאשר עובדים. כיצד לחנך את האדם הקטן, כדי שיתכנן את היום שלו בצורה נכונה?
תשובה: הבעיה היא, שהיום האדם משועמם. הוא לא מסוגל למצוא עניין בעבודה. כל דבר בחיים נראה לו חסר משמעות. וזו הבעיה של כולם – מהעובדים ועד למנהלים, במיוחד במשרדים. המנהל מסתגר במשרדו: "אני עסוק!" – אולם למעשה, הוא לא עסוק בשום דבר.
אותו הדבר קורה לעובדים ולפקידים מכל הסוגים ובכל הרמות, שמעמידים פנים שהם עובדים. זה דבר טבעי. אנשים מאבדים את הרצון לייצור, ליצור, לעשות משהו. הם לא יכולים להכריח את עצמם לעבוד. האדם שוכב, יושב, מסובב משהו...
טוב שהיום יש אינטרנט. זה פשוט תרופה לשעמום, כי אנשים עסוקים לפחות במשהו, אחרת, הייתה יכולה להיות התדרדרות מהירה עוד יותר. אף על פי שבמקרה הזה, היה הרבה יותר קל – היינו מרגישים את עצמנו "נובלים" במהירות, כמו צמח. כל זה הוא תוצאה של האבולוציה של הרצון שלנו, שגדל עד למקסימום שלו וכבר לא יכול להתמלא בשום דבר .
הכול התחיל עוד בשנות ה- 60 של המאה הקודמת מדור "ילדי הפרחים", מה"ביטלס", מההִיפים שנכנסו למדיטציה, משימוש בסמים, וכולי. זה היה הסימן הראשון.
עכשיו, כאשר אנחנו מתעסקים בתקשורת האינטגרלית עם אנשים, אנחנו משתמשים בטקטיקה פשוטה למדי. קודם צריך להבחין עד כמה החברה תורמת לאדם, כיצד היא מעוררת, כובשת אותו, שולטת בו, עד כמה האדם מתחיל לספוג את האפשרויות, הרצונות, המטרות של הסביבה, עד כמה הסביבה משפיעה על האדם, ולכן, בהתאם למשחקים שאנו עושים, אנחנו מעוררים בכל אחד תשומת לב, יחס טוב או רע, כל מיני מצבי מעבר בתחושות, במחשבות, בהחלטות, בהערכות, וכולי.
העובדה היא, שאם אנחנו מכניסים את האדם לסביבה נכונה, אז הרצון שלו, שמהווה את הבסיס לקיומו, אשר קודם היה קטן מאוד (הרי, הוא לא רצה שום דבר, והוא לא היה מסוגל להזיז את האצבע) – הרצון הזה עכשיו נהיה פי עשרה גדול יותר, מפני שהאדם נמצא בקבוצה שמתחילה לעורר אותו, להניע אותו כל הזמן.
בסופו של דבר, הוא סופג את הרצונות של האחרים, והכי חשוב, הוא מתעורר, מקבל זעזוע פנימי קטן. וזה מוציא אותו ממצב של אדישות.
אני חושב שצריך לאמץ את זה בכל קבוצות העובדים, אם הם באמת לא רוצים "לישון" לאורך כל החיים. הרי, הם בכל זאת צריכים לעשות משהו לטובת החברה. לכן, יש צורך לבוא אליהם ולחבר אותם בצורה כזאת, שכולם, על אף שכל אחד ישן, יקבלו התעוררות זה מזה. ואז יתעורר בהם רצון נוסף, שאיפה, עלייה, והם יתחילו לחיות ולעבוד ביעילות.
אותו הדבר עם הילדים. כלומר, הסביבה משפיעה על האדם בצורה כזאת, שהוא מתחיל לקבל את הרצון מכל הסובבים אותו, ונהיה פי כמה יותר אנרגטי מאשר בעבר.
בנוסף, רצון כה עז יוצר באדם תנאים להמשך ההתפתחות. זה לא רק תשומת לב מוגברת, אלא יכולת להתעלות מעל האחרים או להמעיט את עצמי מולם, לספוג את המידע מהאחרים, והכי חשוב – להגיע למצב שניכנס למרכז המעגל, ונרגיש את האחדות שדרכה נסתכל על העולם ונפתור את כל הבעיות בצורה נכונה.
זהו הרצון הגבוה יותר, המחשבה הגבוהה יותר, השכל שלא שייך לא לי ולא לאחרים. זה משהו חדש שכרגע יצרנו על ידי המאמצים והדחפים המשותפים. והמשותף הזה שנולד בינינו, הוא המדרגה הבאה היותר מפותחת שלנו. ואם מסתכלים דרכה, ודרכה פונים לעולם, אז כל אחד מאיתנו מביא את עצמו להחלטה הנכונה.
מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 23.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
השיטה היעילה ביותר
הצורך בפסיכולוגיה אינטגרלית
כאשר אין כוח החיוּת...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, משבר עולמי, פוסטים נבחרים, קבוצה |
החלטה שנתקבלה פה אחד
שאלה: איך מתקבלת ההחלטה ב"עשירייה" (קבוצת ניסוי רוחנית שמורכבת מעשרה אנשים): האם פשוט לפי רוב קולות או שכולם חייבים להסכים?
