תופעה מאוד מעניינת וחדשה לגמרי שלא הייתה קיימת בעבר היא, שהחברה שלנו נהיית אינטגרלית. לא רק הבנקים, התעשייה, המפעלים מתגלים כקשורים ביניהם ולכל העולם, ונמצאים בהעברת חומרי גלם, חומרים, מוצרים, תוצרת שלהם אחד לשני. אלא אנחנו מגיעים לתרבות וחינוך אוניברסליים, קשורים זה לזה ומאוד תלויים אחד בשני.

זה לא רק שאנחנו מצויים בעניינים של המתרחש בעולם באמצעות כלי התקשורת של היום. הידע עצמו כביכול עוד לא נותן כלום. אבל זה עושה אותנו תלויים זה בזה. אם התלות הזאת קיימת במשפחה טובה ומחוברת – זה לטובה ומביא ביטחון, תענוג. אבל אם זאת תלות לא טובה, המשפחה מתפרקת. אחרת זה יביא אותם לאלימות.

העניין הוא שאנחנו לא יכולים להתגרש אחד מהשני אם אנחנו מחוברים בקנה מידה של כדור הארץ כולו, שונאים זה את זה, דוחים – ויחד עם זה תלויים אחד בשני. הטבע סגר אותנו כאן סביב כדור הארץ על פני הקרום הדק שלו ואין לנו לאן לברוח אחד מהשני.

מיום ליום אנחנו נהיים תלויים יותר. אם פעם רבנו, מקסימום יכולנו להרוג אחד את השני. אך לא כך היום – אם נתחיל להלחם, נהרוס את העולם כולו, נשמיד כל דבר חי בנשק המתקדם שלנו. וכיוצא מזה, שבכל דבר אנחנו, גם בטוב וגם ברע – לגמרי תלויים כולנו ובכל אחד.

וזאת בעיה גדולה מפני שהאגו שלנו בינתיים לא פוחת אך גם לא מסכים לשום פשרות. האגו מתפתח וגדל אבל אנחנו לא נהיים יותר חכמים מזה. עם הנשק החזק שלנו, מצד אחד קיימת בנו הקנאה, התאווה, הכבוד, האכזריות. השנאה ההדדית מונעת מאיתנו לחשוב בבירור, וכך אנחנו יכולים להגיע עד השמדה עצמית במימד הגלובלי.

מצד שני אנחנו רואים שהטבע מביא אותנו להדדיות, לתלות אחד בשני שלא ניתן לברוח ממנה – זה לא כמו במשפחה שיכולה להתגרש. ומה לעשות אז? אנחנו חייבים למצוא פתרון. והפתרון היחיד הוא "שלום הבית במשפחה" שלנו - בין כל העמים, כל המדינות, וללא לחץ אחד על השני, אלא חיוב של כל אחד להגיע להשלמה.

כנראה ממימוש הפתרון המשותף היחיד הזה שבו תלוייה ההשרדות שלנו, אנחנו נראה איך עלינו לארגן את כל השאר בעולם שלנו: חיי החברה, כמו במשפחה אחת, היחסים בינינו. אנחנו נברר מה כל אחד צריך כדי להשלים את כל השאר. איך לחנך את עצמנו, האנשים המובגרים, ואת הילדים, את דור הבא כדי שיהיה להם קל יותר להיכנס לעולם הטוב, לעולם הרך, לעולם החם. איך נוכל להתגונן מכך שאף אחד לא ינסה לסכסך ולהסיט את האנושות.

מדענים רבים מדברים על זה שהעולם שלנו נהיה עגול בעקבות התלות הדדית שבו, ושאנחנו לא יכולים לברוח אחד מהשני, אלא ההפך, הקשר ההדדי בינינו כל הזמן גדל – מרגע לרגע, מיום ליום. הם מזהירים עד כמה מסוכן במצב כזה לעסוק בפרוטקציוניזם, לנסות להתבודד, להפריד בין מדינה למדינה. הרי זה בניגוד לתהליך שאנחנו עוברים – מתחילת ההפתחות שלנו כבני אדם ועד היום. הנסיונות ללכת נגד חוקי הטבע, המגמות שהיו במשך ההיסטוריה שלנו – אף פעם לא הביאו הצלחה, אלא ההפך.

זה כמו לדעת את החוקים הפיזיים ולא לבצע אותם – אני מייד מזיק לעצמי. כל הטכניקה, הטכנולוגיה, המדע, החכמה שלנו, מיועדים ללמד אותנו ללכת דרך חוקי הטבע. אנחנו מפתחים את כלי המחקר שלנו כדי לגלות חוקיות נוספת שישנה בטבע וליישם אותה לטובתנו.

ככל שנכיר יותר את חוקי הטבע, במיוחד אלה שקשורים לסביבה, לחברה, לאדם, לפסיכולוגיה שלו ולפסיכולוגיה החברתית, ונממש נכון את החוקים האלה ביחסם בינינו – כך נרוויח יותר. כי אחרת נצטרך להתחיל ב"תהליך הגירושין" – שמשמעותו מלחמת העולם, שעלולה לגרום לסוף ולסיום של ההתפתחות ההאנושית כולה על פני כדור הארץ.

מתוך שיחה מס' 1 על החיים החדשים, 27.12.2011

מתוך שיעור מניו-ג'רזי

שאלה: כיצד להסביר לאדם במה שיטת הקבלה, שקוראת לערבות הדדית ולאיזון עם הטבע, שונה מסוציאליזם והגנת הסביבה?

תשובתי: אם לדבר על חכמת הקבלה במובן האמיתי שלה, היא עוסקת בגילוי הבורא לנבראים. אבל על כך ניתן לדבר רק עם האנשים שמרגישים את הצורך לדעת איך לנהל את הגורל שלהם, לראות את התמונה האמיתית של היקום, להתעלות מעל החיים והמוות, לגלות את הכוח שמנהל אותנו ובעצמם להשפיע עליו, לראות דרך התמונה החיצונית את כל מה שקורה בפנים, כל הסיבות והתוצאות, כל הקשרים, כל מה שקדם לנו ויהיה אחרינו, זאת אומרת, "לבלוע" לתוכם את כל היקום.

אם לאדם יש לכך צורך, חכמת הקבלה מספקת לו שיטה שמגלה לפניו את המציאות כולה. זו היא שיטה מדעית שאינה דורשת לקבל דבר מתוך אמונה בעיניים עצומות, חכמת הקבלה היא לא דת ולא מיסטיקה, אלא מדע.

אולם אם לא מתעוררות אצל האדם שאלות כאלה, והוא פשוט רוצה חיים חומריים שלווים, השיטה יכולה לעזור גם לו. וזאת מכיוון שחכמת הקבלה היא שיטה מדעית שמבוססת על גילוי חוקי הטבע הקיימים.

החוק הבסיסי של הטבע הוא חוק האיזון. כל הטבע שואף לאיזון. לדוגמה, החוק השני של התרמודינמיקה, שינוי האנטרופיה וחוקים אחרים. מי שנמצא באיזון בתוך המערכת הסגורה הוא מרוויח. הדבר ברור לכולם.

הטבע הוא מערכת סגורה שכל מרכיביה חייבים להיות באיזון, זאת אומרת, חייבים להיות קשורים אחד לשני לפי איזושהי נוסחה. ואז הם יגיעו לקיום הטוב, הבריא, הנעים והנוח ביותר.

הכלל הזה פועל בכל הרמות שבטבע: בין האבנים, הצמחים, החיות ובני האדם. אבל כולם מרגישים את החיים בצורה שונה: הצמחים כבר מרגישים את עצמם חיים, החיות – יותר, בני אדם – עוד יותר. האבנים כאילו אינן מרגישות זאת, אמנם לאחר מכן אנחנו נגלה שגם לאבנים יש רגשות.

שיטת הקבלה זו היא השיטה להגיע לאיזון שאליו היא שואפת להביא את כל האנושות. וזה מה שחסר לנו בעולם שלנו, במשבר הגלובלי הכללי. כל הסיבה שלו היא חוסר האיזון בין חלקי הטבע.

מדובר לא במין מיסטיקה או אמונה, אלא בבעיה אמיתית. אנחנו נמצאים בתוך היקום העצום על פני הכדור הקטן. כל המדענים כיום מאשרים שזו המערכת הסגורה האינטגרלית, שבה כל דבר קשור לדבר, כמו גם האנושות שמגלה כיום את הקשרים שלה. וכדי לפתור את המשבר, אנחנו חייבים להשיג את נוסחת האיזון.

אתם יכולים לקרוא לזה סוציאליזם, קומוניזם – אבל הקומוניסטים היו עושים זאת לטובת האינטרסים של מפלגתם. אנחנו פועלים כך מכיוון שהטבע מחייב אותנו. אני יכול לסרב להישמע לטבע, אך אני אסבול מכך! פשוט אין לנו ברירה!

זה לא שמישהו המציא תיאוריה על הקמת קומונה, אלא זה הכוח המחייב שמתגלה בטבע. לכן אנחנו קוראים לאדם לפעול כך, כי עכשיו הוא פועל בניגוד לטבע. איזו סיבה יש לו למעשים המטופשים כאלה, הרי כולם רואים לאילו תוצאות הרסניות הם הביאו.

אנחנו מביאים הוכחות מדעיות מהטבע. אלפי מדענים תומכים בנקודת המבט הזאת על ידי המסקנות המדעיות שלהם. לא צריך להיות כאן שום קושי להסביר. האם אני סוציאליסט? אין דבר כזה, אני האגואיסט הגדול ביותר! אני רק רוצה לפקוח את העיניים ולראות כל דבר בצורה האמיתית ביותר. לא לעצום את העיניים, לא להסתיר את האמת, אלא להפך!

אגואיסטים הם קצרי ראייה ואינם רואים מה יקרה בעוד שנה, שנתיים, עשר, עשרים שנה. לפיכך, אנחנו מציעים לחשוב על העתיד, להביט לפחות מעט קדימה. לרבים ברור שכבר היום המצב הוא חמור מאוד. בתור אנשים מבוגרים ושקולים, איננו יכולים להירגע ברגע הנתון – אנחנו רוצים להיות מספיק חכמים כדי לראות את המצב שמתקרב. ולשם כך קיים המדע ואנו מסתמכים על ממצאיו.

אנחנו לא בונים את התוכניות שלנו על הרעיונות הסוציאליסטיים של מרקס או לנין. אולם אם אנחנו רואים את הכיוון, את חוקי הטבע, אז בואו נפעל לפיהם, הרי אנחנו הילדים של הטבע שחיים בתוכו.

לו הייתי יכול להבטיח לעצמי עתיד טוב, לא הייתי פונה לאחרים, אבל כולנו תלויים זה בזה.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 09.05.12

ידיעות קודמות בנושא:
חכמת הקבלה: לא להרוס, אלא לבנות
"פעמי המשיח" או "10 שעות עד לסוף העולם"
האגואיזם הגיע לקצה

כיום אנו עדים לתופעה מעניינת מאוד בהתפתחות הטבע. בפעם הראשונה בהיסטוריה אנחנו מתפתחים לא בצורה עיוורת כמו לפני כן, כאשר האגו דחף אותנו קדימה וגרם לנו לפרוץ לכל הכיוונים האפשריים. פתאום גילינו משהו בתחום אחר, שלישי, שאלפי אנשים התחילו לעסוק בזה, להתפתח ולמכור אחד לשני את התוצרת, כך התגלגל התהליך.

לפתע נעצרה ההתפתחות הזאת, מעין הפסקה כללית - אנחנו כיכול מחוייבים להתמודד עם האמת ולברר מה קרה, לאן הגענו? ילדינו לא לוקחים דוגמה מאיתנו וכביכול שואלים - לשם מה הולדתם אותנו, בשביל מה אנחנו חיים? הרי אנחנו בעצמנו לא מסוגלים לענות על השאלות האלה. אנחנו כל הזמן רצנו ללא הפסקה ופתאום נעצרנו וחשבנו - לאן לרוץ ולשם מה, מה קורה, לאן הגענו?

אנחנו מסתכלים מסביב מזועזעים, ורואים מדבר יבש וחסר חיים שבו אין שום דבר. והמעניין הוא, שדורשים מאיתנו עכשיו, בראש ובראשונה, תשומת לב, מודעות לגבי המצב שאליו הגענו כתוצאה מכל היסטוריית ההתפתחות שלנו. כל אחד חייב להכיר במצב ולהבין שאם לא כך, לא נוכל להשיג שיתוף הדדי עם שאר האנושות.

פעם זה היה בסמכותה של הנבחרת: כמה מדענים, פוליטיקאים, אנשים חכמים, המלך או שליט אחר, שנתנו פקודות איך לנוע קדימה וקבעו את החוקים.

אך כיום מתגלה החוק שחייב להיות מיושם על כל אחד מאיתנו. אינך יכול לפעול אחרת, לכן אתה צריך חינוך. אי אפשר להציג את החוק על ידי אמצעים אלימים, לרשום קנס או לשלוח לבית הכלא כל אחד שעובר על החוק.

כך זה לא יעבוד! אדם חייב להכניס את ליבו לתוך התהליך של הקשר ההדדי. לא מדובר במסחר - כמה שתיתן לי, אחזיר לך בהתאם.

במצב החדש והייחודי הזה, שרבים כעת כותבים עליו, מגלים שקיים כאן תהליך מסוים שמתחיל היום מאפס וששייך לרמה שונה של ההתפתחות.

זה מה שנקרא ההתפתחות האנושית שבה אנחנו בונים בינינו מערכת של קשר הדדי – בונים דמות של אדם. לא יתכן שיש מישהו בקצה השני של העולם או במרכז מנהטן, או באירופה שמסרב להתחבר למערכת הקשר הזאת. חובתינו להביא זאת לכולם. הרי אם הכול תלוי בכולם, אז אין לנו ברירה.

קודם כל, זה חייב להיות מהפכה של ממש בחינוך הילדים, הדור הבא. לפחות שהדור הבא יתחיל את החיים החדשים - נפלאים, מאוזנים, מלאי שיתוף הדדי, חיים בטוחים, חיים ללא סכנה. שאף אחד לא ימכור לילדים סמים, לא יכריח אותם למכור את הגוף שלהם, לא יכה אותם.

תראו מה עשינו עם הילדים שלנו, הרי הם העתק מדויק שלנו. איננו מסוגלים לעשות דבר עם עצמינו ולכן איננו מסוגלים להגן על ילדינו שיגדלו אחרת. איך אני יכול לדרוש מהילד להיות שונה אם אני בעצמי כזה? לכן אנחנו מסתכלים על הילדים ורואים שאנחנו מאבדים אותם, הם גדלים עוד יותר גרועים מאיתנו. אך למעשה הם ממשיכים אותה המגמה. אני לא יכול לקרוא להם רעים. אם אני מתגלגל כלפי מטה, הם פשוט מתגלגלים קצת לפניי - זה הדור הבא.

אך יש לנו אפשרות לעשות בירור רציני, לעבור בעזרת קורס החינוך האינטגרלי את כל השלבים של המהפכה הפנימית, ולעבור לפסים חדשים כי החיים מכריחים אותנו, ולא בגלל שאיזה חכם המציא.

אנחנו צריכים את כל מה שיכול לעזור לנו - המדע, הפסיכולוגיה, ניסיון חיינו, ויחד לראות איך אפשר לבנות את העולם החדש. הרי הקורס שלנו תוכנן במיוחד למטרה זו.

משיחה מס' 6 על "החיים החדשים", 03.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ביחד אפשר לעשות כל כך הרבה דברים טובים
כשאנחנו מזכירים זה לזה על העיקר
שבע מיליארד כוסות תה

מאמר דעה של י. רומנצ'וק, נשיא המרכז למחקר מדעי MIZESA:

כסף לא יכול לקנות אהבה. זהו נכס יקר ערך עבור האושר המשפחתי. כדי להשיג רווחה כלכלית הוא לא מספיק. צריך גם אמון. גם אותו אי אפשר לקנות. אפשר ליצור אותו, לאסוף חלקים-חלקים. בידיים זהירות, תחת המבט הבוחן של היגיון בריא ולב רחב. האמון הכרחי במיוחד כדי להתגבר על המשבר.