תשובה: אם קיים איזה "רוב", זה כבר לא נקרא "עשירייה". עשירייה, זה "איש אחד בלב אחד", אז איזה "רוב" יכול להיות בה? "מניין" יוצא מעשרה אנשים אם הם כולם מתחברים בלב אחד, בתפילה אחת. אז איך עשירייה יכולה לקבל איזו שהיא החלטה, אם חלק ממנה לא מסכים איתה בלב?
אתה לא יכול לעשות מעצמך גיבור, בכך שאתה מסכים עם מה שהחליטו החברים, למרות חוסר שביעות הרצון שלך. אין כפייה ברוחניות! רק מתוך הסכמה כוללת אפשר לקבל איזו החלטה בעשירייה, אחרת, המושג של "עשירייה" עצמו לא קיים. כולם צריכים להיות בה כאחד.
בשונה מזה, הדירקטוריון הרוחני מקבל החלטה ברוב "משכנע" של קולות, למשל 8 מתוך 10. כי שם נמצאים אנשים בעלי דעות שונות בקשר לבעיות שונות, השייכות לעולם שלנו, והם מבררים כיצד לפתור אותן. הם לא מקבלים החלטות בעבודה רוחנית.
ישנם אנשים שמחליטים מה אנחנו נאכל בסעודה, מה יהיה סדר היום, איזה מאמר אנחנו נלמד בשיעור ואני אפילו לא שואל מראש איזו החלטה הם קיבלו. אבל ה"עשירייה" מתייחסת רק לחיבור הרוחני לאיש אחד.
מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 16.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
עשירייה שלמה
תפילה, שמכוונת לעתיד
שוויון זה מתנה מלמעלה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
אבן באבן
מתוך איגרת מ' של הרב"ש:
"אם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו?
...העצה היא פשוטה מאוד, כי הטבע באש הוא, שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש... אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות ליבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד."
בתחילת עבודתו בקבוצה, האדם לא מרגיש שום דחייה מהאחרים. אבל ברגע שהוא מבין את הצורך להתחבר עם החברים, מפני שזהו האמצעי להשגת המטרה, הכלי לגילוי הבורא, שדווקא דרכו מושגים השפעה ודבקות, רק לאחר מכן הם נקראים "חברים", ולא לפני כן. וכאן מתחילות הבעיות. האנשים האלה כבר לא נראים לו זרים: כל אחד רוכש איזה צבע, צורה, הופך להיות רבגוני ויש בו כל מיני רגשות.
החברים מזמינים בו רגשות מורכבים מאוד, ולכן כבר לא קל לו להתחבר איתם. הוא כבר לא רוצה להתחבר איתם. הוא כבר לא רוצה להתחבק, לשבת בשולחן אחד איתם בסעודה, לרקוד ביחד. כל פעם משתלטות עליו מחשבות רעות שונות ביחסים עם האחרים, והוא מתחיל להרגיש, שלהתחבר איתם, זה לא עסק פשוט.
ככל שהוא מבין בנחיצות של החיבור, כך זה נראה לו יותר רחוק ולא מציאותי. כל פעם מתעוררות הפרעות חדשות יותר ויותר. דווקא על העבודה הזאת מספרת התורה, תחילה בצורה של סיפור על אברהם ויצחק, אחר כך על יעקב, בניו של יעקב ויוסף. ובסופו של דבר, העבודה הזאת הופכת לגלות מצרים, כאשר האדם מרגיש כזה ריחוק נוראי מהאחרים, שלא ניתן לדלג עליו, אי אפשר להתחבר.
ככל שהוא מנסה להתגבר על האגו שלו ולהתחבר עם האחרים, לא יוצא שום דבר. הוא חווה את "שבע שנות שובע", "שבע שנות רעב" וכל זה כלפי החיבור, כי כל המלחמה נגד היצר הרע היא רק על החיבור. בסופו של דבר, באות מכות מצרים, מכות על פרעה, שמחייבות את האדם להבין באופן סופי, שרק האור העליון יכול לעזור לו.
הוא מחליט שהוא לא יכול לחיות ללא אהבה חלוטה שתשבור את ליבו, והרסיסים של הלב הזה יחדרו ללבבות של החברים. הוא רוצה רק את זה ושום דבר יותר. כך הוא מתחיל לעבוד על האהבה, שלא מייד הופכת לאהבה אמיתית, אלא מתחילה מאיזה שהם חיבורים ראשוניים, אבל כבר נוצר לפחות איזה קשר.
ידיעות קודמות בנושא:
להחליט ללכת על אהבה
מתי מופיעות בעיות רוחניות?
לחדור אל האהבה דרך בריקדות השנאה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
החכמה המשותפת של הקבוצה
שאלה: המערכת, שאותה אנחנו מכנים "חכמת הקבוצה", ממומשת עכשיו בצורה מקולקלת. מה או מי צריך להפוך להיות המכוון אותה, האם המדריך שמנחה ומכוון אותה, כאשר היא תתוקן? כיצד תתגלה ההנהגה הזאת?
תשובה: החכמה הכללית של הקבוצה היא זו שתהיה ההנהגה המנחה.
בתוך הקבוצה בכלל לא יכולה להיות שום הנהגה. היא יכולה להיות רק מעליהם בדמותם של מחנכים, שנמצאים ברמה אחת מעליהם. כי הקבוצה הרי לא נוצרה בעצמה, מישהו מבחוץ ארגן אותה.