במשבר של המשפחה, הבעל אינו יכול לכתוב לאישה צ'ק כדי למלא את החוסר באמון. גם במשבר העסקים הגדלת אשראי פשוטה אינה פותרת, אלא לעיתים תכופות מחמירה את הבעיה. נראה שהממשלה גם לא יכולה לפרוע את עצמה מהמשבר על ידי הגדלת החובות, מכירת "כלי הכסף המשפחתיים", או קיצוץ בהכנסות התושבים.

נדרש אמון, הרבה אמון. של המשקיעים – כלפי הבנקים, של הבנקים – כלפי הלווים, של העסקים – כלפי המשטר, של האזרחים – כלפי הממשלה, של הצרכנים – כלפי היצרנים, של האנשים הפשוטים – כלפי המנהיגים הפוליטיים, כלפי העסקים, כלי התקשורת, הארגונים החברתיים. כדי לצאת מהמשבר יש צורך בסמכויות מוסריות חזקות. הרשימה שלהם אף פעם לא מתאימה לדירוג האנשים העשירים ביותר, כדוגמת FORBES-500.

התייחסותי: כל עוד האגו מנהל את האנשים, אנחנו נמשיך לא לתת אמון אחד בשני. הרי כל אחד שואף רק לטובתו האישית, ורק הפחד לגרום לעצמי רע מונע מאיתנו להשמיד זה את זה. הרי אפשר לתת אמון רק במי שאוהב אותך, כמו תינוק בידי אימו, או אם נצליח להשתנות משנאת חינם (השנאה הטבעית) לאהבה, כאשר השיטה הוכנה עבורנו על ידי הטבע, תחת השפעת החינוך האינטגרלי, בכל מקרה האהבה תגיע לעולם. השאלה היא רק האם זה יקרה לפני או אחרי גילוי כל שנאת החינם?

ידיעות קודמות בנושא:
החיים שלנו הפכו לעסק
איך להמיס את החישוב הקר
כיצד המשבר הפיננסי השפיע על התיאוריה הכלכלית

שאלה: נניח, שיום עבודה במפעל מצטמצם לחצי, כלומר, אדם יצטרך 4 שעות לעבוד ו- 4 שעות ללמוד. אנחנו ניאלץ להקטין את משכורתו של האדם, אך להקטין אותה בהדרגה ולא בבת אחת, ולספק בנוסף לה את המינימום ההכרחי למחייה.

תשובתי: אני חושב שתוך כמה חודשים אפשר יהיה להתחיל בסוג אחר לגמרי של עבודה.

אנחנו נוכל להעביר את העיר, את כל השירותים שלה, את כל היחסים החברתיים, לצריכה חכמה.

צריכה חכמה זה כאשר אנחנו דואגים בקנה מידה של כלל העיר, כדי שלאנשים תהיה רמת מחייה נורמלית, לא מינימלית אלא נורמלית.

אנחנו יוצרים סל צריכה מסוים ודואגים שהוא יהיה לכל האוכלוסייה בתנאים מסוימים: אם אדם משתתף בחינוך, בהשכלה, בפעילות יצירתית וחברתית מסוימת, נניח שהוא עובד ברשת השירותים וחייב להישאר בעבודה הזאת. אז כל האנשים מגיעים בהדרגה לסל צריכה נורמלי.

שאלה: האם תמונה צרכנית נורמלית לקטגוריות הגיל שונות וקטגוריות המין תהיה שונה?

תשובתי: אני חושב שזה לא תלוי בשום דבר אחר, אלא רק בצרכים הפיזיים והפיזיולוגיים של האדם, ובשום פנים ואופן לא במצבו הסוציאלי.

שאלה: יש איזה אלגוריתם של קביעה? פשוט אני כאדם פרקטי, מייד מתאר לעצמי איך משתרך לו התור...

תשובתי: לא יהיה שום תור. אנחנו צריכים ליצור כזה שרות קהילתי, שפשוט יספק לאנשים שמית את כל הדרוש.

אספקה מינימלית צריכה להיות בצורה צרכנית, כדי שמשפחה תקבל את המינימום שדרוש לה לקיום, בצורה טבעית, ויכול להיות שחלק בצורה כספית.

שאלה: אבל בעיר קיים הכסף הפנסיות, הביטוח הלאומי לילדים.

תשובתי: לא, אנחנו מדברים על כך שמנסים להעביר את האוכלוסייה לסוג אחר של קיום.

בשביל מה בעיקרון האדם צריך כסף אם הוא מקבל שירות מלא לחלוטין? אנחנו מדברים על עיר שחיה לפי המבנה הסגור שלה, ועל אותה רמת החיים החכמה שאותה אנחנו צריכים לספק לאנשים, בהיותנו בטוחים שהם יחד עם החינוך לא יקבלו את האפשרות לעשות בזה ספקולציות. ולהימנע מזה אפשר רק על ידי אספקה טבעית.

מתוך שיחה "עיר ניסיונית, יציאה מהמשבר", 02.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
כדי שלא תהיה פאניקה
בלי כפייה והגבלות
מי יוצר את המחסור?

מאמר דעה של ט.פריי, פוטורולוג אמריקאי:

כשני מיליארד משרות ייעלמו לקראת שנת 2030 בגלל חוסר צורך. למעלה מ-50% מהמקצועות הקיימים היום ייעלמו כתוצאה מהטכנולוגיות ההולכות ומתפתחות.

אנרגיה - לקראת שנת 2030 האנרגיה שתספק את צרכי הישוב הנפרד תיוצר באופן לא ממורכז, כל בניין יוכל לקבל חשמל באופן עצמאי מהשמש או מהרוח על ידי מיקרו תחנות חשמל.

תחבורה במכוניות - יופיע דור של אמצעי תחבורה אוטומטיים אישיים – סוג של תחבורה עירונית ללא טייס בצורת מונית. מקצוע הנהג יעלם, עם המעבר לתחבורה חשמלית כבר לא יהיה צורך בעובדי תחנות דלק.

חינוך - המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס פיתח "קורסי לימוד פתוחים", והחל משנת 2011 הקליט את כל הקורסים שלו על וידאו ופרסם אותם באינטרנט בנגישות חופשית. תוך 10 שנים יורידו אותם יותר מ-130 מיליון פעמים. בסופו של דבר, בזבוז הכסף והזמן כדי לקבל השכלה יהפכו להיות חסרי משמעות לחלוטין. את אותם הדברים אפשר ללמוד לחלוטין בחינם ומבלי לצאת מהבית.

למורה מציעים להקליט באופן חד פעמי את ההרצאה שלו. כזה קורס של הקלטות וידאו אינו מוגבל בתכולת הכיתה.

ייצור - מכונות 3D יוכלו בעתיד הקרוב למלא משימות לייצור חפצי בית ובגדים.

מכניקה רובוטית - עד שנת 2030 לא תישאר אף משימה פיזית שאותה לא יוכל לבצע רובוט. מיכון הייצור יתבצע בכל התחומים: דייג, עבודות כרייה, חקלאות, תעשייה צבאית ועוד.

אולם אם הרובוטים יתפסו את כל מקומות העבודה, האנשים פשוט לא ידעו במה להתעסק.

התייחסותי: החלפת האנשים ברובוטים תתרחש בכל מקרה. ומלבד זאת, הקיצוץ בייצור העודף יפנה מהתעסוקה עוד מחצית מהעובדים. אבל את הזמן שיתפנה האנשים יהיו חייבים לנצל על מנת ליצור את עצמם – להפוך את עצמם לחברה אינטגרלית של צריכה חכמה. התהליך הזה יוציא אותם לדרגה הבאה של השגת העולם - למעלה מההגבלות שלנו של חיים ומוות. אלה הן הדרישות של חוק ההתפתחות שלנו ואותו נהיה חייבים לבצע.

ידיעות קודמות בנושא:
האבטלה היא איום עולמי
לא אבטלה, אלא התפנות לעבודה האמיתית
לא אבטלה, אלא חירות מהעבדות

חוות דעתו של ח. סְבֵרְדְרוּפ, פרופסור מאוניברסיטת לוּנְדָה: בשלושים השנים האחרונות כמות האוכלוסייה הוכפלה, ובשלושים השנים הקרובות אנחנו משתמשים באותה כמות המשאבים החומריים שבה השתמשנו במשך כל ההיסטוריה.

המאגרים של המתכות החשובות ביותר ייגמרו כבר במאה ה-21. מחירן הולך ועולה, כפית מברזל תעלה כמו כפית מכסף. מאמצע המאה הברזל יהפוך למתכת בעלת ערך רב. וגם הזהב יתייקר.

למתכות מקבוצת הפלטינה (זרז חשוב ביותר, ללא פלטינה ייעלם האוכל, פולימרים, פלסטיק) השיא יגיע בשנת 2020, לעופרת, כסף, אבץ, השיא יגיע בשנת 2030, לנחושת, כרום, ניקל, ומוליבדן, השיא יגיע בשנת 2040. המחסור בזרחן יגיע בשנת 2040 (דשנים!), הדלדול של מאגרי הנפט יגיע בעוד 30 שנה, של הגז בעוד 50 שנה, של הדגים בשנת 2060. נקודת האל חזור (חוסר ההתמלאות מחדש) בתחומים רבים כבר חלפה.

תגובתי: אם לא נתחיל לתקן את הציביליזציה שלנו, אז הטבע בעצמו יגביל את הכמות המספרית שלנו על ידי כל מיני שיטות, כגון מלחמות ומגיפות. הפתרונות העיקריים צריכים להיות לא בהשגת כמות גדולה יותר של מוצרי צריכה, אלא באיכות טובה יותר של החיים, כמו לסיפוק הגשמי, כך גם לסיפוק הרוחני.

ידיעות קודמות בנושא:
סוף התפתחות האגו
מי יוצר את המחסור?
חברה צרכנית - מיתוסים ומבנים

מתוך שיעור בכנס ניו-ג'רזי

שאלה: איך אנחנו יכולים לעזור לאנושות לעשות צעד קדימה? כי אנשים ככלל, אינם שומעים לאלה שמדברים על הטווח הארוך.

תשובתי: להיפך, לא מדובר על תקופה ממושכת, אלא על צעדים שאליהם מחייבת אותנו המציאות הנוכחית. אנחנו לא מצרים על מה שיהיה, לא יוצאים בתוכחות ואזהרות מאיימות, לא נוזפים ולא מטיפים מוסר לעתיד. כבר עכשיו האנושות מצאה את עצמה במצב של חוסר אונים, ואף על פי שהאדם הפשוט עדיין לא רואה את זה, או שהוא שם לב לסימנים בודדים, אך מיום ליום האמת מתגלה לקהל יותר ויותר רחב.

סוף סוף כלי התקשורת החלו לדבר על כך, גם המדענים מודים בעובדות. לפני שבע שמונה שנים כולם צחקו כשאני דיברתי על משבר: "איזה משבר? ישנן בעיות, אבל האם מגיעה השבירה? האם מצפה לנו קריסה? להיפך, ההתפתחות נמשכת, הכול בסדר". והנה היום מתברר שקיים משבר, אבל מה לעשות איתו, לא ברור, למרות שמסתירים את זה.

באופן כזה, אנחנו לא מדברים עם האנשים על עתיד מעורפל, אלא על מחלה נוכחית ואנחנו רוצים לתת להם תרופה. עד כמה שהם מרגישים את עצמם "חולים" ורוצים להתרפא, במידה הזאת הם מוכנים לחשוב על זה ולתפוס את המסר שלנו. כאן העיקר זה להבין שאנחנו הולכים בעקבות ההיגיון ומדברים לעניין, שזה באמת לטובתם, ללא שום כוונה זדונית ורווח מצידנו. מדובר על דברים שאיתם כבר מסכימים מדענים, פסיכולוגים, סוציולוגים, כלכלנים ואפילו פיננסיסטים. זה לא סתם מחשבות של מישהו, אלא בירור מדעי מפוכח.

צריך רק למצוא שפה ברורה, גישה נכונה, כלומר, לבנות תקשורת עם הקהל הרחב. כי אנחנו מאוד רחוקים ממנו, מאוד גבוהים. אולם בכללות, האנשים כבר מוכנים ל"זריעה" של הידע שלנו.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בכנס, 11.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
שנה מכרעת
מה זה אומר לשנות את העולם?
תן לאדם את מה שהוא מוכן לקבל

הטבע תמיד דחף אותנו באופן אגואיסטי קדימה, תמיד הלכנו בצורה עיוורת אחריו, כלומר, הרצון שלנו תמיד דחף אותנו באופן אינסטינקטיבי למלא את עצמנו יותר ויותר וככל שהוא התגלה בנו, אנחנו שאפנו לעושר, לכבוד, לשליטה, למושכלות, לכל דבר.

בסופו של דבר, השגנו שובע מסוים והאגו שלנו ננעל, אפילו אי אפשר לומר שהוא ממשיך לגדול. קיימת איזו רצועה של הערכה מחדש של הערכים שלנו: "האם זה נכון להמשיך להשתוקק להשגת כבוד, מושכלות, עושר, שליטה? האם בזה מסתכמת המשמעות של ההתפתחות שלנו?", זה מצד אחד.

מצד שני, אנחנו רואים שהתלות שלנו זה בזה מחייבת אותנו להכניס איזה שהן נוסחאות בינלאומיות, בין מדיניות, כלכליות, שצריכות לקחת בחשבון את התלות ההדדית שלנו, כלומר, אם יהיה לי רע אז גם לך יהיה רע, כמה שזה לא ייראה לי עכשיו אגואיסטי. אני עד היום מנסה לבנות את האושר שלי על דיכוי האחרים, את השליטה על כך שאני חזק יותר מהאחרים, שאני צובר יותר.

אבל, אותה אירופה היא דוגמה מובהקת עד כמה היום התלות ההדדית קובעת את גורלו של כל אחד, ואי אפשר סתם כך לנתק אף מדינה מהאיחוד האירופי, כמה שהם לא ירצו בזה. אולי הכלכלנים לא תופסים את זה עד הסוף. אנחנו לא יכולים להתנתק מכל העולם.

התלות הזאת נמצאת בתוך הטבע עצמו, בקשרים הפנימיים בינינו. והכלכלה, שמשקפת בסך הכול את היחסים החיצוניים האגואיסטיים שלנו, כבר לא יכולה לקבוע אותם כך, כפי שקבעה קודם: כמה אני לך, כמה אתה לי, אחוז על אחוז וכולי. התעשייה, המסחר הבינלאומי, היחסים ההדדיים הבינלאומיים לא יכולים להמשיך להתפתח בצורה כזאת.

אנחנו צריכים לקחת בחשבון את האינטגרליות של העולם. ואם לא נהיה תואמים לאינטגרליות הזאת, לא נוכל להבין איך אנחנו צריכים להתקדם בהתאם לעולם, בהתאם לטבע. היום אנחנו מרגישים את קריאת התגר של הטבע, את הלחץ שלו עלינו רק כדי להתחיל לשנות את עצמנו בהדרגה בהידמות אליו. אף פעם לא היה דבר כזה קודם לכן.

אם מסתכלים מנקודת מבטה של האנתולוגיה, אז הטבע תמיד דחף אותנו להתפתחות אגואיסטית. ועכשיו, להיפך, הוא מראה לנו שההתפתחות האגואיסטית הסתיימה, כלומר אנחנו סיימנו להתפתח בדרגות ה"דומם", ה"צומח" וה"חי", שבהן הטבע דחף אותנו באופן אינסטינקטיבי קדימה, לכן הדרגה הזאת של התפתחות האדם נקראת "בהמית".