ועכשיו נוצר בה שׂכל משותף, מחשבות ורגשות משותפים, כלומר דמות של קבוצה אחת, והיא הולכת ומתקדמת באיחוד, בדיונים, בהרגשה, בהכרה של האינטגרליות שלה. אבל בכל זאת מי שעומד מעליה הוא מנהל אותה. הוא מכוון את האנשים, נותן להם משימות חדשות, מפקח על הכול.
מפני שבאופן עצמאי הם לא יוכלו לעלות, הם יסטו לאן שהוא הצידה, הם יסחפו לאן שהוא. ברמה שלהם, הם אולי עוד איך שהוא יוכלו להחזיק מעמד, אבל כדי לעלות למעלה, בכל זאת דרוש להם מדריך שנמצא בדרגה הבאה ולכן יכול לייעץ להם מה לעשות הלאה. בטבע הכול מסודר לפי פירמידה.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", שיחה מס' 1, 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אי אפשר להסתדר ללא מדריך
המנגנון של השׂכל הקולקטיבי
חיפוש יצירתי של מכנה משותף
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, קבוצה |
שבעה מיליארד שומעים
כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3
שאלה: אני חי בפרו. זוהי מדינה גדולה, רק בעיר הבירה, לימה, חיים כשמונה מיליון בני אדם. אבל אנחנו לא מצליחים לבנות קבוצה. מדוע?
תשובתי: אני מבין ומרגיש טוב מאוד את הכאב שלך. אבל העניין הוא, שקיימת תוכנית עליונה, ואנחנו לא יכולים להבין מדוע היא ממומשת דווקא באופן כזה. עד שאנחנו לא נגיע לשורש, עד שלא נראה במערכת הכללית, בנשמה הכללית, היכן מקומו של כל אחד ולמה הוא צריך לחוות גורל זה או אחר, עד אז אנחנו לא נבין ולא נצדיק את הבורא. תמיד יהיו לנו טענות אליו.
אני מפיץ את חכמת הקבלה משנת 1983. באותם הזמנים אני כתבתי את שלושת הספרים הראשונים שלי, בדיוק לפני שלושים שנה. וללמוד אני התחלתי 6-7 שנים קודם לכן. בשנים שעברו נעשתה עבודה גדולה מאוד בכל רחבי העולם. הרבה מאוד קבוצות השקיעו מאמצים רבים ביותר ביצירת וחלוקת חומרים דרך כל מיני ערוצים שונים.
אבל התוצאות הן קטנות באופן לא פרופורציונאלי. אנחנו רואים, שרק מעטים משתוקקים להשיג את האמת.
ובאמת, אף פעם לא יהיו הרבה אנשים כאלה. כך בנוי העולם, אנשים מיוחדים הם במיעוט. וגם לא יכול להיות אחרת, כי כל האחרים הולכים אחריהם.
ברגע שאנחנו, כמה מאות אלפי בני אדם בכל רחבי העולם, נכין את עצמנו בצורה נכונה, העולם יתעורר וילך בעקבותינו. בעיקרון, מספיק "רועה צאן" אחד, כדי שכולם יגיעו אל המטרה. ולכן אסור לשפוט לפי הכמות, מפני שרוחניות נבנית במלואה על איכות, ואדם אחד יכול להיות שווה ערך לא רק למיליונים, אלא למיליארדים.
לכן תמשיך להשקיע מאמצים, תצטרף לקבוצות האמריקאיות דרך האינטרנט, ובסופו של דבר אנחנו עוד נראה כיצד אתה מגיע לכנסים עם הרבה אנשים אחרים. העיקר כאן, זה לא להתלונן. אנחנו לא רואים את כל ה"מפה", לא מכירים את כל התוכנית. צריך לקבל את התוצאה כפי שהיא, ולפעול ללא תלות בנסיבות. אפילו שמסביב יש רִיק, אני חייב לפנות לכל העולם כאילו שכולם שומעים אותי.
דווקא בצורה כזאת אני כיוונתי את עצמי, בכך שפניתי לכולם, כאילו שכל שבעה המיליארד שומעים אותי, משתוקקים להבין ולברר, בכך שקולטים כל מילה. זוהי חובתי. וכמה מתוכם הבורא יעורר ובאיזו מידה? – זה עניינו.
אני ממליץ על גישה כזאת לכל מי שעוסק בהפצה. כי אז אני "נקי": הבורא קובע את הזמנים להתעוררות העולם, ואני מקבל את זה בשוויון נפש.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס ניו ג'רזי, 10.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אם אתה תרצה, ישמעו אותך
הגישה אל הרשת הפנימית היא לפי הרצון
ההפצה היא הערובה שלנו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, קבוצה |
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ד'
בעל הסולם, מתוך מאמר "הערבות". שכל ישראל ערבים זה בזה. (ההערות בסוגריים הן שלי, מיכאל לייטמן).
וזהו דבר הערבות (שמושג), אשר (מושג כזה יחס הדדי בין חברי הקבוצה, כמו שנאמר) כל ישראל נעשו ערבים זה לזה.
כי לא נתנה להם התורה (לקבוצה, שאותה ייסד אברהם, ושאותה הביא משה להחלטת הערבות), בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל (כתוצאה מעבודתם בחיבור ואיחוד), אם מסכים לקבל עליו (נשאל לא על האפשרות, אלא על הרצון) את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו.
(ומשמעות המצווה היא בזה) דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה (מחברי הקבוצה), למלאות כל צרכיו (של החבר), לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו.
ואחר שכל האומה הסכימו (להיות בכזה מצב של דבקות הרצונות בצורה מלאה) פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה (בהתפתחות הרוחנית שלהם), אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה (אור התיקון, כדי להשיג באופן ריאלי והדרגתי את המצב של הערבות) ולא זולת (מפני שלא הייתה מוכנות לממש את הערבות, הרצון להתאחד, כמו לפני שבירת הנשמה האחת והיחידה שלהם).
ידיעות קודמות בנושא:
מקובלים, על עם ישראל ואומות העולם, חלק ב'
מקובלים על עם ישראל ועל אומות העולם, חלק א'
מקובלים על קבלה עכשיו – חלק י'
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, מקורות ותקצירים, ערבות, קבוצה, תפקיד ישראל |
אי אפשר להסתדר ללא מדריך
שאלה: האם על כל חברה (קהילה) אינטגרלית, נניח במפעל או באיזה מוסד, צריך להיות מוצב מדריך אינטגרלי?
תשובתי: מדרגה היררכית עליונה, חייבת להיות על כל חברה (קהילה) אינטגרלית.
כי אם יש לנו עסק עם חוק, אז מהיכן הוא נובע? חוק האינטגרליות עצמו שמתגלה בקבוצה, זו ההתאמה שלהם לאותה דרגת הטבע שבה הם נמצאים. אבל כפי שהקבוצה נוצרה על ידי המדריך שלה, שכבר השיג את המציאות, אז כך גם עכשיו, כאשר הם נמצאים במדרגה הזאת, הם לא יוכלו בעצמם לרכוש את הדרגה הבאה.
הם זקוקים למחנך, שנותן להם משימות, בודק, מכוון, מתקן בכל מקום ובכל. ללא מדריך, ספק אם הם יצליחו להחזיק מעמד בדרגה שהושגה, מפני שהאגו שלהם כל הזמן גדל. הם כל הזמן חווים מבפנים "פיצוצים" של האגו. ולכן הם כל הזמן זקוקים למישהו שכל הזמן ינהל אותם. כי הם בעצמם לא מרגישים: פתאום הם נסחפו לאן שהוא מהאינטגרליות הכללית, ואילו הם עדיין חושבים שנמצאים בתוכה.
ואילו המדריך מתקן את האינטגרליות שלהם, מפני שהם עדיין לא מרגישים לאן הם "שוחים", כי האגו שלהם כל הזמן עובד וכל הזמן מושך אותם לכל מיני כיוונים שונים. לכן בקבוצה מופיעים כאלה חילוקי דעות, אי הבנות, חוסר אחדות של המחשבות, שהאנשים פשוט לא יודעים מה לעשות.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", שיחה מס' 1, 06.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
החכמה המשותפת של הקבוצה
מדריך לעצמי
רוצה מעניש, רוצה חונן
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, קבוצה |
הדלת הסגורה כתירוץ להיכנס
כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3
אף על פי שאנחנו יודעים שלמעשה יש רק כוח אחד שפועל בחיינו, בכל זאת, אם אנחנו רואים משהו שלא לפי רוחנו, מרגישים לא משהו שהיינו רוצים להרגיש, אנחנו מייד שוכחים שראייתנו, מחשבותינו, רצונותינו והרגשתנו מנוהלים ומתעצבים על ידי הבורא. להיפך, אנחנו חושבים שאנחנו עצמאיים.
מספיקה הרגשה, פעולה, מחשבה כלשהי, שיוצאת מגדר הרגיל שאינה עונה על הציפיות שלי, ואני כבר לא מסוגל לקשור את המתרחש לבורא. אני מסוגל לשמור על הקשר עימו רק אם אני חושב עליו טוב. ולהיפך, ברגע שאני חושב עליו רע, זה מפריד בינינו, ואז אני חושב על כוח אחר ומשייך אותו לאנשים אחרים, לעצמי, לטבע, אך לא למקור האחד והיחיד.
אבל אחר כך אני שוב חוזר למחשבה על הכוח האחד שפועל בכל. כך אנחנו לומדים לחבר את כל המצבים ואת הכול לבורא. הוא מעורר בנו מצבים שונים לא נעימים, כדי שלמרות ומעל הפירוד, אנחנו נקשור את עצמנו אליו, כדי שלא נהיה תלויים בהרגשתנו, בהבנתנו, אלא שנרצה להתחבר לרגש ולכוח שלו.
אין לאדם תיקון אחר, אלא לשייך את כל הרגעים שהוא עובר כעת וגם בעתיד, ישר לבורא. על ידי זה הוא מצדיק את הבריאה, משום שכל העולמות וכל הזמנים נבראו רק כדי לעצב בו את הרגשת הבורא. הכול מיועד רק כדי לכוון אותנו לגילוי הבורא.
אנחנו מניחים שהמציאות הנוכחית מסתירה את הבורא מאיתנו, אולם זה לא כך, כיוון שאם אנחנו נתייחס נכון לכל מה שמתרחש, אז במקום המציאות המסתירה, אנחנו נראה מציאות מגלה. הכול תלוי דווקא ביחס שלנו כלפיה. דווקא בעזרת כוחות הדחייה אנחנו יכולים להתקדם.