אבל עכשיו אנחנו צריכים להתחיל להתפתח בדרגת "אדם", כאשר כולנו מבינים ותופסים את העולם הסובב בכזאת מידה שמתחילים לשנות את עצמנו לפיו. לא העולם, לא הטבע מחייבים אותנו להשתנות באופן אינסטינקטיבי, בכך שמזמינים בנו כאלה רצונות, שאילצו אותנו לבנות חברה, כלכלה, טכנולוגיה וכולי, היום כל זה כבר לא קיים.

השלב הבא של ההתפתחות שלנו, ככל הנראה הוא כזה, שהטבע מראה לנו את עצמו בצורתו החדשה, האינטגרלית, כפי שהיא באמת, ובה הכול מקושר הדדית, והוא אחד. ואנחנו, כחלק המרכיב שלו, איננו תואמים לו וצריכים להגיע לאותו הצורה האינטגרלית במבנה של החברה שלנו: בפוליטיקה, בכלכלה, בפיננסים, בכול.

מתוך התוכנית "המשבר הגלובלי. מחסור במשאבים", 01.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הפיתרון הפשוט של הבעיות הכלכליות
מי יוצר את המחסור?
בכוחות משותפים נגד האגו האישי

כיצד נוכל לתקן את עצמנו, כדי שנוכל להתקיים בצורה טובה, רגועה ובטוחה? אחרת אנחנו נישאר מחוסרי עבודה, עם משבר במשפחה ובחינוך, ועם בעיות בחיי היום-יום. הגענו למצב שבו היעדר ההבנה ההדדית וההרגשה ההדדית הפך לגורם שמסוגל לקבוע את גורלנו. כל האנושות דומה למשפחה אחת, אבל המשפחה הזאת נמצאת במצב לא טוב.

לכן אנחנו מדברים על פיוס שצריך להתבצע בעזרת הכוח השלישי. כאשר בין בני זוג מתעוררות בעיות, הם פונים לפסיכולוג מומחה. היום זה אופנתי שיהיה לבני זוג פסיכולוג פרטי שמלווה אותם באופן קבוע. הוא נפגש עם כל אחד לחוד ועם שניהם יחד, שואל שאלות, מסביר את המצב, מחייב אותם לפנות זה לזה ולפתוח את עצמם. הוא עוזר להם להבין קודם כל את עצמם, ולאחר מכן את בן הזוג.

וכך מתחיל להיות ברור לכל אחד, שאפילו אם הוא מנוגד לאחר, כדאי לו לבצע ויתורים הדדיים. ואז האחד לא מתחיל "לשפוך" את כל הטענות שלו, והשני סולח ומוותר על דברים שאינם יקרים לו במיוחד, כמו שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה".

אנחנו מבינים את ה"פשעים" ההדדיים שלנו. הרי כולנו אגואיסטים מטבענו ואיננו מתחשבים עם אף אחד. אבל אם ברור לנו שאין ברירה – גם במשפחה, גם בתעשייה, וגם באקולוגיה – הרי שמתוך המבוי הסתום הזה נסכים לקבל את השיטה שתעזור לנו להתחבר זה עם זה.

השיטה הזאת היא פסיכולוגית נטו: לדבר זה עם זה, כדי להכיר ולהבין יותר את אופיו של האדם או את ייחודיותו של עם שלם. לא להתבייש, לדבר בצורה פתוחה, כמו אנשים בוגרים ונבונים.

כן, אנחנו שונים, אבל מעל הפערים בינינו אנחנו צריכים להתחבר, לא ללחוץ על אף אחד ולא להאשים אף אחד בנטיותיו ותכונותיו הלא נעימות. יש אותן לכל אחד, אבל אנחנו מתעלים מעליהן ואומרים: "על כל פשעים תכסה אהבה". הפשעים קיימים, אבל בהדרגה, מתוך האהבה, אנחנו מפסיקים לשים לב אליהם!

כמו שאימא מחשיבה את הילד שלה כילד הטוב ביותר, היפה ביותר. היא אינה מסוגלת לראות בו שום דבר רע או לא ראוי, מפני שהאהבה מעוורת אותה, והיא רואה בו רק טוב. ועל אף שיש בו גם רע, היא אינה שמה לב לכך. ואילו בילד של השכן, להיפך, היא רואה את החצי השלילי ולא את החצי החיובי, מפני שכלפיו היא אינה חשה אהבה. אך אם לפתע תתעורר בה אהבה כלפיו, אז גם בו היא לא תראה את הרע, אלא רק את הטוב.

אנחנו רואים את זה מהחיים. תספר לאימא על החסרונות באופי או בהתנהגות של הילד שלה – והיא לא תסכים עם זה. או שהיא תצדיק אותו לחלוטין, או שהיא פשוט תכחיש את הכול, מפני שלמעשה היא לא רואה בבנה שום דבר רע. זה נקרא ש"על כל פשעים תכסה אהבה".

ואל הערבות ההדדית, שאותה אנחנו צריכים להשיג, מגיעים בהדרגה. אין ברירה, ואנחנו מתחילים להתבונן מרחוק וללמוד זה את זה. אבל הלימוד הזה מלכתחילה צריך להיות מכוון לבניית קשר של אהבה על פני הפערים.

כלומר, מלכתחילה אנחנו הולכים לקראת ויתורים, ואז תופיע אצלנו היכולת להתחבר גם ברמה הרגשית. וכאשר נתקרב זה לזה, העולם יהפוך למקום רגוע ובטוח. לא נפחד לתת לילדים לטייל לבד, הרי כל אדם ישגיח עליהם לא פחות טוב מאיתנו, בעוד אנחנו נדאג לאחרים. אם נחלום ונתאר לעצמנו חברה טובה, אין ספק שזאת צריכה להיות חברה שבה נשמר חוק הערבות ההדדית.

מתוך שיחה מס' 5 על החיים החדשים, 27.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מדינת הערבות ההדדית
אלטרואיזם הוא חשבון מדויק
חוקי החיבור בין הנשמות

ידיעה (המגזין הרפואי BioMed Central's Public Health): אנשים בריאים בגיל העבודה שחיים בבדידות, הרבה יותר נוטים לדיכאון לעומת אלה שחיים עם בני משפחותיהם. גורם הסיכון העיקרי לנשים הוא תנאי מגורים לא סבירים, ולגברים – חוסר תמיכה חברתית.

חוקרים הגיעו למסקנה שקיים צורך במרכזים מיוחדים שבהם אנשים בודדים יכולים לדבר על הבעיות שלהם.

ב- 30 השנים האחרונות גדל מספר האנשים שחיים לבד (בארה"ב ובבריטניה – אחד מתוך שלושה).

דווקא אותם האנשים שנמצאים בסיכון של דיכאון, סגורים לתקשורת במידה רבה ביותר, וקשה מאוד לבצע מעקב אחריהם. אנחנו לא יכולים לדעת באיזו תדירות הם סובלים מדיכאון, שבעקבותיו הם שותקים.

החיים במשפחה מספקים את התמיכה הרגשית הדרושה ותחושת האינטגרציה החברתית שמגנה על האדם מפני הפרעות נפשיות.

למספרם ההולך וגדל של האנשים הבודדים יש השפעה שלילית על הבריאות הנפשית של האומה כולה. חשוב מאוד שאנשים שחיים לבדם יקבלו טיפול מתאים כמו תרפיה באמצעות שיחה, חשוב שתיווצר סביבה מתאימה לשיחה כדי שהאדם יקבל את התמיכה הנפשית הנדרשת. כך אדם על ידי דיבור יכול לפתור את הבעיות שלו, ולא להסתמך על תרופות נגד דיכאון.

התייחסותי: לכן כדאי לאנשים האלה להשתתף באופן ישיר בכיתות לחינוך האינטגרלי – ברכישת החומר המיוחד שמושך על כל משתתף גלים של קשר חיובי, קירבה, אהבה. ואז אנחנו נוכל לערוך סקר ולהראות בכמה העלנו את רמת האושר שלהם, הביטחון, הבריאות הנפשית והפיזית, והמעטנו את שיעור הפשיעה, ההתאבדויות וכן הלאה.

בפנייתנו לציבור אנחנו צריכים לפנות לאנשים בודדים בנפרד, להסביר להם שדווקא אצלנו הם יקבלו חום ותמיכה של הסביבה.

קריסתו של מוסד הנישואין נועד להראות לאנשים שצריך לבנות את היחסים ביניהם על בסיס אחר – בסיס של השפעה ואהבה, ולא על בסיס שיחה ברובד הבהמי.

ידיעות קודמות בנושא:
הבדידות: ל-25% מהאמריקאים אין חברים
חברים זה בריא
התרופה לדיכאון: קשר עם האחרים

עצם זה שאדם לומד לפי שיטת הלימוד האינטגרלי, הוא משתנה בכזאת מידה שמשנה את הפרדיגמה שלו, את ההרגשה שלו, משנה את העולם שבו הוא קיים, העולם מורגש על ידו כבר אחרת לחלוטין.

אפשר לומר, שבזה אנחנו יוצרים עבור האדם עולם דמיוני, משנים את הפרמטרים הפנימיים, הפסיכולוגיים והטבעיים שלו. בעיקרון, המגמה שלנו היום היא לחלוטין בהמית ואנחנו רואים, שלא יכולים להמשיך להתקיים בתוכה. כלומר, לשנות את העולם אפשר רק על ידי התפיסה שלנו. וזה מה שאנחנו עושים.

כאן אנחנו כבר מתחילים להרגיש שבאמת מתרחש שינוי פנימי עמוק של האדם, כיצד הוא משתנה פנימית, וכל העולם הופך להיות אחר. באופן עקרוני, החיים, זוהי הרגשה של משהו שלא קיים באמת, פשוט כך אתה מרגיש את זה.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן לבצע עבודה פסיכולוגית רצינית מאוד, הכשרות, היכרות, הרגשות, הגדרות: מה זאת באמת מציאות, יחסית, אובייקטיבית, מה זה חברה, אני. מה כאן כל הזמן נבחר בתור תקן שבו אני צריך להיאחז, מאחר וכל השאר משתנה ומאוד מטושטש. פתאום אני והעולם, כל זה הופך מאוד לא מוגדר, תלוי, אתה יכול להוביל את האדם לכל כיוון, ואיפה אנחנו נימצֵא?

הרגשה כזאת צריכה להיות נוכחת, מפני שמצד אחד, היא מדברת על האפשרויות של האדם. ומצד שני, ההרגשות האלה צריכות להיות כל הזמן חופשיות, האדם חייב להרגיש שהוא יכול לשנות את העולם ואת עצמו ולקשור אותו עם האחרים. וגם אחרים יתפסו את העולם הזה, שמסתבר בסך הכול כדמות קטנה שקפאה בדמיון שלנו, ברושם שלנו, והיא יכולה להשתנות.

והדבר העיקרי זה לצייר לאדם את התמונה הנכונה לחלוטין, כיצד היא צריכה להיראות: יציאה מלאה מתוך עצמו החוצה, הרגשת הכוח היחיד של הטבע ככוח של השפעה ואהבה, של טוב ושיתוף הדדי. כאשר אנחנו נייצב תמונה כזאת בתוך האדם, כזאת הרגשה, והחברה הסובבת תתמוך בזה, אז הוא יתחיל להשתנות ללא חשש, ובאמת בתוכו יתרחש מעבר חלק יחסית מהתפיסה האגואיסטית שלנו של המציאות (לתוכי) לתפיסה חיצונית (מתוכי).

מתוך שיחה על חינוך אינטגרלי, 27.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
"אוסף כלים" לתיקון עצמי
כניסות ויציאות זה מצב תקין
מצב מתוקן

הגירושין הפכו היום לתופעה רגילה ונפוצה ביותר. במשך השנים האחרונות חלה עליה חדה במספר המתגרשים וגילם ירד. חלקם הגדול של הזוגות הנשואים נפרדים כבר בשנה – שנתיים הראשונות. ישנה הערכה הטוענת כי יתכן שהנישואין כבר מיצו את עצמם. הרי החיים מלאים פיתויים וקשה מאוד להחזיק מעמד כל החיים עם אדם אחד.

אישה בעלת משפחה מוצלחת וילדים, מרגישה לפתע שהיא כבר לא אוהבת את בעלה! יתכן שהוא אפילו בעל ואבא טוב, אבל זה לא חשוב, היא פשוט לא אוהבת אותו. כלומר, מתגלה תופעה טבעית, שנפוצה בקרב נשים רבות שלפתע מאבדות את הרגשת התלות הפנימית, את הקשר עם הבעל.

דבר כזה מעולם לא היה אופייני לאישה. האישה שחיה לצדו של גבר, תמיד התרגלה ונקשרה אליו, והייתה מרגישה את עצמה שייכת לו - ולפתע כל זה נעלם. זאת תוצאה טבעית של ההתפתחות. אסור להאשים את האישה בכך אם זוהי תופעה טבעית. קודם כל עלינו לחקור את התופעה ואחר כך לראות כיצד לנהוג במצב כזה.

זאת התוצאה של התפתחותנו: אנחנו יוצאים מדרגת ה"חי" ועולים לדרגת ה"אדם", "הדומה" לטבע הגלובלי. ומכיוון שעכשיו עלינו להתחבר עם הטבע הכללי, עם האנושות כולה, זה מנתק אותנו מהקשרים האישיים, הפרטיים. הטבע רוצה "לפתוח לנו את העיניים" – להוציא אותנו מחוץ למסגרת המשפחתית, כדי שאחר כך שוב נכנס אליה, אבל כבר בדרגה שונה.

כל אחד זוכר את הרגשת האהבה, שגורמת לתחושות חזקות, בלתי רגילות, התרגשויות, השראה, שלמות שלמענם היה כדאי לנו להיות ביחד ולהקים משפחה. אבל בהמשך ההרגשה הזאת נעלמת. אז מדוע קיים בטבע מצב כזה של התאהבות, שנעלמת ומאלצת אותנו אחר כך לחפש אותה כל חיינו?

הטבע רוצה שאנחנו נגיע לאהבה אמיתית, שנתנתק מהאהבה הבהמית, האגואיסטית, שאינה מאריכה ימים. עלינו להחליף את המגע האינסטינקטיבי הנעשה על ידי תשוקה טבעית למין הנגדי, הורמונים – בקשר מטרתי יותר.

בחיי היומיום קשר כזה נוצר בזכות זה שאנחנו חיים למען הילדים או למען משק בית משותף. ובנוסף לכך נוח לנו להיות ביחד, הרי אנחנו יכולים לעזור אחד לשני, לתמוך אחד בשני בעת זקנה. אבל היום עלינו למצוא קשר פנימי, גבוה יותר.

הרי בלתי אפשרי להחזיק את האדם במסגרות הישנות: הוא בכל זאת עלול לזרוק את הכול ולעזוב. הילדים גדלים ועוזבים את הבית ושום דבר כבר לא קושר בינינו – חילקנו את הרכוש והתגרשנו. דבר כזה רואים בכל מקום.

ועל מנת לשמור על אחדות המשפחה, אנחנו זקוקים למניע נעלה יותר. בדיוק כפי שאנחנו צריכים להגיע לשלום ולהסכמה בכל העולם, אחרת לא נשרוד. אבל כאשר אנחנו מתחברים עם כל העולם מחוסר ברירה, אנחנו מגלים לפתע שהרווח העיקרי הוא בכלל לא בהצלחה כלכלית! זה היה רק התירוץ כדי לדחוף אותנו לכונן קשרים טובים.

למעשה, אנחנו מגלים פתאום שבתוך הקשר הזה ישנה הרגשה חדשה לגמרי, שמנתקת אותנו מהחיים הגשמיים. אנחנו מרגישים חיים רוחניים יותר, מלאים יותר. פתאום אנחנו מגלים מילוי שמעולם לא הרגשנו בכל החיים שלנו.

אנחנו פשוט מרחפים באוויר, מרגישים קלות בלתי רגילה של הקיום ולא מרגישים את המוות.