בהתאם לזה, חכמת הקבלה מחלקת את האנשים ל"רשעים" ול"צדיקים". במקום בו ה"רשע" נדחה, שם ה"צדיק" מתקדם, מפני שהוא רוצה להצדיק שכל מה שקורה לו נעשה במטרה לקדמו.
המטרה העיקרית של האדם היא, להגיע להרגשת מציאות הבורא שממלאה את הכול, לכוח האחד שפועל בכל המערכת, במציאות כולה. על האדם להשקיע את כל מרצו בלי לעסוק בשום דבר אחר, בלי להתבלבל במטרות אחרות.
להרגיש את הבורא, זאת אומרת, לרכוש את כוח ההשפעה. ולכן, לא כדאי לחשוב על שום דבר אחר, כי השכר עבור כל המאמצים שלנו במשך כל החיים הוא, שבכל רגע במציאות הזאת אנחנו נזכה להיות בכוח ההשפעה, שעל ידו אנחנו נתחיל להבין ולהרגיש את הבורא, נראה אותו כמשפיע.
וכדי שהאדם ייגש נכון לבעיה הזאת, הוא לא קיים לבד, אלא במסגרת מערכות חברתיות שמסייעות לו. לא במקרה, לאורך ההיסטוריה האנשים התקבצו בכפרים, ערים, מדינות, עמים, שנכון להיום מתערבבים לגושים חברתיים כאלה או אחרים.
אבל קיימת צורת חיבור אחת שעלינו לבנות בצורה מלאכותית. להבדיל מהצורות האחרות, היא אינה נובעת מתוך מהלך האבולוציה הטבעי, אך בלעדיה ההתקדמות היא בלתי אפשרית. מדובר על חברה או על קבוצה מיוחדת שדווקא בה אנחנו צריכים לראות את השינויים שאנחנו עוברים כלפי הבורא.
בנוסף לכך, כותב הרב"ש, שאף על פי שאני רואה את הפנים של האנשים סביבי, עליי להאמין שמאחוריהם עומד הבורא שעושה את כל הפעולות הללו, מאלץ אותם לבצע את המעשים שנראים לי. מישהו מחייך, בוכה, צועק עליי או צוחק עליי, לא חשוב. עליי לראות בכל זה את הבורא שמציג את עצמו כלפיי בצורה כזאת. בחיים הרגילים, דרך הסביבה, עליי לחדור דרכם לשורש שמנהל אותם.
הבורא עושה את הכול, כותב הרב"ש, אבל האדם שופט לפי ראות עיניו, לפי ההתנהגות, לפי הפנים, לפי חוקי הטבע, וכן הלאה, ולא לפי אמונתו.
אני נמצא במציאות של מיליארדי בני אדם ועליי להבין שכל המתרחש, החל מהחדשות בעולם ועד לאירועים הקטנים ביותר סביבי, הם הצגת הבורא כלפיי. כך אני צריך להבין ולקבל את זה, להשתדל לגלות מאחורי הקלעים את הרצון הטוב, לקרב אותי אליו, לגלות אותו למרות כל ה"תיאטרון" הזה.
הרב"ש ממשיך ואומר, שמי שרואה את פני חברו, למעשה רואה את הבורא. כי מחוץ לגופו קיים רק הבורא. ובהתאם לזה, האדם הוא הנברא.
דווקא אני הוא הנברא, וכל היתר הם חלקי הבורא שרוצה על ידי זה שאני ארגיש את עצמי מנותק מהמציאות שלו. אבל חוץ ממני, רק הוא ממלא את הכול. בצורה כזאת, אני רואה לפניי את הבורא, את האור העליון, וכל הצורות שהוא מקבל, מצוירות על ידי האגו שלי, שגם הוא מחולק לחלקים בצורות וגדלים שונים. בסופו של דבר, הם מציירים לפניי את חלקי הטבע הדומם, הצומח, החי או בני האדם.
וחוץ מזה, הבורא ממלא את הכול. ולכן, אם אני משקר לחבר אני משקר לבורא, ואם אני מצער את החבר אני מצער את הבורא. אם אני מתייחס בצורה עניינית לחברים, אני יכול להתקדם במהירות לתפיסה הנכונה, שכל העולם ייראה לי כשלם, מושלם וכפוף להנהגה עליונה אחת, שכולה מכוונת להביא אותי אל השורש.
נובע מכך, שכל מי שפועל במציאות הם לא אנשים אחרים, אלא רק אני והבורא. כל יתר המרכיבים נמצאים בתפקיד של מעבר, "חיץ", "מתאם" בינינו.
לכן, בעל הסולם כותב, שלפני כל פעולה עליי לומר לעצמי שאני פועל בצורה עצמאית וההצלחה תלויה בי, ואחרי המעשה אני חייב לתת לעצמי דין וחשבון על מה שקרה ולנסות להבין שהכול נבנה מלכתחילה על ידי הבורא והתוצאה הייתה ידועה מראש, ולכן עליי לקבל את הכול עם לב שלם, כי כך נקבע מראש.
אבל אסור להגיד שהכול היה ידוע מראש ואין צורך לעשות כלום. אם אנחנו מקבלים את הנהגת הבורא בלי לבצע פעולות, רק כדי שאפשר יהיה לשייך אותן אליו, אז אנחנו לא נשתנה. ואז, אנחנו נראה את אותה התוצאה בצורה אחרת. כי אם אני לא משתנה, אני יושב בחיבוק ידיים או עושה משהו בלי שום קשר ל"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אז אני מתקדם בדרך ייסורים ומכות.