קודם אני פשוט הייתי חייב להתקשר תחת הלחץ של הטבע, שקבע את התנאי: "או שאתם מתחברים או שכאן יהיה מקום קבורתכם". אבל אחר כך אני מופתע לגלות שאלה יחסים שונים לגמרי. אני פשוט לא יכולתי לשער שדרך זה אני אקבל מילוי גבוה ביותר, מעל לכל החיים האלה.

לא משנה כמה תספר על זה לאדם, הוא לא יבין. לכן הטבע דוחף אותנו מאחור על ידי הייסורים, מחייב אותנו להתחבר לפני שנשמיד זה את זה. ואנחנו מתחברים מחוסר ברירה כדי שבסופו של דבר נגלה את היופי של הקשר הזה.

אותו הדבר קורה גם במשפחה. עכשיו אנחנו שונאים זה את זה ולא רוצים אחד את השני, רוצים להתגרש. אבל אם כל אחד מאיתנו יגלה בעולם חוסר אהבה, יגלה צורך ורצון לאהוב ויבין איזה מילוי גבוה מביאה האהבה, הוא ירצה להקים יחסים כאלה במשפחתו. אנחנו נחזור למשפחה לאחר שנלמד לאהוב את העולם כולו! ואז אנחנו נרצה להגיע לקשר פנימי, אישי כזה עם בן זוג.

ואז כבר לא יהיה לנו חשוב שבעוד מספר שנים אנחנו נזדקן ולא נהיה יפים כקודם. אנחנו אפילו לא נשים לב לזה. אנחנו נרגיש את אותה האהבה הראשונה, אבל בצורה שונה לגמרי, ורק לאחר שנלמד לבנות יחסים פנימיים – על ידי החיבור עם העולם כולו.

מתוך שיחה מס' 19 על החיים החדשים, 02.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ברית על בסיס קרבה של הנשמות
מבט על המשפחה מהגובה של הטבע הגלובלי
חתונה לפי חשבון רוחני

אנחנו רואים שחיים בתקופה מיוחדת. מעולם בהיסטוריה שלנו, הטבע , כל התנאים החיצוניים והפנימיים, לא דרשו מאיתנו להשתנות. כל הזמן התקדמנו עם האגו שלנו שגדל, חרשנו את העולם הזה והתאמנו אותו למה שנוח לנו.

ועכשיו, בפעם הראשונה, אנחנו צריכים להתאים את עצמינו אליו, להקנות לעצמינו חינוך גלובלי ואינטגרלי, שילמד אותנו לחשוב אחד על השני ולהיות "ילדים טובים", כמו בגן ילדים. הרי בלי זה הגן שלנו לא יוכל להמשיך להתקיים.

אם נפנה למומחים: סוציולוגים, פסיכולוגים, הם יאמרו שאפשר לעשות זאת בדרך שבה אנחנו פועלים, במסגרת קבוצה. זאת אומרת שצריך לארגן קבוצה ולהתחיל לנהל בה דיונים, אימונים, אירועים משותפים, תרגילים, כך שאנשים יראו כמה טוב להיות ביחד, כמה אדם מרוויח אם לידו יש אנשים שדואגים לו, כמה דברים טובים אנחנו יכולים לעשות ביחד: לנוח, לבלות, לתמוך אחד בשני.

לא במקרה התחלתי מזה שסיפרתי על התפתחות האגו ואמרתי שהתפתחנו בזכות זה שהרצון האגואיסטי שלנו גדל. כתוצאה מכך, לכל אחד התפנו כמה שעות ביום, וזה איפשר לנו לעסוק במסחר, בתעשייה, במדע. אך אם אנחנו לא גדלים בזכות האגו, אלא להיפך, בזכות ההשתתפות ההדדית, הקשר הטוב בינינו - בצורה כזאת נוכל לשחרר את עצמינו מכל הבעיות והדאגות.

אנחנו נבנה תעשייה אחרת, לא חומרנית וטכנולוגית אלא פנימית ורוחנית. באותה הדרך שבזמנו בנינו את העולם המודרני, הטכנולוגי בזכות האגו שדחף אותנו קדימה, כך גם נבנה עולם חדש בינינו - עולם פנימי.

שם ייווצרו המצאות טכנולוגיות וחידושים, כל זה ביחסים בינינו. אנחנו נראה שביחסים הטובים שלנו יתגלה עולם שלם, מלא תחושות חדשות. ובשביל המגע הזה אנחנו לא צריכים אינטרנט וכל קווי התקשורת הנוספים, קשרי מסחר - אני לך ואתה לי.

אנחנו קשורים בינינו ברמה הרגשית, באותה צורה שהיום אנחנו מגלים שכל אדם דרך עוד ארבעה אנשים קשור לכל העולם, קיים "אפקט הפרפר" ותלות הדדית. אם נשקיע את היחסים החדשים האלה בקשר שכבר קיים בינינו, נוכל לגלות התפתחות מעניינת ואיכותית של הקשר הזה. עד כדי כך שנתחיל להרגיש אחד את השני כמו שאימא מרגישה את הילד.

ובסופו של דבר, כל אחד יהיה כמו כולם! כולם נכללים רגשית בתוך אחד, ואז הוא מתחיל להרגיש מה מתרחש בהם, והם ירגישו מה מתרחש בו. כך אנחנו נשיג השתתפות הדדית וקשר כולל ואינטגרלי.

אז כנראה נוכל להרגיש מה שג'יין גודאל ואחרים תיארו, כולל כל הדתות – שאהבה היא חוק אוניברסלי כללי שקיים בטבע.

הסוציולוגים והפסיכולוגים יכולים להודות שבזכות התרגילים מהסוג הזה בקבוצות קטנות, אפשר להשיג התפתחות פנימית ואישית של האדם. אז כל אחד ירגיש כאלה כוחות פנימיים ואהבה כללית שתמלוך בטבע.

משיחה מס' 6 על החיים החדשים, 03.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מדוע אנחנו לא יכולים זה ללא זה
העולם על קצה הסכין
כשאנחנו מזכירים זה לזה על העיקר

שאלה: בזמן הלימוד בקבוצה, מופיעה אצל האנשים איזו מבוכה, מפני שבשיתוף הפעולה ההדדי אינטגרלי נדרשים כלים חדשים, מנגנונים, ניסיון. האדם התרגל לחיות ולעבוד לפי תוכנית מסוימת.

ופתאום מתברר שהתוכנית השתנתה, אנשים נשארים במעגל והתפקיד שלהם הוא פשוט לנהל דו- שיח ביניהם, להכיר זה את זה, לראות אנשים אחרים. אדם מתחיל לדאוג ולשאול: "תגידו, מה לעשות? לאן אנחנו הולכים?".

תשובתי: הענין הוא שהם מצאו את עצמם סגורים ביניהם, וחייבים לפתח גישה חדשה לדו-שיח אינטגרלי לא רגיל זה עם זה.

באמת, האדם מרגיש מבוכה, דאגה. הוא פתאום רואה שלא מוכן לשיתוף הפעולה ההדדי האינטגרלי, מפני שחינכו אותו אחרת.

מה שמעניין בשיתוף הפעולה ההדדי הזה, שמתגלה לא סתם התלות שלנו זה בזה, אלא לא יכולה להיות כאן היררכיה, וזה מאוד מורכב. אנחנו התרגלנו שהוא קצת מעליי ואני קצת נמוך ממנו, אני יכול להתחבא, ובשעת הצורך לצאת ואיך שהוא להצהיר על עצמי כלא קיים, זוהי התקשורת החברתית הרגילה שלנו.

וכאן יוצא, שאנחנו צריכים ליצור תשתית חדשה שצריכה להיות בינינו ולא בתוך כל אחד מאיתנו. לא צריך לסדר את האנשים לפי ההיררכיה, כשכל אחד מהווה איזה חלק בפני עצמו, ומזה מורכבת החברה. בשיתוף הפעולה ההדדי האינטגרלי, החברה - זה מה שאנחנו יוצרים מחוצה לנו, משהו שמסביבנו, מחוצה לנו, בינינו. כל אחד נכנס לחברה הזאת כחלק קטן אינטגרלי ומתמוסס באחרים.

לכן, לאנשים קשה מאוד להתחיל לחוות על עצמם את היציאה הזאת מתוך עצמם: אני, בחברה, בתוכה, "אני" ו"הם", זה אותו הדבר. ואין כזה מושג "אני", ואפילו אחר כך אין כזה מושג "אנחנו", מפני ש"אנחנו" זה סתם סכום, שורה מספרית. ואילו אינטגרל, זה סכום כזה שבו כל האלמנטים מתחברים בצורה כזאת, שלא מהווים יחידות נפרדות שמתחברות, אלא שלם חדש לחלוטין שבו נעלמת האינדיבידואליות ומופיעה האחדות.

זאת חוויה קשה, ולא כל אדם מסוגל לסגל אותה במהירות, הייתי אומר, לסבול אותה. צריך לעבור סבל רב בפנים, מפני שנדמה לך שאתה מתנתק מעצמך. אתה נכנס לקבוצה ומאבד את עצמך בתוכה: "איפה ה"אני" שלי, כל היסודות שלי, המגמות הבסיסיות?". כל זה כאילו לא קיים, ויוצא משהו כולל. מה גם שזה לא ה"סכום" שלנו, אנחנו לא מגיעים למן דעה משותפת, אלא מופיעה שותפות שפתאום נולדת מתוכנו, אבל יש לה קיום בפני עצמה.

אני מבין אנשים שמגיעים לזה, ומרגישים קצת רע. צריך להתרגל לזה.

דרושה להם הכנה תיאורטית רצינית ולימודים מעשיים. אנחנו צריכים להראות להם שכזאת צריכה להיות החברה שלנו שנולדה מאיזה אלמנט אחד, מאיזו טיפת זרע התחלתית, איפה שהוא שם בעומקי הדורות. היא גדלה עד לשבעה מיליארד שצריכים עכשיו להתאחד שוב. הם לא משמידים את עצמם ואת התפקוד שלהם בדרגה הגשמית, אבל הם כולם צריכים לבוא למצב, ששוב יהוו דמות אחת של יצור אחד ויחיד.

הטבע מאלץ אותנו דווקא להתקרבות כזאת, כאשר אנחנו נרגיש את כל השאר ואת כולם כאחד יחיד ושלם, כולל כמובן את עצמנו. לא יהיו שם לא אינטגרלים, לא דיפרנציאלים, לא סכומים. זה יהיה משהו חדש לגמרי, חברה חדשה שצומחת מתמונת המשבר המפורדת והנוראית של העולם שלנו.

מתוך שיחה מס' 17 על החינוך האינטגרלי, 28.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מאפס עד אין סוף
להרגיש את רצון הזולת
להיפטר מהנוקשות

שאלה: המודל היפה של האיחוד האינטגרלי פחות או יותר מובן. אך לא ברור מה האדם צריך לעשות כדי שזה יקרה בפועל.

תשובתי: בואו נתנתק לרגע מהמציאות שלנו, ונתאר לעצמנו חברה אידיאלית, אפילו אוטופית, לא חשוב איך נכנה אותה. מה היא יכולה להיות, אם ניקח בחשבון את השאיפות רחבות הלב ביותר שלנו? ולאחר שנתאר את זה לעצמנו, בואו נחשוב: האם בכלל ניתן להגיע אליה אם ניקח בחשבון את הטבע שלנו? מדוע הטבע ברא אותנו במיוחד בצורה כל כך הפוכה מהמצב השלם והגדול הזה? אנחנו נראה שמה שמביא אותנו לנוחות האבסולוטית הוא לא הלחץ ההדדי ולא התחרות במובן הטוב של המילה, אלא העזרה ההדדית, מתוך רצון ומודעות. אין ספק שאם האנושות היתה בנויה בצורה כזאת, החברה היתה שונה לחלוטין.

מדוע הטבע ברא אותנו בצורה כל כך מנוגדת לכך? והוא עוד טבע שמהווה מערכת שלמה, שבה הכול קשור בקשר הדדי ונמצא בתמיכה הדדית ובהומיאוסטזיס. בשביל מה אנחנו בכל זאת זקוקים לאגו ההרסני? כולם מכירים בכך שהאגו הוא רע, שהוא מציאות שאין מה לעשות איתה. הסוציולוגים, מדעני המדינה, הפסיכולוגים - כל האנשים שעובדים עם האדם ועם החברה מוכרחים קודם כל לקחת לתשומת ליבם את הטבע שלנו, ומתוך כך לפצות בצורה כלשהי על השפעתו ההרסנית של האגו. אולם, כאן אנחנו לא צריכים לנסות לפצות עליו כפי שזה נהוג בדרגתנו הארצית, אלא אנחנו צריכים להפוך את האגו לעוזר שלנו, כלומר, להכיר בטבע שלו.

אנחנו רוצים להתמלא על ידי האחרים כמו אם שמתמלאת על ידי הילד שלה. הילד עבורה הוא אובייקט התענוג. היא אגואיסטית, היא לא יכולה להיפרד ממנו לרגע, ובכך מתבטאת לא כל כך הדאגה כלפיו, אלא יותר הדאגה על עצמה, היא לא יכולה להסיט ממנו את מבטה. אם לנתק ממנה את מרכז התענוג, אין ספק שבאותו רגע היא תעבור לאובייקט אחר של תענוג, כיוון שהילד שלה הקרוב לה כל כך, שהיה הכול עבורה לאחר הלידה, לפתע יצא משדה הראייה שלה והיחס שלה אליו יהיה אי אכפתי לחלוטין, כמו כלפי כל ילד זר אחר. מתוך הדוגמה הפשוטה הזאת, רואים שהאגו של האדם, ובמקרה הנוכחי של האם, מקבל תענוג עצום מכך שמטפל בזולת, נותן לזולת, דואג לזולת, ויחד עם זה ודווקא משום כך - מקבל מילוי עצום...

אז מדוע איננו יכולים להתייחס באותו האופן לכל השאר ולהרגיש את עצמנו במילוי אינסופי? הרי אם אני נכלל ברצונות, במחשבות, ברגשות הזרים, מצרף אותם לעצמי ומתייחס אליהם באהבה, בהשתתפות, אני מתחיל להרגיש הזדמנות ענקית, אינסופית של תענוג, שלא מוגבלת על ידי אף אחד ועל ידי שום דבר. אני נותן, דואג, משתתף ובהתאם לכך אני מתמלא.

הדבר החשוב ביותר עבורנו הוא מילוי. למען זה אנחנו קיימים. הרגשת החיים היא הרגשת המילוי. בכל פעם על ידי אובייקטים אחרים, אולם בעיקרון זה מילוי. הוא מהווה בתוכנו איזה שהוא תוכן פיזי, מוסרי, רוחני. ניתן לתאר את זה כגירוי של איזה זרמי מידע פנימיים, זרמים חשמליים, תגובות כימיות, לא חשוב, העיקר שאנחנו מרגישים את זה כמילוי שלנו. במקרה הזה חסר לנו רק היחס הנכון זה לזה, אותה האהבה כמו אהבת האם לבנה.

היכן נמצא את התכונה הזאת? אם אני הייתי יכול לבוא לאיזו תחנת דלק ולומר: "אני רוצה להחליף את האגו שלי. תנו לי במקומו 10% אהבה". ממלאים אותי שם בתכונת האהבה הזאת, במקום תכונת הקנאה, השנאה, ולכן אני כבר יכול להתייחס בצורה אחרת להכול. לפחות אני אהיה מלא ומאושר ב-10% האלו.

ולא חשובים לי האחרים, חשוב לי שאני מגיע לנוחיות ומפסיק לראות באחרים את היריבים שלי, לחוש שנאה, פחדים, דאגות. ההיפך, הכול מתחיל להתחלף בהדרגה במשהו טוב לב, נעים, רגוע.

אנחנו לא מתארים לעצמנו את המצב הזה, אולי רק עבור ילדינו. אבל גם זה, בעולמנו האגואיסטי אנחנו כל הזמן צריכים להיות ליד הילד, כשאנחנו נלחמים עם כל העולם כדי להגן עליו מבעיות ומאיומים שונים. לכן בעיית שינוי היחס שלנו לסובבים היא בעיה פסיכולוגית בלבד, שניתן לפתור בעזרת אימונים פסיכולוגיים.

הרי אנחנו יודעים, שהאדם הוא תוצר הסביבה. אם באמת היו מחנכים אותו בסביבה מלאכותית כזו, כיוון שהסביבה הטבעית שלנו היא אגואיסטית והיינו מציבים בפניו כל הזמן מטרות נכונות (והאגו היה יחד עם זה כל הזמן גדל, כיוון שזה מוכתב על ידי הטבע ואין לאן לברוח מזה), היינו חייבים כל הזמן לפתח את שדה האהבה וההדדיות שלנו. אז היינו מתחילים להבין ש"ואהבת לרעך כמוך" – היא היא מטרת האנושות.

מתוך שיחה מס' 6 על החינוך האינטגרלי, 14.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לידת מצב ה"אדם"
קשר ברמה הרגשית
תורת הקשר הפנימי בין בני האדם

אנחנו מדברים הרבה על מה שאנחנו רוצים להשיג, לדעת, לגלות. אבל אנחנו זכינו להשתוקקות לכך, מפני שהעולם זקוק לזה. באיזה אופן אנחנו יכולים לעזור לעולם?

כפי שאת הכול מסביב ממלא האור העליון שחודר דרכנו, שבינתיים אנחנו לא מרגישים אותו בגלל האגו שלנו, כך גם בעולם קיים שפע רב. יש בו הכול! רק שהאגו שלנו לא מאפשר לנו להתחלק עם האחרים, להתפשט כך שלכולם יהיה טוב. לכן, בסופו של דבר כולם סובלים.

בואו נחשוב על מה שאנחנו יכולים להציע לעולם, איך אנחנו נתאר לעצמנו את החברה המתוקנת, שבה הכול כבר פועל לפי חוקים של השפעה הדדית, אהבה, שיתוף, שכולם מבינים אחד את השני, כולם מחוברים במערכת כללית אחת, ולא יכול להיות שלמישהו טוב ולאחר רע.

התלות הזאת, עד כדי כך מתגלה בינינו שאנחנו מתנהגים כך בעל כורחנו. אנחנו מגלים את עצמנו כמערכת אינטגרלית. אנחנו חושבים רק על ההדדיות. אדם שחושב רק על אחרים, לא זקוק יותר לשום דבר. כולם חושבים זה על זה, כמו שכותב בעל הסולם, שאני בטוח שהחברים חושבים עליי, ולכן אני אפילו לא יכול לחשוב על עצמי. זה מאלץ אותי לחשוב על האחרים.

הבורא דוחף אותנו לאיחוד כזה, לחברה כזאת. אנחנו מקווים להגיע אליה בדרך הטובה, בדרך של הפצה, לימוד, חינוך, במקום שהייסורים, המכות, האסונות למיניהם, השואות ידחפו אותנו לכך.

בואו ניקח דוגמה פשוטה. עיר קטנה עם אוכלוסיה של 50 אלף תושבים. 10 אלפים מתוכם עובדים במפעל הכי גדול שבעיר. עכשיו הם עסוקים בייצור רק חצי יום עבודה, אין עבודה.

10 אלפים משאר התושבים הם זקנים, פנסיונרים. 10 אלפים, הם ילדים. ועוד 20 אלף מבוגרים שעוסקים במתן שירותים ברחבי העיר, הם עובדים בכל המערכות של העיר.

כל הבעיה היא שהמפעל הגדול, שבו עבדו 10 אלפים פועלים, מהנדסים וכולי, עומד להיסגר. ולכן השכר העירוני העיקרי מופחת פי שניים, מאחר והמחזור הכספי שהביא המפעל לעיר היה במחזוריות בכל שאר המערכות של מתן השירותים.

זוהי בעיה רגילה שמופיעה היום בהרבה מקומות ברחבי העולם.

ועכשיו נתאר לעצמנו, מה אנחנו יכולים להציע לאוכלוסייה, אם נתחיל להנהיג בעיר את מערכת של החינוך וההשכלה האינטגרליים שלנו.

נניח, שאפשר להתחיל מעובדי המפעל, מפני שמתפנה להם חצי יום עבודה. באיזה אופן אנחנו יכולים לבוא לשאר האנשים שבעיר? לעקרות בית, לילדים, לפנסיונרים ולאלה שעובדים במתן שירותים, כי גם אצלם העומס פוחת ומובן שגם השכר.

אילו שינויים יתרחשו בעיר אם אנחנו ננהיג בהדרגה יחסים חברתיים חדשים בין בני האדם, בין בני הזוג, בתוך המשפחות, בבתים, בחצרות, ברחובות, בגנים הציבוריים, במתן השירותים, בניקיון, באספקה, בכל העבודות שנעשות על ידי העירייה, בניהול העיר?

איך אנשים שיצרו יחסים אינטגרליים יוכלו לחסוך, לצמצם את ההוצאות, כך שזה יורגש אצלם. האם זה אפשרי?

באיזה אופן אפשר לפצות על ההפחתה של פי שניים מהשכר העיקרי שבעיר, כדי שהאנשים לא ירגישו את זה באופן מעשי, אם הפיצוי מתבטא ביחסים חברתיים חדשים, ביחסים הדדיים בין האנשים?

תתארו לעצמכם, כיצד עיירה כזאת צריכה לחיות.

אנחנו צריכים לסדר את כל זה, לדון בזה, לסכם את כל השאלות האלה בתוך המערכת ולהחליט, מפני שזאת באמת בעיה. והיום היא מופיעה במקומות רבים.

ככל שנביע את כל זה בצורה ריאלית ויחד עם המדענים, עם הסוציולוגים, הפוליטולוגים נוכל לתאר את זה יחד עם חישובים ומספרים, במידה הזאת אנחנו נוכל להתקרב למימוש הרעיונות האלה.

אולם בעיקרון, ודאי ששום דבר לא יכול להיפתר ללא החינוך האינטגרלי. וזה הדבר העיקרי.

חוץ מזה, אסור גם לשכוח שאף בעיה לא תיפתר ללא השפעתו של "האור המקיף". אנחנו בכל זאת צריכים לקחת בחשבון שאיזה התחלות שלא תהיינה מצידנו, אילו רעיונות נפלאים שלא יוצעו על ידי בני האדם החשובים והחכמים, שום דבר לא יסתדר, אם לא נקווה, נדע, נעבוד כך, כדי למשוך את האור, ואז הוא יעשה הכול.

מתוך סדנה מס' 3 בכנס בליטא, 24.03.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אחריות עבור העולם
לשנות את עצמנו
רעב או שגשוג?

לא במקרה החברה האנושית הופכת להיות יותר דחוסה, יותר סגורה והומוגנית. ככל הנראה, זהו תהליך טבעי, מתוכנן בהתפתחות שלנו. אנחנו יכולים להתבונן בו מהצד, לחקור אותו, לנתח, אך זאת עובדה. לא משנה אם אנחנו רוצים או לא רוצים, קיים תהליך מסוים של התפתחות הטבע שלנו, אותו אנחנו נאלצים לעבור. והצורות הללו אמורות להתגלות.

לכן, אין לנו ברירה, וכנראה עלינו לעצב חברה יותר קשורה, ידידותית, חמה, שמתבססת על השתתפות ותמיכה הדדית. כל המקורות העתיקים, כל הדתות והאמונות טוענות שבסופו של דבר אנחנו אמורים להגיע לאהבה.

אותו הדבר אומרים האנשים שחיים הרחק מהציוויליזציה, בטבע. הם מרגישים אהבה מצד הטבע, את הדאגה שלו כלפי כל מה שנמצא בתוכו. ואנחנו, ביחס האגואיסטי אחד כלפי השני, במבט דרך המשקפיים האגואיסטיות, לא מרגישים את האהבה הזאת.

פעם שוחחתי עם ג'יין גודאל, שחיה במשך 17 שנים בקרב קופים בג'ונגל וקיבלה פרס נובל עבור המחקרים שלה. ושאלתי אותה: "מה התחושה העיקרית שאת חווית מחייך בקרב הקופים, ביער, במקום שאין אף אחד, והם מוכנים לקבל אותך כאחת מהם?", והיא ענתה: "אהבה. זה מה שהרגשתי ביניהם. אמנם הם כל הזמן מבררים את הבעיות שלהם, וכאילו צועקים, אך כל זה רק כדי לעורר אהבה. ואותו הדבר התחלתי לגלות בעצים, ביער, בשמיים, באדמה..."

אני עם ג'יין גודול, פורום ארוסה, שווייץ, 2006

זה מה שהיא גילתה אף על פי שהיא לא רגשנית באופייה. בן אדם שהיה חי כל כך הרבה שנים בג'ונגל ושהגיע לשם מג'ונגל אחר, ג'ונגל אמריקאי של אבנים, לאט לאט מגלה שכל הטבע מלא באהבה.

וכאן אנחנו באמת נתקלים בבעיה גדולה. כל הדתות, כל האמונות, כל סוגי הזרמים הרוחניים - כולם אומרים פה אחד, שהאדם חייב להשיג את האיחוד הכללי. אם לא אהבה, אז לפחות יחסים טובים שבלעדיהם האנושות לא תוכל להמשיך להתקיים.

כנראה בשביל זה אנחנו עוברים את התהליך הזה: כדי שנרגיש בו נחיצות, שנרצה להגיע לאהבה, לפתח יחסים חדשים. הרי אי אפשר להכריח לאהוב. אני יכול לקנות הכול תמורת תשלום, חוץ מאהבה. יש אפשרות לקבל יחס טוב, שירות תמורת כסף, אבל אהבה זה רגש מאוד מיוחד, שקיים בנפרד מכל שאר הרגשות האנושיים.

נניח, שנהיית חשוב עבורי, מפני שדרכך אני מכיר, מבין, משיג משהו חדש בחיי. אתה הופך להיות יקר בשבילי באותה המידה כמו הדבר שאני רוצה להשיג בעזרתך. כך נוצרים בינינו יחסים טובים.

אנחנו יכולים להתחיל ביחסים כאלה אחד כלפי השני כשאנחנו זקוקים באמון הדדי. מכיוון שאני זקוק לך ואתה זקוק לי, נוצר אמון הדדי בינינו שקובע עד כמה אני יכול לסמוך עליך. אבל אם אחר כך פתאום יופיע מישהו שישלם לך יותר, או שיביא לך מילוי יותר גדול, באותו הרגע כל האמון שלך והנאמנות יתפוגגו.

לכן אנחנו עכשיו מגיעים למצב מיוחד מאוד. ההתפתחות שלנו גורמת לנו להרגיש שאנחנו תלויים אחד בשני וחייבים ליצור בינינו יחסים וקשרים טובים, עד כדי שנאהב זה את זה! אחרת לא ייווצר אמון נכון שנדרש כדי להגיע לחיים טובים יותר.

מתוך שיחה מס' 6 על "החיים החדשים", 03.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
איך להמיס את החישוב הקר
פרידה מהאגו
בשבי האגואיזם

לדעתי בשנה הקרובה האנושות תבין שבלתי אפשרי להמשיך את המירוץ אחר המותרות, עודף ההיצע ו"ההתחממות" הבנקאית. חייבים לפוצץ את הבועות הללו עד הרמה של צריכה נבונה, חלוקה נכונה, חלוקה צודקת בין כולם של היקף העבודה וגם של הכנסה השווה לכולם.

הזמן שיתפנה לאנושות (הרבה שעות ביום), יתמלא בהשכלה אינטגרלית, חינוך שבו כל אדם יתחיל להרגיש את דרגת הקיום הבאה, החדשה, שהיא מצב רוחני, ויתחיל בהדרגה להרגיש את החיבור. ברצון המשותף הזה, בכוונה המשותפת, בזרם המחשבה המשותף, אנחנו נתחיל לתפוס את דרגת הטבע הבאה, את ההרמוניה שלה. תתחיל להיעלם אצלנו הרגשת הקשר עם הגוף, מפני שהוא נמצא בדרגת "חי". למצב הזה אנחנו בהדרגה נצטרך להגיע. הטבע יעזור לנו בכך. מצד אחד, על ידי המכות. ומצד שני, על ידי גילוי אופקים יותר ויותר חדשים.

לדעתי השנה הבאה היא שנה מהותית, חזקה. וכאן עלינו להשתדל לעשות את כל מה שתלוי בנו, כדי שהאנושות לא תתקדם בכיוון של חלוקה, התרחקות, בדלנות, כדי שהיא תבין מראש שההתקדמות יכולה להיות מכוונת רק להמשך הקשר. באירופה כבר מתחילים להבין זאת. היום השוק האירופי מדד כיצד זה קורה. מצד אחד, הם משחקים מעט בחלוקה, "מה יקרה אם נתחלק?", ולפתע הם ניצבים מול בעיות עצומות. מסלולם כביכול מכוון להמשך גלובליזציה ואינטגרציה.

המעבר הזה הוא נקודה קריטית של מודעות באיזה כיוון להתקדם ומהיכן לברוח. אני מקווה שבסופו של דבר הם יתגברו, אם יתקדמו בכיוון המשך האינטגרציה, להמשך הקשר ביניהם. אחרת, אירופה לא תשרוד. יתכן שזאת תהיה דוגמה לאנושות כולה, מכיוון שאם הם יתקדמו על ידי המשך האינטגרציה, הם יגלו לפתע הזדמנויות וכוחות עצומים. הם לא יצטרכו לפתח מחדש את התעשיה ואת כל היצור. לכן הם נפטרו מזה לפני זמן רב והעבירו את הכול למזרח, למדינות אסיה, בעיקר לסין.

אם התהליך הזה יתקדם נכון, אנחנו נראה כאן התפתחות טובה של האנושות וגם דוגמה לכל היתר. אני מקווה שזה יהיה כך. זאת התמונה הוורודה. ואם לא, אז למרבה הצער יכולות להתעורר בעיות גלובליות, בינלאומיות, גדולות מאוד, שבעקבותיהן אנחנו בכל זאת נגיע לאותה התוצאה.

מתוך שיחה מס' 14 על החינוך האינטגרלי, 18.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
הצורך הדחוף
אירופה מתאחדת?
לגדול ולזכות לתואר "אדם"

The Wall Street Journal: המרדף אחר האושר מביא לנו יותר נזק מאשר תועלת. אנשים מניחים שאושר, הרגשת הנאה או רגשות חיוביים, הרבה פחות חשובים לבריאות הפיזית, מאשר הסיפוק הפנימי מפעילות תכליתית.

אבל אנשים שמנסים לחיות חיים בעלי משמעות, לרוב שומרים על חדות השׂכל לקראת ההזדקנות, מאשר אלה שמטרתם היא הרגשת האושר. ההינעלות על השגת האושר למעשה מפחיתה את הסיפוק מהחיים.

התענוג מארוחת ערב טעימה, מסרט מרתק, או ניצחון של הקבוצה האהודה, נעלם במהרה. חינוך ילדים, עבודה התנדבותית או לימוד, לא כל כך נעימים בחיי היום יום, אך יוצרים תחושה שהחיים לא חלפו לשווא.

כיום, הפסיכולוגים מתעניינים באושר ושגשוג מפני שהסימפטומים של דיכאון, פרנויה ופסיכופתולוגיה התגברו בקרב הצעירים. מחברי המחקרים מחשיבים את הדגש על טובות הנאה גשמיות ועל מעמד חברתי, כסיבות לכל זה.

אולם אושר "בריא" אמיתי לא ניתן להשגה אם עליך לאלץ את עצמך, למשל, לעבודה התנדבותית, ובכך אתה מקווה לשׂכר כלשהו בעתיד.

תתרכזו ביחסים טובים עם אנשים ועבודה אהובה, מספיק לשבת ולדאוג לגורלכם, תשימו דגש על המטרות שלכם, ואתם תחיו בריאים ומאושרים.

תגובתי: מאחר ואנחנו נמצאים בשליטתו של הכוח היחיד שבטבע, אז במידת ההידמות שלנו אליו, אנחנו נופלים תחת השפעתו הטובה שמתגלה בכל הרמות של הגוף והנפש וכמו כן בסביבה שמסביבנו.

ידיעות קודמות בנושא:
פסיכולוגים: מדוע האנשים אומללים
מה באמת עושה אותנו מאושרים?
הבעיה העיקרית של האנושות: לכולם חסר אושר

אנחנו כל הזמן עשינו חישוב מכני קר, כשחשבנו שצריך לסדר את הפיננסים, את האספקה הגשמית, את חומרי הגלם, העסקאות למיניהן, לא חשוב מי עומד מאחוריהן.

אולם עכשיו הגענו למצב שבו אנחנו רואים, שכל זה לא מספיק, זה כבר לא עובד באותה הצורה. בכל היחסים בינינו אנחנו חייבים להכניס חום, אכפתיות, אמון! חוץ מחישוב יבש, חייב להיות גם היחס שנמצא מעליו, ההשקעה אחד בשני, ויתורים הדדיים, תוספת מכל אחד של משהו מעל לחישוב היבש.

בלי זה שום דבר לא יעבוד. הרי את כל הבסיס שלנו מרכיב הרצון, והוא רגיש ורוצה להרגיש מילוי. ואילו המילוי לא נמדד בכסף! אני נהנה מחיוך של ילד, כיוון שאני אוהב אותו, ולא אמכור אותו תמורת שום הון שבעולם. אני יכול לסמוך על האנשים הקרובים אלי, שהם ידאגו לי לפי מידת כוחם ויכולתם, וגם את זה אי אפשר לקנות בכסף, לא משנה כמה בתי חולים אבנה סביבי, ואילו שירותים אצור כדי שיתמכו בי.

זאת אומרת, מה שלא ניקח מהחיים הכי פשוטים, מהיחסים בין הדורות, היחסים בין האנשים, היחסים בתעשייה, במסחר, בחינוך, בתרבות, בביטחון – כל הבעיה היא בכך, שאיבדנו לחלוטין את הקשר אחד עם השני. ואנחנו לא מלמדים את הקשר הזה.

בעבר הוא התקיים באופן טבעי ופעל חזק יותר בין האנשים. האנשים היו מחוברים לאדמה, לעיר, למדינה שלהם, למולדת. ואילו עכשיו הקשר הזה הפך להיות די מטושטש. אנחנו מאבדים את המושג של "בית" - וזה מאוד חשוב בשבילנו. בלי זה האדם לא מרגיש משמעות וטעם לחיים.

אי אפשר לחיות מבלי לדאוג לאף אחד ומבלי שידאגו לך. למרות שהיום קשה לנו לקחת אחריות על עצמינו, וקשר של מישהו כלפינו מורגש אצלנו כעול. אולם בלי זה לא נוכל להמשיך לחיות.

לא במקרה המשבר הנוכחי הוא כל כך רב-תחומי. הוא התחיל בצורה היבשה ביותר – בכסף, והתחיל לצמוח כמו כדור שלג, ולהוסיף לעצמו עוד ועוד בעיות, החל מהרגישות ביותר: משבר פנימי בחיי האדם, משבר ביחסים במשפחה, עם הילדים, בתרבות, בחינוך, בבריאות, בביטחון. כך הוא גדל יותר ויותר, עד שהגיע לכלכלה.

ועד שהוא לא הגיע לרמה הזו, הרחוקה ביותר מרגשות האדם, אנחנו כמעט ולא שמנו לב אליו. היינו מוכנים להזניח את הרגשות שלנו, והזנחנו. אבל עכשיו, לא נותרה לנו ברירה, הגענו עד לקצה. ואם להתחיל להתיר את הסבך הזה לכיוון השני - מהמצב הפיננסי אחורה אלינו, אנחנו נראה שאם לא נבנה מחדש את האמון בין האנשים, לא נוכל לשרוד.

מתוך שיחה מס' 6 על החיים החדשים

ידיעות קודמות בנושא:
בשבי האגואיזם
פרידה מהאגו
האגו הוא החבר שלנו

הספר הקבלי בעצמו אינו מספק לנו תיקון. אנחנו צריכים לעבוד עם אנשים בקבוצה. הספר רק מכוון אותנו, בונה בנו גישה שכלית, עוזר לנו להסתכל נכון על מה שקורה, לחשוב, להבין, לעשות אנליזה וסינתזה. הספר הינו מדריך, אבל חומר העבודה נמצא בתוכנו, ובזכות ה"הדרכה" על ידי הספר אנחנו הופכים להיות יותר רגישים לחומר העבודה שלנו.

האור לא בא ממקום אחר, מבחוץ, אנחנו נשארים באותה המציאות, אבל אנחנו ממקדים את המבט באמצעות העבודה המשותפת, שאפשר לקרוא לה גם עבודה "פסיכולוגית". כאשר אנחנו משתדלים על ידי החיבור בינינו לראות את השכבה העמוקה יותר של הקשרים והכוחות, אנחנו עוברים לתחום השפעתם, ומשם לכוונות, לצורות הפנימיות הקבועות. כך אנחנו יותר ויותר מתקרבים לכלי אין-סופי, וכל השינויים מתרחשים רק בתוך תפיסתנו, עד שנגיע לסוף הדרך.

שאלה: בשיעור אנחנו קוראים בספר הזוהר מבלי להבין אותו. תוצאות הקריאה לא יופיעו מיד. איך להסביר לאנשים שהגישה הזאת הינה מדעית?

תשובתי: בצורה דומה אני יכול ללמוד את ספרי הפסיכולוגיה. הם נכתבו על ידי אנשים חכמים שלא קיבלו "גילוי מן השמיים", אלא חקרו תופעות טבע שונות, השוו ביניהן והציגו את מסקנותיהם. כך גם החכמים שמהם אנחנו לומדים, שהיו פסיכולוגים דגולים. בהיותם בתוך החברה הם הגיעו למסקנה שאין שום דבר במציאות חוץ מהאדם, שמהווה את הייצור המורכב ביותר, המערכת החשובה, המושלמת, הנעלה, המפותחת ביותר, מה שנקרא "כתר הבריאה".

אז בואו נחקור את האדם, ואז יתברר לנו כיצד אנחנו מרגישים ותופסים את המציאות, וכיצד צריך להתייחס לכל חלקיה. ראשית עלינו לבחון את עצמינו, להבין איזה מין כלי לתפיסת המציאות אני מהווה. ולאחר מכן עם הכלי הזה אני אתחיל לחקור את העולם.

מתוך שיעור על מאמר של רב"ש, 10.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
המסע אל יסודות הבריאה
ניסוי שהוזמן על ידי הטבע עצמו
חכמת הקבלה – מאברהם ועד ימינו

שאלה: מה החינוך האינטגרלי נותן לאדם, ומדוע הוא כה חשוב?

תשובתי: שיטת החינוך האינטגרלי זאת שיטה לשינוי המודעות שלנו ממודעות אינדיבידואלית למודעות אינטגרלית.

בהתאם לכך יש ליישם אותה בקבוצות, שמהוות דוגמה לחברה עולמית אינטגרלית רחבה, ושל הטבע כולו.

קבוצות כאלו מתאספות מאנשים מקריים, אך על מנת שיגיעו מהר ככל האפשר לתוצאות, עליהן לעבור מיון ראשוני. בקבוצה מתאספים אנשים שמבינים פחות או יותר זה את זה. רצוי שיהיו ממעמד דומה, מתרבות דומה, עם שפה משותפת, עם מנטליות משותפת, ברמה כלכלית שווה. מפני שזה בכל זאת משמעותי לאדם ההרגלים, הגישה לחיים, עד כדי כך שאנשים אינם מבינים זה את זה. כלומר, הכול כאן צריך להיות הומוגני.

הקבוצה לא צריכה להיות גדולה, לא יותר מ 30- 40 אנשים. אולם עבור שכבות אוכלוסיה שונות, נציגות שונה, נניח עבור נציגי תרבות, אומנות או נציגי מעמד הפועלים, עובדים טכניים, אנשי מחשבים, בנקאים ואחרים, בהתאם לרקע המקצועי המוסרי שלהם והשקפת עולמם יכולה להיקבע כמות האנשים בתוך הקבוצה. אם אלה אנשים עם צרכים אישיים גדולים, אז הקבוצה צריכה להיות קטנה יותר.

אחרי שהקבוצה התאספה, באופן טבעי נשאלת השאלה: "כיצד מתחילים לעבוד עימה? כמה פעמים בשבוע, כמה שעות ביום? עם מה באמת יש לנו עסק?".

אם אנחנו עובדים עם מובטלים, אז לפי הסיכום עם הממשלה, אנחנו מה שנקרא "מארגנים" אותם, כלומר מקנים להם תפיסה נכונה להבנת המציאות, שהאבטלה היא תופעה שקיימת ושאינה תלויה במשטר. פשוט ההתפתחות הטכנולוגית שלנו וההתפתחות הפנימית של האנושות, המשפחה, המדינה, החברה העולמית, הביאה לכך שעכשיו אנחנו עוברים למצב שונה, שבו האדם אינו צריך לעבוד ולהרוויח את לחמו בזיעת אפו, מפני שלכל אחד ולכולם יהיה הרבה זמן פנוי.

אבל הזמן הזה לא באמת פנוי שניתן לנו מהטבע ככה סתם: "תעשו מה שבא לכם", ואנחנו ממלאים אותו במי יודע מה. אם הידרדרנו לתוך משבר מסוים, שמגביל את כושר הקניה שלנו, עוצר את שעות הפנאי שלנו, מביא את האנושות לדיכאונות ובעיות שונות, אז עלינו להבין שאנחנו חייבים לעשות עבודה חברתית עצומה.

בראש ובראשונה היא צריכה להיות מכוונת לכך שהקבוצות שלנו, שהן מיני-חברה, בסופו של דבר תגענה להשתוות שלהן עם הטבע. כלומר, עלינו להביא אנשים שונים להבנה ההדדית המסוימת שהטבע דורש מאיתנו להתחבר, ובאיזו רמה החיבור מתממש, פנימי או משפחתי, בתוך החברה או מחוצה לה. אלה יכולות להיות ערים, כמו שפעם היו ישובים, ויכולות להיות מדינות או ארגונים עולמיים, קהילות וציביליזציות ענקיות, למשל, ציביליזציה אסיאתית עצמאית, ציביליזציה צפון אמריקאית או דרום אמריקאית עצמאית, אירופאית, אפריקאית וכן הלאה. כלומר אלה סוגי קהילות שונות, למרות שעל פי סימנים מסוימים כלשהם הן יכולות לא להרגיש כך.

מטרתנו היא לבנות מעליהם חברה כזאת שתביא את כל האנושות לאינטגרציה, להשתוות עם הטבע, מפני שכל שכבותיו, הדומם, הצומח והחי, נשלטים לחלוטין על ידי הטבע וממלאים אחר כל הוראותיו בצורה אינסטינקטיבית. אך מכיוון שברמות הללו אין שום בחירה חופשית, אלא דחפים טבעיים בלבד, שם לא יכולות להתעורר שום בעיות.

כל הבעיות מתעוררות באנושות, בכל אדם וביחס שלו עם האחרים, מפני שלאדם יש חופש בחירה, כיצד להתנהג, כיצד לנצל את עצמו ואת האחרים, לטובה או לרעה, והעיקר באיזון עם יתר הטבע, כמו כל שאר החלקים הקודמים, הנמוכים ממנו.

וכאן אנחנו צריכים ללמד את האנשים: מהו איזון עם הטבע, מהו הומאוסטזיס, תנאי לאיזון שמביא לנו את המצב הטוב ביותר, הנוח, השקט, המאוזן. הטבע מחייב אותנו לכך, כפי שניתן לראות גם בבעיות האקלים, בבעיות חברתיות, וכל שאר הבעיות. אנחנו יצאנו לדרגה כזאת שבשום פנים ואופן אנחנו לא יכולים לזלזל בתנאי האיזון.

עלינו ללמד את האנשים כיצד למצוא איזון בכל רמות הפעילות שלהם: בתוך האדם, במגעיו עם הזולת, בין בני זוג, עם הילדים, עם השכנים, עם חברה מצומצמת נניח באיזור כלשהו, עיר כלשהי, מדינה. ובסופו של דבר כיצד למצוא איזון אקולוגי עם הטבע כולו, כאשר אנחנו חלק מהאקולוגיה.

עלינו להציג את ההיסטוריה של התפתחותנו, לאן הגענו, מדוע עכשיו אנחנו עוברים תקופת משבר מיוחדת. עלינו להסביר שטבעו של המשבר הזה הוא בהפרת האיזון, שלא היה קודם מסיבת חוסר האינטגרליות, ועכשיו זה נדרש מאיתנו. כיצד אפשר להגיע לאיזון הזה, כיצד אנחנו יכולים ללמד את עצמנו, את המשפחה, את הילדים וכן הלאה. זאת בעיקרון העבודה בקבוצה. וזה כולל סוגים רבים ושונים של עבודות, חלקים תיאורטיים ומעשיים כמו משחקים שונים, מרכיבים שונים של עבודה מעשית, כאשר כולנו כמו הילדים משתדלים להבין מה דורשת מאתנו אמא-טבע, ורואים בתהליך הלימודי את השפעתנו על הטבע ואת תגובותיו.

העיקר להדגיש בכל מפגש את חשיבות הלימוד, מפני ששום דבר לא יספק לנו חיי רוגע וביטחון, למעט הכרת השיטה האינטגרלית. והיא הבסיס היום להצלחתנו בעתיד.

מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 26.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לפתור בעיות שאינן ניתנות לפתרון
ריפוי העולם הוא בחינוך האינטגרלי
קורס בחינוך הרמוני

מתוך שיחה שמוקדשת ליום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור.

היום אנחנו לא מנהלים מלחמה של הישרדות, לא מלחמה לשחרור, לא מלחמה נגד התוקפים, אלא מלחמות לכיוון הישר אל ההשפעה. בדיוק כך צריך לבחון את המצב הנוכחי.

בזמנו, קבוצת אברהם התנתקה מהאנושות שהיתה מרוכזת בבבל העתיקה, ומאז כל הקיום שלנו נועד רק כדי לתקן את עצמנו, בכך שעוברים שבירה והרס, גלויות ושואות. זאת מהותם של תיקונים רבים ומרים, שכתוצאה מהם חזרנו היום לארץ ישראל.

לא כל העמים מבינים את החזרה הזאת, ובקרב אלה שקיבלו את חזרתנו לא כולם מתייחסים באופן זהה למדינה ולצבא. ודאי שמדובר על מחלות גדילה, שאותן עלינו לעבור במשך שלבי ההתפתחות שלנו. בעיתון "האומה" ובמקומות אחרים בעל הסולם כותב, שאנחנו עדיין לא מהווים עם במובן הרוחני והאמיתי של המילה הזאת.

הנה קטע מהמאמר שלו, "מאמר לסיום הזוהר":

"היוצא מדברינו, שדורנו זה, הוא דור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' ", "ולא ילמד עוד..., כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קיבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו".

באור הזה אנחנו צריכים לראות את אותה הדרך שעברו דורות של עם ישראל. התהליך הזה הוא הכרחי, למרות כל האסונות הכרוכים בו, שבסופו קיבלנו את ההזדמנות לחזור לארץ ישראל כדי ליצור כאן מחדש מדינה ועם. היום זה בידיים שלנו: כל התנאים הדרושים לכך קיימים, ומעתה עלינו להניח את הדרך לתיקון העולם. רק כשנהיה מוכנים לזה, ייפסקו הצרות והבעיות שמכוונות דווקא לעברנו.

היום לקטגוריה של "עם ישראל" שייך כל מי שמכוון ומשתוקק לרוחניות, לגילוי ההנהגה וההשגחה הרוחנית ושל הכוח העליון. אנשים כאלה מכוונים "ישר- אל" והיום הם צריכים לקבל צורה של השפעה. אז ייפסק הלחץ על ישראל, ואנחנו נוכל לדאוג בצורה הנכונה לכל העולם. בזה כל הייעוד שלנו.

בינתיים איננו רואים את התמונה הכוללת, את התפקיד שלנו, את המטרה, וגם לא את התהליך שאותו עלינו ליישם בדרך אליה, איננו מבינים מדוע האסונות נפלו עלינו באופן שיטתי עד עצם היום הזה ומתי יסתיימו הייסורים והמלחמות. אנחנו לא יכולים לעצור אותם, אבל אנחנו יכולים לתקן את עצמנו, ואז הם ייפסקו. זה פשוט לא רציני ולא מעשי מצידנו, לסמוך על כך שאנחנו ניפטר מהם ללא תיקון עצמי.

כאן נדרש ידע על כל המערכת - מדוע זה מתרחש, מה הן הסיבות, מה מוטל עלינו, ולאיזו מטרה אנחנו צריכים להגיע ואיזה מצב עלינו לממש לשם כך? רק אז אפשר לדבר על פתרון הבעיות, רק אז לא יהיו יותר מלחמות וגיבורים שנופלים.

אם האנשים היו רואים את התהליך הכללי, הם היו נוכחים לדעת שאנחנו יורדים ונהיים עוד יותר גרועים ממה שהיינו קודם. אנחנו לא בונים מדינה ועם, לא מגיעים לשום קונצנזוס בסביבה שלנו. להיפך, יותר ויותר בני אדם מתייחסים לעם ולמדינה מעמדות צרכניות ותועלתניות: כל עוד לאדם טוב, אז הוא נמצא כאן, וכשרע, אז הוא נוסע מכאן. הוא לא קושר את עצמו לשום דבר שנמצא כאן. תראה לו מקום בעולם נגיש וטוב יותר והוא מייד ילך לשם.

ולכן בכללות, השאלה היא כזאת: על מה יש לבכות אם איננו עושים דבר? האם זה לא טיפשי ולא ילדותי? במקום לשפוך סתם דמעות בכך שנשבעים שהצרה לא תחזור, בואו נברר, בואו נמצא את הסיבה למתרחש. מטוסים וטילים חדשים, זה טוב, אבל בואו נבחן ונמקד את הבירור שלנו.

מה חסר לנו? אפילו במובן הישיר והפרקטי, מדוע רבים אינם מוכנים ללכת לצבא? מפני שאנחנו לא דואגים לעם, לרוח שלו, להכרה העצמית. תראו מה אנחנו מלמדים את הדור הצעיר. כי הענין כאן הוא לא בשירות הצבאי, אלא בהשקעה של האדם בחברה. ואם אנחנו לא דואגים לכך, אז מדוע לבכות אחר כך?

לא עדיף להשקיע כוחות רציניים ואמצעים בלשנות את המצב הפנימי של העם, בעלייה שלו, שעל ידי זה הקונצנזוס הכללי יהיה אפשרי? כי אחרת, אי ההכרה במדינה ובגיבוריה שנפלו, תהפוך מתופעה נפרדת לזרם כללי...

מתוך שיעור ליום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור, 25.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
יחידה צבאית בעלת ייעוד מיוחד
חייזרים
ממלחמות לשלום

אנחנו נכנסים לעולם גלובלי, מקושר, יחד עם האסון האקולוגי הנגרם על ידי המרוץ האין סופי אחרי רווחים מהתוצר, ויריבות על מיליארדים בחשבוני הבנקים. אנחנו חשבנו שלא יהיה לזה סוף, אבל הסוף הגיע בכל זאת, אין יותר קונים ואין לאן להתקדם.

המשבר מתבטא בחינוך, בתרבות, ביחסים בין בני אדם, ובקשיים היום יומיים בהספקה העצמית. למייצרים יש פוטנציאל ואפשרויות להתפתחות, אך אין מי שיקנה את מוצריהם. ולשכבות של האוכלוסייה המערבית שאיבדו את אמצעיהם, אין אפשרות להיות צרכנים. קודם הם ייצרו וצרכו את מוצריהם, ובמעגל הסגור הזה הסתובבו סחורות וכספים, ועכשיו המעגל התפרק.

כל זה איפשר לבעלי ההון את הפיתרון השקרי, הם התחילו לשחק רק בכספים, בניתוק מסוים מהסחורות. כך התנפחה "בועה" גדולה, שהוסיפה את תרומתה למשבר הכללי. הרי הבועות כאלה הן, חסרות מילוי ריאלי, הן מנופחות על ידי פרסומות ומשחק שמתנהל בין המערכות הבנקאיות והפיננסיות למיניהן.

בכל התחומים שבהם האנושות פועלת, בחינוך, בתרבות, ביחסי אנוש, במשפחה, אשר גם נתונה לנסיבות שותפות, אנשים כבר אינם מסוגלים להתקיים. הם נהיו חסרי אונים. ניקח למשל את ספרד, אנשים צעירים שרכשו השכלה גבוהה באירופה, חוזרים הביתה ואינם מסוגלים למצוא עבודה, להקים משפחה ולפרנס אותה בכבוד, או להתקדם במקצועם. כל אחד רוצה לממש את הידע שצבר, למצוא את מקומו בחברה, להקים משפחה, לרכוש דיור, אך מתברר שאף אחד אינו זקוק לו. אנשים אינם מסוגלים לממש את עצמם בשום דבר, אין להם חיים נורמליים, ויש רק קיום עלוב ולא מסודר, ללא עבודה.

התהליך הזה מתפתח בכל העולם, ואין לו פיתרון. הרי במצב שאני דואג רק לעצמי ואינני דואג לעולם, אין לי אפשרות לספק לאנשים האלה את אמצעי הקיום. לא אכפת לנו זה מזה, ולכן מצד אחד, אנחנו זורקים כמות אדירה של עודפים, ולעומת זאת, העודפים הללו לא יכולים להגיע למקום שזקוקים להם נואשות. האגו שלי לא נותן לי שום הזדמנות לטפל באחרים, רק לאור האיום מצידם אני מוכן לספק להם משהו, בלית ברירה.

אנחנו רואים את זה גם באפריקה, שבעבר הפיקה מוצרים רבים והתפתחה להפליא. אבל אחר כך החלו להגיע לשם מוצרים מאירופה במחירי ההטלה. הם הרסו את השוק המקומי, האוכלוסייה הפסיקה לייצר את מה שהיא הייתה צריכה כדי להתקיים, אנשים עזבו את עבודתם ואת מקצועם. ואותן החברות שהפחיתו את המחירים, התחילו להעלותם, הרי אין כבר מתחרים מקומיים. כתוצאה מכך, האוכלוסייה התרוששה ונשארה ללא אמצעים, ומצב זה נמשך עד היום.

המצב בעולם הפך לקשה מאוד. המשבר הגלובלי מחריף. הוא משפיע גם על המדינות המפותחות, וגם על מדינות העולם השלישי, שחלקן רק התחילו להתפתח. כל זה נגרם על ידי האגו האנושי. וחוץ מזה אנחנו כבר מרגישים את הקשר ההדדי הכללי, כולנו שטים בסירה אחת, ואם אפילו אחד מזיק, זה משפיע על כל השאר. אי אפשר להתקדם. האגו שלנו מכה בנו כמו בומרנג.

באירופה זה מתבטא בצורה מאוד ייחודית. בחיפוש אחרי כוח והצלחה, ייצרו מדינות אירופה קשרים הדדיים משתלמים, וכבר אין אפשרות לנתק אותם. העזיבה של המערכת גורמת לקריסתה. כתוצאה מכך, במקום השוק המשותף, הייצור המשותף, החברה המאוחדת, אנחנו רואים מצב מחריד, שבו אף אחד איננו מסוגל לזוז ללא הסכמתם של האחרים.

כאן אנחנו מגיעים לצורך להתחשב אחד בשני. אפילו אם ההיסטוריה האירופאית גדושה במלחמות וסכסוכים, אפילו אם בעבר היו אירועים טרגיים רבים, אפילו אם אחד היה מושחת או משועבד על ידי האחר, היום דווקא מתוך שנאה, אדישות ופירוד, האירופאים צריכים לעבור לשיתוף פעולה. לא מספיק סתם להתחשב אחד בשני, אנחנו רואים שזה לא עובד.

מתברר שבשוק המשותף אי אפשר לפעול לפי חוקי הכלכלה הישנה שבנינו אותה מתוך הטבע האגואיסטי שלנו. המערכת הקודמת כבר איננה עובדת. היום גם הטבע האנושי והטבע החיצוני מעמידים אותנו מול תנאי חדש, האכפתיות האגואיסטית כבר לא תעזור, אנחנו נצטרך לממש את אהבת הזולת.

קשה לבטא את המילים האלה, הן נראות כל כך לא ריאליות, כל כך רחוקות מאיתנו. הלב לא מקבל אותן.

אבל אנחנו בכל זאת יכולים להתקרב לזה, אם נמשוך אלינו את השפעת הכוח המחייב. היום הטבע בעל כורחנו מכריח אותנו לרכוש את אהבת הזולת, כיוון שהאלטרנטיבה היא מוות מרעב, מחלות ואסונות הטבע. לכן אנחנו צריכים לבנות במקום זה כוח אחר שיחייב אותנו להתקדם לעבר אהבה הדדית.

איזה מין כוח זה יכול להיות? רק הסביבה שאותה אנחנו מארגנים בצורה כזאת היא שתחייב אותנו לאחדות חזקה יותר מבעיות האקולוגיה, הכלכלה, החינוך, המזון וכדומה. החברה צריכה להיות כזאת חזקה, שתעמוד מול היצר שלנו, תטפח בנו יחס חדש לזולת ותוביל אותנו מקצה לקצה, משנאה לאהבה.

מתוך שיחה מס' 13 על החיים החדשים, 11.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
המערב המסכן
אל תטביע אחרים היום, כדי שמחר לא יטביעו אותך
כל העולם הִיפּים?

שאלה: עכשיו, כשאנחנו מתחילים לפעול כקבוצה עולמית כוללת אחת, האם משתנה עבודתן של הקבוצות המקומיות?

תשובתי: אנחנו צריכים לשפוט את עצמנו בחומרה ולעשות דין וחשבון מאוד ברור, מובן ורציני. אנחנו צריכים ללמוד בהתאם להנהגה וההשגחה העליונה הכללית, לפי פעולות הבורא בעולם, עד כמה העולם זקוק לתיקון, ועד כמה אנחנו עדיין רחוקים מהמימוש שלו, מההשתתפות בו, בנכונות להפוך לגשר, למעבר, למתאם, שדרכו יעבור התיקון.

זה צריך לעורר אותנו ולהקנות לנו רצינות ואחריות אמיתיים בהבנת התפקיד שלנו.

אסור לעשות חשבון רק על עצמנו בלבד ולחשוב שאצלנו הכול בסדר ואפשר עוד לחכות. החשבון שנעשה הוא חמור מאוד ואפילו מעורר חרדה. זה דומה לאזהרה שהזהיר בעל הסולם לפני השואה. אם עם ישראל (וכל אחד שנקרא ישר-אל, שמשתוקק ישר אל הבורא) אינו מקיים את התנאים הדרושים, הוא בכך מזמין התגברות של הכוחות הזרים ומביא אותם לניצחון על הכוחות הפנימיים.

ואז מגיעות הצרות הגדולות. בעולם מתחיל לשלוט הכוח המשחית הרצחני הרע, שאותו אנחנו הזמנו בעצמנו. לכן צריך להתייחס ברצינות רבה ובאחריות גדולה, לכל אדם כלפי הקבוצה, כל קבוצה כלפי שאר הקבוצות, כלפי הקבוצה העולמית, וכלפי העולם כולו.

אנחנו כבר נמצאים בכזה מצב, בכזאת שנה, שהיא מאוד מכרעת בכל ההיסטוריה האנושית וקובעת באיזו דרך היא תתקדם, האם בדרך תורה או בדרך ייסורים.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 24.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אנחנו נחוצים לעולם
תפקיד ישראל כלפי העולם
הקבוצה הרוחנית וכל האנושות

שאלה: הסביבה צריכה להרגיל ולהכשיר אותנו לכך, שיחס טוב לזולת הוא מועיל. במה זה שונה מאילוף של כלב? נראה כאילו זאת אותה השיטה של מקל וגזר...

תשובתי: שאלה מוצדקת, אך האם ההנחה שמבוססת עליה היא מוצדקת. איך במקרה הזה מאלפים כלב? הוא בעצמו.

הרי האדם בונה לעצמו סביבה שמשנה את הטבע שלו משנאה לאהבה. הוא מגלה ומודד את עצמו, לומד את חוקי הטבע, חוקר את עצמו ואת החברה, מחפש צורות חדשות לעצמו וליחסים בין כל בני האדם. הוא מעצב את החברה, את הסביבה, וכאשר מגיע להתאמה אליה, הוא כאילו "מאלף" את עצמו. הוא היה בדרגת "כלב", ואחר כך אילף את עצמו ועלה לדרגת הבעלים של הכלב – ה"אדם".

זהו כל "הטריק". הרי האדם שבנו, זה לא ההמשך של ההתפתחות האגואיסטית. אנחנו מעצבים אותו מעצמנו. אנחנו בעצמנו מולידים אותו, מגדלים אותו בתוכנו. לשם כך אנחנו מקבלים את כל הכוחות והאמצעים הדרושים, אבל כך או אחרת, לא מאלף כלשהו מעודד אותנו, אלא אנחנו חייבים בעצמנו לעצב מערכת שתחנך אותנו.

בצורה כזאת אני מעלה את עצמי במדרגות האהבה. אני בעצמי משנה את הסביבה שלי, והיא בתגובה משנה אותי. כך אנחנו עובדים ביחד איתה. כל פעם אני בודק כיצד עלי להיות "אני טוב יותר", "אני מתוקן" בשלב הבא. ובהתאם אני בונה את הסביבה, כדי שעל ידי השפעתה היא תפתח אותי. הרי אני לא מסוגל להתקדם בעצמי.

כתוב: "אין אסיר מציל את עצמו מבית האסורים". אין לי כוח למשוך את עצמי בשיער מהביצה שבה אני שקוע. זה אפשרי רק בתנאי שאני מארגן כוח חיצוני שלא יאפשר לי לסתות מדרכי ויציל אותי מלית ברירה. הוא צריך להשפיע עלי ולחייב אותי ברע ובטוב.

הרי הטבע שם אותי במצב בלתי נסבל: אני רואה שאין לי לאן לברוח. המשבר הוא התנאי הכללי של הטבע: "אתם מתקדמים אל המוות, להשמדה, ואין לכם לאן לפנות". את זה הוא מציג לנו. ובמצב הזה של העולם עלינו בעצמנו לבנות בדרך שלבים טובים, בעזרת כוח הסביבה שפועלת על האדם.

אני בעצמי מעצב אותו, בודק כל פעם: "מי אני ומה אני? מהו הטבע שלי? מהו האופי שלי? מהן הנטיות שלי?" ובהתאם לכך אני בונה סביבה כנגד, כדי שהיא תפעל עליי ותחייב אותי להתחבר.

אני רוצה שהיא תחייב אותי, אני מתחנן: "תשפיעו עלי! תעשו אותי טוב יותר! תחנכו אותי!" וכל פעם הסביבה צריכה להציג לי מקל או גזר, לא להשאיר לי שום ברירה. ואני מסכים לזה מפני שלא מאלצים אותי סתם לעשות משהו כמו חיה, אלא כאן מסתתר משהו גדול יותר.

לכן אנחנו מצביעים על כך, שקודם כל צריכים לארגן חינוך של האדם. עליו להבין בעצמו שאין לו ברירה אחרת. בדיוק כך אנחנו מסבירים לילד: "אתה חייב ללמוד, כי בלי זה אתה לא תבין את החיים".

היום, אם אנחנו רוצים או לא, אנחנו נולדים בעולם חדש. ובעולם הזה עלינו להיות שונים – כל אחד מאיתנו והאנושות בכלל. עלינו להתייחס בצורה שונה אחד לשני, לסביבה, ועלינו לשכנע את עצמנו בכך, לעלות את המודעות של המתרחש. הרי האדם נעלה מהבהמה דווקא משום שהוא יכול להבין את העולם שהוא חי בו, את היקום, את הטבע, את עצמו ואת סביבתו. להכרה כזאת עלינו להגיע בעצמנו. זה אומר - לעצב את האדם.

אז זה נכון, אנחנו כמו כלבים. יש לנו הזדמנות לאלף את עצמנו, ואז אנחנו מתעלים לדרגת בעל הכלב - האדם. ה"כלב", זהו האגו שלי שמקבל עכשיו לבוש הפוך, טוב.

פעם הכלבים היו זאבים, אך האדם אילף אותם במשך הדורות, ומאז הם נאמנים לו. כך יצור עוין נעשה חבר שלנו. הנה גם עכשיו אני מתייחס לעצמי כמו ל"כלב" שיש לשנות. לשם כך אני מחלק את עצמי לשניים: יש לי מודעות חדשה – אדם, וגם האגו – כלב. כך אני בונה את עצמי החדש.

במסגרת החינוך האינטגרלי על האדם להבין שכאן מסתתר תהליך מיוחד של יצירת מציאות ייחודית. כאן אנחנו באמת מעצבים את האדם.

נסכם: הכלל של אהבת הזולת זהו חוק טבע אוניברסלי שאליו עלינו להגיע. והיום אנחנו באמת מתקרבים אליו, מפני שבאמת מוכנים לתיקון. האגו שלנו כבר הגיע לסוף התפתחותו, ועכשיו בעזרת כוח אחד חיצוני, שאנחנו בעצמנו יוצרים בתוך החברה, עלינו להשפיע על האגו שלנו, כדי שהוא יקבל צורת אדם.

על ידי כך אנחנו נממש את הכוח הכללי של הטבע ונגלה את כל עומקו, את חיוניותו, נצחיותו, את גדלותו ואת ההרמוניה שלו שבה הוא חדור. בהדרגה אנחנו נפרדים "מחיי כלב" ונתחיל לחיות בדרגת "אדם". דווקא עם הדרגה הזאת אנחנו נזדהה, עד כדי כך שהגוף, כל החיים האלו וכל מה שעברנו במשך ההיסטוריה, יהיה ההקדמה, ההכנה למה שאנחנו משיגים עכשיו.

ולכן, אנחנו מסתכלים על מצבנו הנוכחי כמו על לידה, צירי לידה, שאחריהם תהיה יציאה לעולם חדש, נאור.

מתוך שיחה מס' 13 על "החיים החדשים", 11.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
להכיר בחוסר התכלית כדי להגיע לתכלית
בונים סביבה עבור כולם
הגֵן הנסתר של ההתפתחות

מאמר דעה של מיכאל חזין, כלכלן:

זה לא נכון לחשוב שהמשבר נגמר. כפי שהוא התחיל בשנת 2008, כך הוא ממשיך. וכיום אין תיאור, פחות או יותר ברור, של המתרחש. אף אחד מהמומחים העולמיים לא יכול לתת תחזית לעתיד לבוא.

כיום רק ברור שמודל הכלכלה העולמית הישן, שמכוון לצמיחה קבועה, מיצה את עצמו, ולא יכולה להיות דרך חזרה אליו. המנגנון העיקרי במודל הזה הוא המרצת הביקוש דרך ניפוח האשראי. במילים אחרות, הביקוש גדל על חשבון הגידול בחוב. נתנו לאנשים יותר ויותר כסף. בהתחלה כעירבון להכנסות שלהם, ולאחר מכן, כשמימדי האשראי התחילו לגדול, המציאו את מנגנון המשכון.

כל הכלכלה חיה בדיוק בזכות זה. היצרנים ידעו שכמה שהם לא ייצרו, יקנו מהם הכול. כיוון שהאנשים יקבלו כסף בשביל זה. עתה חוב האשראי הגיע למסה קריטית, והפך להיות מובן שלא ניתן להגדיל אותו יותר. לא נותנים לאנשים יותר כסף, המנגנון נשבר.

שימו לב, באירופה קיים משבר חובות בשורה של מדינות. ביוון הוא התחיל, כאשר החוב הריבוני הגיע ל- 120% מהתוצר המקומי הגולמי. אותו המצב גם באיטליה. בארה"ב המשבר התחיל בשנת 2008, כאשר החוב הממוצע של משק בית אחד עלה מעל 130% מההכנסה השנתית שלו. עוד מספר מדינות מגיעות בימים אלה לסף הזה. עכשיו בכלכלה העולמית רק שתי מדינות עדיין לא נמצאות באזור השלילי, אלה הן סין וגרמניה. כמה זמן הן ישרדו - לא ברור. סין מלאה בבועות פיננסיות, ואת גרמניה יכולים להכריח לשלם בשביל כל אירופה.

ברוסיה, בזכות מחירי הנפט הגבוהים בשוק העולמי, נוצרה בזמן האחרון תחושה של רווחה יחסית. אולם זה רק למראית עין. תסתכלו על המצב של העסקים הקטנים והבינוניים, הם לא הרגישו על עצמם שום שיפור.

השנה הנוכחית תהיה שנה קריטית לכלכלה העולמית. ברוסיה המשבר הזה יתחיל מעט מאוחר יותר - בשנת 2013. עד שנת 2011 העניינים התפתחו אמנם במגמה שלילית, אבל בסך הכול לפי המודל הישן. עכשיו הגיע הרגע הקריטי. נראה שמנגנוני הצמיחה הכלכלית הישנים כבר לא עובדים, אולם אין עדיין מנגנונים חדשים. הם צריכים להופיע כבר בזמן הקרוב. ועד אז אנחנו נמשיך להתגלגל אחורנית.

הסכנה העיקרית עבור רוסיה היא בהיעלמות המנגנון שמחזיק את רמת החיים של התושבים – החלוקה מחדש של הרווחים מהנפט. אם כך, ישנן שתי אפשרויות להתפתחות העניינים. אם מחירי הנפט יפלו בשנה הקרובה, תושבי המדינה יהפכו במהרה להיות עניים הרבה יותר. בנוסף לכך ייווצר לחץ על היצרנים הרוסים מצד המתחרים מחו"ל.

אולם במקרה שמחירי הנפט יעלו, קיימת סכנה לירידת הכנסות התושבים. העניין הוא שמחירי מוצרי הייבוא החשובים ביותר עולים עוד יותר מהר, מאשר מחירי הנפט. לכן הכסף ממכירת הנפט יצא מהמדינה. פירוש הדבר, גם כן ירידת רמת החיים של התושבים. ולפי ההערכות שלי, התהליך הזה כבר התחיל.

התייחסותי: אולי כבר הגיע הזמן לעצב כלכלה חדשה כדי לקצר את הייסורים – כלכלה של צריכה חכמה עם חלוקה שוויונית של ההכנסות, תוך קיצור הדרגתי של הייצור העודף, כפי שמאלצת אותנו המציאות! אתם שוב מראים שהכלכלה אינה מדע, אלא אוסף של הנחות, ושהתיאוריות שלה התיישנו, ואין תיאוריות חדשות שהיא יכולה לתאר את העבר ולבנות את העתיד. אפילו אם נתאר את העתיד הזה, היא עדיין לא תוכל ליצור תחתיו בסיס כלכלי ולהראות את המעבר האפשרי אליו.

ידיעות קודמות בנושא:
הפרספקטיבות הבלתי משמחות של 2012
מבט פסימי על שנת 2012
רוסיה: המחירים ימשיכו לעלות, המשכורות ימשיכו לרדת

שאלה: למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על התוצאות של החינוך האינטגרלי?

תשובה: אם אני, כמו גלגל של מכונה אחת, מכוון את עצמי לחיבור, לאיחוד, לקשר עם שאר האנושות, אז כולם מרוויחים – גם אני וגם האחרים.

בשלב ההתפתחות שאנחנו נמצאים בו, לא יתכן שמישהו מרוויח לבד! אנחנו רואים איך כולם נופלים. רק אלה שנמצאים ביניהם בקשר אינטגרלי, יכלו לספק לעצמם את כל מה שצריך, והכי חשוב את השקט הנפשי. אין דרך אחרת, היום פועל חוק הטבע הזה.

לכן, לא משנה על מה אנחנו מתווכחים, או במה מתעסקים בקבוצה, או באיזו שיטות או טכניקות אנחנו שולטים, הכול צריך להיות מכוון לחיבור.

כל יום משהו מתרחש. האנשים באים לקבוצה ומתחילים לשאול "מה איתך? ומה איתך? מה קורה? למה? איך?" או מתחילים לספר איך הם מימשו היום את הידע שרכשו אתמול. תמיד יש לך את המידע העדכני ביותר, הבעיות החדשות, וכל הקבוצה בהדרגה מתערבבת בהם. כל אחד מביא את ה"וירוסים" שלו מהמשפחה, מהרחוב, מעצמו.

אתם פשוט מלמדים אותם חכמה פשוטה: איפה התיקון? אחרי הכול, אני יכול למצוא אלפי שיטות אחרות, ולכל אחד מאיתנו תהיה דעה משלו. אך רק הטבע הוא הרמה שממנה אנחנו מתחילים לחשב את הכול. לכן, בואו נאסוף את כל הבעיות ונתחיל לחשוב איך אנחנו יכולים להביא אותם לאיזון עם הטבע. אם נעשה זאת, נפתור את כל הבעיות. בואו נממש זאת היום בבית, ומחר נדון בתוצאות.

הלימודים של החינוך האינטגרלי חייבים לכלול דיונים בבעיות החיוניות של כל אחד וחיפוש אחר הפתרון. בקבלת ההחלטות משתתפת הקבוצה כולה, כי הבעיות הן אינטגרליות. אם בבית שלך משהו לא בסדר, זה נוגע לי ולאחרים. יחד אנחנו מגיעים לפתרון כלשהו ועם הפתרון הזה אתה הולך הביתה ומנסה לממש אותו. ולמחרת אנחנו ממשיכים בדיונים המשותפים.

זאת אומרת, שבנוסף לחלק התיאורטי (ההשכלה) וחלק המעשי (החינוך הכולל) שבהם אנחנו מציגים ומסבירים את חומרי הלימוד, יש גם עבודה מעשית שעל ידה אנחנו משלימים את החינוך. זה כולל בית משפט, כל מיני דיונים, קטטות, בעיות, כל הדברים שקיימים בחברה שלנו. חוץ מזה אנחנו יכולים לקחת מצבים מהחדשות, כל מיני בעיות, לא משנה מאיפה, ולנסות לפתור אותם בהדרגה. אך זה בוודאי, לא בשלב הראשוני.

התוצאה החשובה מכך היא שאנחנו מתחילים ללוות כל אחד במחזור החיים שלו: בבית, במשפחה, בעבודה, עם החברים, ההורים, בכל דבר. זאת אומרת, כל הקבוצה כאילו מלווה כל אחד מהמשתתפים באינטראקציות האישיות שמשתפרות יום יום וגם בפתרון הבעיות.

בהדרגה, הקבוצה הופכת להיות כל כך גלויה, כל כך מבינה וכל כל פתוחה, שנעלמים חוסר האמון, חילוקי הדעות, הניגודים, השנאה אחד כלפי השני, ומתחילים להרגיש את הקשר האינטגרלי.

כשזה קורה לקבוצה, האנשים מתחילים להרגיש בה את הרמה המשותפת הכללית של הטבע. מכיוון שבמדע שלנו וביחס שלנו לעולם אנחנו מרגישים את עצמנו כיחידים, קיימת הרמה "שלי" והרמה "שלך". אך יש עוד רמה שנמצאת מעל לכל הידוע לנו. כאשר אנחנו מתחילים להרגיש את הרמה הזאת, הכללית, האינטגרלית ,שנמצאת מעל הכול, אנחנו באמת מגיעים לתחושה של שלימות ונצחיות.

לזה אנחנו חייבים בהדרגה להביא את כל האנושות.

מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי 26.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הזכות להיעלב
הקבוצה היא כוח
ההסכמה – מעל לכל הניגודים

לא קיימים לוחות זמנים ומרווחי זמנים מדויקים שהוקצבו להתפתחות, לשכנוע, לניתוח, לתיקון עצמי, כדי שמאגואיסטים נהפוך לאלטרואיסטים חדורי אהבה והשתתפות זה כלפי זה. לא צריך להמתין לתאריכים כלשהם או לחילופי הדורות. השינויים יכולים להתרחש במהלך החיים של הדור שלנו. הכול תלוי בנכונות האדם, עד כמה הוא רוצה להשתנות.

כפי שידוע לנו, מתוך מאמר "החרות", הרצון שלנו תלוי לחלוטין בסביבה. אנחנו צריכים לעבוד כולם ביחד. האדם לא יכול לעבוד על עצמו ולשכנע את עצמו במשהו, זה לעולם לא יביא לתוצאות טובות. להפך, עלינו לבנות סביבה, חברה, שהיא תשפיע עלינו – ואז כל אחד ישתנה.

אז קדימה, לבנות סביבה טובה עבור כולנו! בעזרתה אנחנו נשתכנע בנחיצות של הדרך הזאת ונרצה מהר מאוד להשתנות, כדי שהערבות ההדדית תחבר בינינו. על ידי זה הסביבה תשפיע עלינו בעוצמה כזאת שהשינויים יקבלו קצב מסחרר. הרי הם בכלל לא תלויים במסגרות הזמניות שלנו.

הטבע ה"דומם", ה"צומח" וה"חי" התפתח במשך מיליארדי שנים. זהו תהליך התפתחות האגו, איננו אחראים עליו, אלא אנחנו רק מממשים אותו עוד ועוד במידת התפתחותו. אבל עכשיו עוצמת וקצב ההתפתחות בידינו. הכול תלוי בסביבה, ואני יכול בצורה מלאכותית לבנות אותה, לשפר כל הזמן, כדי שתהיה גדולה יותר, רחבה יותר, חזקה יותר בהשפעתה. לשם כך נחוצים לי אומנים ומדענים, סוציולוגים ופסיכולוגים. אני צריך להשתמש בכל מה שקיים באנושות, כדי לעורר על עצמי השפעה גדולה ככל האפשר. אז עוד בחיי הדור הזה, אנחנו נדע חיים מאושרים ונראה את הטוב שאנחנו משאירים לילדינו.

אם בהקשר הזה נערוך חלוקה של הרצונות האנושיים, אנחנו יכולים לומר שבאופן כללי הם מתחלקים לשני חלקים:

• הרצונות הפרטיים השייכים לאדם עצמו
• הרצונות החברתיים

את הרצונות הפרטיים מוטל על האדם להגביל במסגרת התיקון, במידה הנחוצה לחיים נורמליים. ואת הרצונות החברתיים להפך, צריך לפתח ככל האפשר, החל ממעגל חברים מצומצם ביותר, ואחר כך להרחיבו, עד שבעזרת השפעת הסביבה אני אפתח את עצמי עד לרמה של יחסים טובים, השתתפות, אחריות, ערבות הדדית ואהבה כלפי העולם כולו.

כאן יש להבין שבשלבים האלה, על ידי היציאה מתוכי, מתוך האגו שלי, וספיגת יחס הדדי עם מעגלים רחבים יותר באנושות, אני רוכש יותר חכמה ורגש. אני כולל בתוכי את כולם ובזכות זה מרגיש את כל המציאות, את כל הטבע. בצורה כזאת אני פותח לעצמי מציאות חדשה, אמת חדשה – וחי בה, אני יוצא מתוכי ומרגיש את כולם. ואלה הם החיים ברמת האדם שהטבע הכין לנו. על ידי זה אנחנו מממשים את עצמנו בצורה הנכונה כאן, בעולם הזה.

מתוך שיחה מס' 11 על "החיים החדשים", 09.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
דיבור, מחשבה, מעשה
הסביבה היא כמו מורה
להגיע למהות