אבל אם על רקע הנהגת הבורא אני מקדיש זמן כדי לפעול בעצמי ואחר כך כל פעם אני מחזיר את "הסמכות העליונה" לבורא, אם אני פועל כדי להשוות את השתתפותי להשתתפותו, אז על ידי זה אני משתנה, בקפיצה מעלה את עצמי לדרגה החדשה בדרך "אחישנה".
זהו כל ההבדל, העולם עובר ייסורים רבים בגלל שכל הזמן רוצה לשנות משהו בעצמו. השינויים נחוצים, אבל חסר החצי השני, ואת זה אנחנו רוצים להסביר לאנושות.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס בניו-ג'רזי 10.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
האם אפשר להתגונן מהבורא?
מטרת החיים היא גילוי הבורא
מאחורי פניהם של האנשים מסתתר הבורא...
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה |
מדוע כל כך בא לי לישון?
כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 1
שאלה: מדוע, למרות העובדה שאני משקיע כל כך הרבה מאמצים בלימוד והפצה, אני חייב כל כך להתאמץ כדי לא להירדם בשיעור?
תשובה: אני אגלה לך סוד: האנשים שנמשכים לרוחניות, שרוצים לגלות את הבורא, לא אוהבים ללמוד... כיוון שהם רוצים להרגיש! הם גם נראים אפילו קצת טיפשים, רדומים. הם יכולים עשר פעמים לקרוא קטע ולא להבין מה שכתוב שם. אני חוויתי את זה בעצמי.
ואם תיתן למישהו מבחוץ לקרוא את הקטע הזה, הוא מייד "יבין" מה כתוב. זה אופייני דווקא לחכמת הקבלה, כי בקריאה מתעוררת באדם ה"נקודה שבלב", נקודת ההרגשה, ולא השכל היבש. ואדם זר תופס את הנקרא בצורה שכלית לחלוטין, ולכן אין לו בעיות בהבנת הטקסט.
זאת הסיבה שאנחנו רואים לפעמים איך באים לקבוצה אנשים חדשים ובקלות תופסים את החומר. קל להם להבין את הכתוב, הם מייד מתחילים ללמוד את "תלמוד עשר הספירות", ואחרי חודש או חודשיים כבר דנים בתיאוריה המורכבת ביותר. ואנשים עם "נקודה שבלב", לאחר שלמדו במשך עשר שנים, לא יכולים להבין את מה שכתוב שם, כי הם מחפשים הרגשה ולא הבנה שכלית, כמו חמור חכם.
מאוד חשוב להבין שישנם שני מכשולים עיקריים לתלמידים. המכשול הראשון, זה כאשר אנחנו מגלים בעיות בקבוצה, ביחסים בין כולם, אך לא מבינים שדווקא הבעיות הללו הן קרש קפיצה קדימה, ובורחים.
והמכשול השני הוא, שהאדם קורא שוב ושוב, כבר למד את הטקסט בעל פה, אבל מרגיש שהוא אינו מבין את המשמעות. וזה חל לא רק על לימוד התיאוריה על "פתיחה לחכמת הקבלה" או "תלמוד עשר הספירות", אלא אפילו על מאמרי "שמעתי" ומאמרים אחרים. מאמרים מסוימים לפעמים גורמים פתאום להתרגשות, אך רובם נראים יבשים ולא נוגעים ללב.
וזה דווקא סימן טוב! על זה נאמר: "לא החכם לומד." זה לא אומר שאני נותן לך אישור לישון בשיעור, אך למעשה, אני מתייחס לזה בהבנה רבה. אני אף פעם לא באתי בטענות לתלמידים שישנים, מפני שאני מבין אותם. זו לא עייפות פשוטה, אלא תוצאה מכך שהם רוצים להרגיש משהו רוחני. ואם אין הרגשה, אז הם לא מבינים מדוע הם יושבים בשיעור.
על זה כתוב: "מה שלא עושה השכל..", – הרי, השכל באמת לא יעזור כאן, "עושה הזמן!", כלומר, לאורך הזמן משפיע עלינו האור, כאשר אנחנו נמצאים בקבוצה, או אפילו ישנים בשיעור. צריך רק לתת לאור לעבוד עליך, וההרגשה תבוא.
מתוך שיעור מס' 1 בכנס בניו-ג'רזי 10.05.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לא לומדים על ידי השׂכל
איך לתפוס את החומר, בלב או בשכל?
עדיף להיות שקדן, מאשר חכם
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, כנסים, לימוד חכמת הקבלה, קבוצה |
המנגנון של השׂכל הקולקטיבי
שאלה: באיזה אופן יעבוד המנגנון של השׂכל הקולקטיבי הקבוצתי? ככל הנראה, בקשרים האינטגרליים המתוקנים תתגלינה איזה שהן הרגשות קולקטיביות, והתוצר שלהן יהיה השׂכל הקולקטיבי. איזה מקום בתוכו יהוו ההרגשות האינדיבידואליות של האדם?
תשובתי: אני חושב, שברמה של הרשת הכללית, כפי שפועלות מערכות אנלוגיות, אינטגרליות, היכן שהכול מקושר הדדית, נעלמת הרגשת האינדיבידואליות, וכל אחד מרגיש את הרשת הכללית המשותפת. היא נמצאת בסדר גודל גבוה יותר, זה לא סתם סכום של כל החלקים הפרטיים, אלא התגלות של האינטגרל, כאשר האנשים מתעלים מעל עצמם כדי להתקיים יחד ברשת המשותפת הכללית הזאת. בסופו של דבר, כל אדם מכניס את עצמו בכולם, כולם מתכללים בכולם. אבל זה לא הדבר העיקרי. העיקר, זו המדרגה הבאה שבה האנשים מתחילים להרגיש דווקא את האינטגרל הזה, הם חיים בתוכו.
מופיע משהו משותף: איחוד אינטגרלי נעלה, שבו לא קיים פרט נפרד, אלא כולם יוצרים אחד שלם יחידי, וזוהי הדמות היחידה של הקבוצה או החברה. היא מורגשת על ידי כולם, על ידי כל אלה שפעם היו בודדים והתעלו מעל עצמם כך, כדי להתאחד עם כולם. במצב הזה אנשים כבר מרגישים מציאות שונה לחלוטין.
זה מה שאנחנו כבר יכולים להניח ושעל זה כבר מדובר בפיזיקה הקוונטית. כלומר, האירועים שמורגשים מחוץ לגופו של האדם, מחוץ להגבלות שלו, האירועים שנמצאים מחוץ לזמן תנועה ומקום, זוהי המדרגה הבאה שלנו.
מפני שכאשר מדברים על העולם שלנו, אנחנו פשוט מדברים על הטבע הדומם, הצומח והחי. משום מה, אנחנו לא כוללים בזה את האדם, בכך שסבורים שהוא נמצא למעלה משאר הדרגות. אבל במה האדם נעלה יותר? האם בזה שיש לו אפשרות לפעול למעלה מהאינסטינקטים שלו? לא. הוא קיים בתוך האינסטינקטים והרצונות שלו.
ככל שאנחנו מתפתחים בצורה אגואיסטית, כך אנחנו מגלים יותר עד כמה האינסטינקטים האלה, הלחצים האגואיסטיים והגנים הפנימיים שלנו מנהלים אותנו.
לכן, נכון להיום, אנחנו לא יכולים שלא לכלול את האדם בתוך עולם החי. להיפך, אנחנו רואים שכמה שלא נרצה לחשוב שהאדם נעלה יותר, הוא בכל זאת חוזר לעולם הזה. רק מדרגה שאותה ניתן להשיג על ידי האיחוד, תעלה אותנו לדרגת קיום הבאה, חדשה ואיכותית יותר, וככל הנראה, מחשבת הבריאה היא דווקא נועדה להוציא את האדם אליה.
בזמן האחרון, באזורי הגבול של המדע, אנחנו מגלים הגבלה על ההרגשות שלנו, על יכולות המחקר שלנו, אפילו על ההבנה שלנו של התהליכים. וההגבלה הזאת היא רצינית מאוד. אנחנו לא יכולים להתקדם קדימה. אנחנו נתקלים במשהו, ואיננו מסוגלים לגלות הלאה שום דבר. אם באופן ספקולטיבי גרידא, אנחנו עדיין יכולים לדבר על משהו, אז בהמשך, הטבע סגור בפנינו, מפני שאנחנו מרגישים אותו בצורה אינדיבידואלית בלבד.
אבל אם אנחנו נצא לרמה אינטגרלית, אז נוכל לראות אותה ישירות באותה הצורה שבה היא קיימת, ולא באותה הצורה שבה מרגיש האדם, החוקר. כי כאשר אני יוצא מחוץ לעצמי, לשיתוף פעולה אינטגרלי הדדי עם האחרים, אז אני יוצא "מתוך עצמי", מתוך ההגבלות שלי של זמן, תנועה ומקום, מכל מה שנמצא בגוף שלי, בחמשת החושים שלי. אני כאילו נכנס לחוש אינטגרלי חדש, אני קיים בתוכו, ואז כל הפסיכולוגיה שלי כבר נמצאת מעל ההגבלות שלי. שם אנחנו סוף סוף יכולים להבין את הפיזיקה החדשה של העולם.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", 06.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
טכנולוגיה של "חכמת ההמונים": מוטיבציה
טכנולוגיה של "חכמת ההמונים": דמות אחת
ה"מקלט" של הכוח האינטגרלי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, קבוצה |
טכנולוגיה של "חכמת ההמונים": מוטיבציה
שאלה: בפרויקטים של קהל מקור אין שיטה אחידה, סכימה אחידה, שמסבירה באיזה אופן אנשים מתחברים אינטגרלית כדי ליצור שׂכל קולקטיבי. כל הסכֵמות מיוצרות באופן ניסיוני, אבל האנשים אינם יכולים לחזור עליהן. לכן החברות שנוצרות יכולות בכל רגע להתפורר, ויכולות אפילו לא להיווצר. האם יכול להיות שזו בעיה של מוטיבציה, כי כל החברות האלה מתארגנות ללא עניין פיננסי?
תשובתי: זו צריכה להיות אסיפה של אנשים, שאצלם קיימת מוטיבציה אחת: אנחנו התאספנו כאן יחד, כדי להתחבר לאחד שלם ויחידי. זה נקרא "המון". המון, זו לא סתם אסיפה של אנשים, שהתאספו פתאום בכיכר אחת, מפני שכל אחד שמע שמתרחש שם משהו חדש לא מובן, מעניין. חכמת ההמונים, זה בכל זאת אנשים שביניהם ישנה התכללות הדדית מסוימת.
שאלה: באיזה תנאי מתרחשת ההתכללות ההדדית שלהם? מדוע הם מצליחים להתאחד?
תשובתי: מנקודת מבטו של המדע האינטגרלי, כאן צריך להיות כזה איחוד שכל אדם משתוקק להתכלל באחרים. וזה אומר, שהוא צריך להשפיל את עצמו כלפי האחרים, כמה גדול שהוא לא יהיה, מדען גדול, חכם ויודע הכול. כלומר, אצל האנשים צריכה להיות מוטיבציה להתכלל באחרים, לשמוע אותם.
לכן, מצד אחד, אני צריך להיות נמוך מהאחרים, אני מוכן לקבל מהם את כל מה שהם חושבים, יודעים, מוכן לקבל את נקודת מבטם. מצד שני, אני סבור שנקודת המבט שלי יכולה להיות מועילה להם, ולכן אני מביע אותה מבלי להפעיל שום לחץ על האחרים.
יוצא, שקיימות שתי רמות מאוד שונות: היכן שאני משפיל את עצמי כלפי ההמון, מה שנקרא כלפי ה"קבוצה", והיכן שאני מעלה את עצמי מעל לקבוצה. ושתי נקודות המבט האלה הן מוסמכות. כל חבר בקבוצה עובד עם שתיהן.
דווקא באופן כזה אני נכלל באחרים, אחרת אני לא אוכל לעשות זאת. ביחס להמון אני עובד עם שתי מדידות קוטביות, פעם אחת אני נמוך מהאחרים ופעם אחת גבוהה מהם, ואז אני מתקרב למצב שאני שווה להם. במצב כזה אני יכול לקבל הכול ולתת הכול.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", 06.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
טכנולוגיה של "חכמת ההמונים": דמות אחת
המנגנון של השׂכל הקולקטיבי
ה"מקלט" של הכוח האינטגרלי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, קבוצה |
מצבור תיקונים של הדורות הקודמים
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"ולפיכך, לא מצא הקב"ה שום עם ולשון, שיהיו מוכשרים לקבלת התורה, זולת בני אברהם יצחק ויעקב, שזכות אבותם עמדה להם."
שאלה: אני צריך לעשות את כל התיקונים שמוטלים עליי מההתחלה ועד הסוף. איך "זכות אבות" יכולה לשמש אותי?
תשובתי: אנחנו כולנו נמצאים במערכת אחת שנקראת "מלכות דאין סוף", המלאה באור אין סוף. זה מה שיש בבריאה, ולא יותר מזה.
תוך כדי מהלך ההתפתחות של המערכת הזאת, נעשה "צמצום", הופיעו "עיגולים", ובתוכם נמשך אל המרכז "קו", שאחר כך נשבר. העיגול השחור שבמרכז, זהו הרצון המקולקל עם הכוונה "על מנת לקבל". זהו האגו האמיתי, שאותו אנחנו עדיין לא גילינו.
אנחנו התפתחנו דרך דרגות הדומם, הצומח והחי אל דרגת ה"מדבר", שבה היום מגלים את היצר הרע שלנו, האגו האנושי שמקולקל מעט. אבל רק כאשר אנחנו נכנסים לקבוצה, אנחנו מתחילים לגלות את היצר הרע האמיתי. ואז מתחילים להרגיש, היכן מסתתרת הכוונה "על מנת לקבל" בצורתה האמיתית. היצר הרע מתגלה לנו דווקא בקבוצה, ואז אנחנו ניגשים לתיקון שלו.
התיקון הפרטי מתחיל בחמש ה"שכבות" של הרצון, בחמש דרגות העביות: שורש, א', ב', ג', ד'. בסדר שנמשך מהקל אל הכבד, ממטה למעלה.
אבל, חוץ מזה, אני נכלל במערכת הגדולה, איפה שנעשה תהליך של התיקון הכללי. בתיקון הזה אני לא הראשון. תחילה מיתקנים ה"אבות", אחר כך ה"בנים" ורק בסוף של השרשרת הזאת זה מגיע עד אליי, עד לקבוצה שלי.
במסגרת של המציאות הכללית ה"אבות" תיקנו עביות דשורש, ה"בנים" תיקנו עביות א' ו – ב', ואנחנו מגיעים לעביות ג'.
באופן כזה, בעבר כבר היו נשמות שעשו חלק מהעבודה, והעבודה הזאת נשארת. היום, כאשר אני ניגש לתיקון, אני לא מתחיל מאפס, אלא ממשיך את מה שהם התחילו, ובתורי יוצר מצבור של תיקונים עבור אלה שיבואו אחריי.
כך נעשה התהליך הכללי: מתיקון של "ישראל" (גלגלתא ועיניים) לתיקון של "אומות העולם" (אח"פ). הבחינה הראשונה, התיקון של "ישראל", מתחלקת לשלבים: "אבות", "בנים", וכולי. כמו כן "אומות העולם" גם כן מתחלקים ל- 70 חלקים, שיתוקנו בסדר מסוים. כך החלקים השונים עוזרים זה לזה בדרך. ולכן היום אנחנו מגלים עולם גלובלי, שבו כולם תלויים זה בזה...
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 07.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
בהסתמך על הזכויות של קודמינו
האבות: אז ועכשיו
הגיע זמנם של הנכדים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר