כוונון לבורא
מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3
הכוונון שלנו לבורא הוא בכך, שאנחנו קושרים את הכול אליו, לשורש היחיד שמלבדו לא קיים שום דבר. כלומר, כל מה שקורה לי, כל מה שקיים בתוכי ואני בעצמי, כל זה בורא אחד, כוח אחד שמנהל אותי, שולט בידיים, ברגליים, במחשבות וברצונות שלי. כל זה מנוהל אך ורק בידי כוח ורצון אחד.
אם אני מתכוונן לזה, אז אני יכול להתקדם.
כוונון כזה אפשרי רק בתוך הקבוצה, מפני שלמרות הבעיות המרובות שהבורא מציג לפנינו, אם אנחנו נתרכז ביחד, אם אנחנו למרות האגו שלנו נתחיל להתחבר, זה יהיה הכוונון הראשון כלפיו.
אם אנחנו פועלים כך, אז בהדרגה, בכל מה שקורה בינינו (בעיקר בתוך הקבוצה, אם כי גם בעולם), אנחנו מתחילים לגלות שכוח מסוים פועל עלינו. וקודם כל, הוא דוחה אותנו זה מזה ועלינו להשתדל להתחבר.
גם בעולם, עלינו להשתדל לראות רק את השפעת הבורא. אנחנו שומעים חדשות, עוקבים אחר אירועים המתרחשים בעולם, והעולם נעשה עגול, מקושר. עלינו להשקיע מאמץ כדי לראות בזה כל הזמן רק כוונה אחת, רק רצון אחד, רק דבר אחד, שכל העולם מכוון רק כדי שנמצא את הבורא.
אבל ברגע שאנחנו מנסים למצוא אותו, מיד הכול נמחק. העולם שוב חוזר להיות רגיל, כפי שכולם תופסים אותו, ועלינו שוב לרכז את הכוונה הפנימית שלנו על כך שקיים רק כוח אחד שמציג סביבנו את כל "התיאטרון" הזה. וכך כל הזמן.
אנחנו מוצאים את נקודת המגע, רואים שמאחורי כל זה קיים הבורא ומייד החדות הזאת נעלמת. הוא מגדיל את טווח הרגישות, נניח פי עשרה, כדי שאנחנו שוב נתפזר. אנחנו שוב הולכים לאיבוד ושוב מתרכזים, והוא שוב מגדיל את חוסר התיאום בינינו. ועלינו שוב להתרכז, וכך עד שאנחנו נגיע למצב כאשר בהתאם לרמה שלנו, כל הבעיות בתוך הקבוצה, בתוך המשפחה, בעבודה, בעולם, כל מה שקורה, אנחנו נקשור רק לכוח אחד, לבורא. כאשר אנחנו נגיע למצב כזה, אז הוא יתגלה לנו.
אבל אנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע למצב כזה, מפני שהוא בכוונה מסדר לנו כך שלא נגלה אותו. ואנחנו רואים שאנחנו כל הזמן רק משתוקקים להתקדם, משיגים קשר כלשהו, הבנה כלשהי מה קורה לנו. הוא שולט בכולם, אוסף את כולנו ביחד כמו בכנס הזה, כדי להביא לחיבור עם האחרים.
וברגע שאנחנו כבר נכנסים למצב כזה (הוא מאפשר לנו לבצע את זה), פתאום הכול נעלם. פתאום יש לנו רצונות ומחשבות זרות ושוב הכול פורח ונעלם. וכל הזמן יש עליות וירידות כאלה. חברים רבים שלנו אינם מחזיקים מעמד ועוזבים, רבים מאיתנו נכנסים לייאוש ואדישות. אנחנו מתחילים לאבד תקווה שנגיע לזה. וכל זה נעשה רק כדי שנגיע לצעקה לבורא (כי רק הוא יכול באמת לחבר בינינו), כדי שבחיבור בינינו נגלה אותו.
ויש לנו יותר ירידות מעליות. לפעמים אנחנו נמצאים במשך שבועות ואפילו חודשים בייאוש כלשהו, אחר כך פתאום יש התעוררות כלשהי ושוב חיבור ואחר כך אנחנו שוב נופלים.
ואם אנחנו נחשב את הזמנים, אז יש לנו הרבה יותר ירידות מעליות. הבורא בכוונה מסדר את זה, כדי שנחשב את הירידות ואת העליות ונראה שזה לא מביא אותנו לשום דבר טוב. ככל שאנחנו מתקדמים יותר, הבעיות שלנו מתרבות. על אף שאנחנו יודעים יותר, מבינים יותר ובכל זאת לא יכולים לעשות שום דבר.
אם פעם חשבנו שנלמד עוד מספר מאמרים, נשב עוד קצת בשיעורים, נעשה עוד משהו יחד עם החברים, עכשיו אנחנו רואים שבסופו של דבר אנחנו בכל זאת נופלים. יש לנו ידע רב ביותר, אבל כאשר יש צורך להרגיש משהו, להתרכז, להתחיל להרגיש את הבורא, אז מופיע הייאוש, חוסר האונים וכך אנחנו נופלים.
זה נעשה בכוונה, מיון בעבודה הרוחנית הקשה. לשלב האחרון מגיעים רק אלה שבאמת מוכנים להמשיך במאמציהם כל פעם בדרגה החדשה, כל פעם עם הבנה יותר גדולה ובו בזמן עם מאמץ יותר גדול, כל פעם עם תביעה עצמית יותר גדולה להתחבר ולעשות את הכול ולראות ששום דבר לא מצליח.
כל זה נועד רק כדי שנבין בביטחון שרק האור העליון שברא אותנו, את הרצונות שלנו, שבר אותם, הפריד בינינו, רק הוא מסוגל לחבר אותנו. אנחנו זקוקים לשותף הזה, לבורא.
מתוך כנס אירופה, שיעור מס' 3, 22.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מטרת החיים היא גילוי הבורא
להפוך את הבורא לשותף
באיחוד עם הבורא
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, כנסים, קבוצה |
שכל ורגש: שינוי התפיסה
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזהר", סעיף 31: "וניתן לו לעבודה כל החומר כולו שהוא צריך, הנה היא המדרגה המביאתו לשמה, כמו שאמרו חז"ל (פסחים נ' ע"ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וע"כ נבחנת המדרגה הזו הבאה לאחר י"ג שנה לבחינת קדושה, וה"ס השפחה דקדושה המשמשת לגבירתה. שה"ס השכינה הקדושה. כי השפחה מביאתו לשמה, וזוכה להשראת השכינה. אמנם הוא צריך לעשות כל האמצעים המותאמים שיבא לשמה, כי אם לא יתאמץ לזה, ולא יבא ח"ו לשמה, הרי הוא נופל בפח השפחה הטמאה ... ".
אם אדם רוצה לצאת מהמצב הנוכחי (1) ולעבור למצב הבא (2), הוא צריך להבין למה הוא שואף. במצב הראשון, הוא צריך להיות מסוגל להרגיש את המצב השני, ולרצות דווקא אותו, בניגוד לכל הרצונות האחרים שיכולים להצטייר לו. אם הוא באמת רוצה את המצב השני יותר מכל דבר אחר, אז הוא מושך את הכוח שנקרא "האור המחזיר למוטב", והוא מעביר אותו מהמצב הראשון למצב השני.
המעבר הזה לא מעיד על כך שהמילוי שלי משתנה: "קודם ידעתי דבר אחד, ועכשיו אני יודע דבר אחר. בעבר הרגשתי כך, ועכשיו אני מרגיש אחרת". לא, השפעת האור מובילה לתוצאות אחרות: בעבר חשבתי בצורה מסוימת, ועכשיו אני החלפתי את מערכת החשיבה. פעם הרגשתי בצורה מסוימת, וכעת החלפתי את מערכת החושים. בזכות האור המחזיר למוטב, משתנה לא המילוי בשכל וברגש, אלא השכל והרגש בעצמם. ואז אני עובר למצב הבא.
לכן, בהתחלה, במצב הראשון, האדם רוצה לשנות לא את המילוי בכלל. מה שחשוב לו, זה לא המילוי, אלא השכל והרגש שהם בעצם צריכים להשתנות. דווקא אותם הוא רוצה לראות שונים – בעלי תכונת ההשפעה, ולא תכונת הקבלה.
שאלה: איך אנחנו יכולים לתאר לעצמינו את התבנית החדשה הזאת?
תשובה: זה בא במאמץ ובמחשבה. ובנוסף, זה לוקח זמן, שהוא גם עושה את העבודה. אבל אם אתה לא רוצה שזה יימשך יותר מדי, תזרז את הזמנים!
ישנם שני מצבים: הנוכחי (1), והבא (2) . בכל אחד מהם יש לי רגש ושכל. בשני המצבים יש לי מילוי, אבל במצב הראשון הוא מילוי רע, ובמצב השני הוא טוב. אז, אני מתעלה מעל שני המצבים, ומבקש כלי חדש, רגש חדש, שכל חדש. אני מבקש להחליף לי לא את המילוי, אלא את ה"לב" ואת ה"מוח".
כך אנחנו מתקדמים "למעלה מהדעת", מפירוד לחיבור. לא אכפת לי מה המילוי בכלי, האם הוא רע או טוב, מה שחשוב הוא מה אני עושה מעליו, כאשר אני מעלה "אור חוזר".
שאלה: במה הבקשה למילוי שונה מהבקשה לשכל ורגש חדשים?
תשובה: בכוונה. אני משנה את הכוונה.
שאלה: אבל הרצון מטבעו רוצה להתמלא. איך הוא יכול לעבור לבקשה אחרת?
תשובה: בעזרת "האור המקיף" (או"מ) המחזיר למוטב. בעזרת ה"תורה".
שאלה: האם במקרה זה אני יודע למה אני שואף? או אני סתם רוצה משהו חדש?
תשובה: אתה יודע. הרי, אתה עובד על הרצון שלך. אתה חייב במקצת לדעת מה זה השפעה.
שאלה: מהו בעצם תהליך המעבר מהמצב הראשון לשני?
תשובה: שינוי היחס: מעצמי - לבורא.
שאלה: אז מה בדיוק קורה למוח והרגש שלי בתהליך הזה?
תשובה: העניין הוא, מה יותר חשוב בשבילי. השכל והרגש, זה אני. והאור משפיע עליי ומשנה את ההעדפות שלי.
אני לא יכול לשנות את עצמי, הרי, אני באמת אוכל להכיר את עצמי רק בגמר התיקון. עד כה, אני סוג של מכיר את ה"חיה" שבתוכה אני מתקיים, ולא את עצמי. אנחנו חייבים לצאת מה"חיה" הזאת, להתרחק ממנה, כך שהיא תעמוד לבד בסמוך אליי, ולאחר מכן להתחיל לעבוד על עצמינו. רק בדרך זו אני אתחיל להכיר את עצמי.
שאלה: על פי מה שבעל הסולם כותב כאן, האם לא כולם יגיעו "לשמה"?
תשובה: מי שיש לו משיכה אמיתית לחכמת קבלה, הוא מלכתחילה רוצה לשנות את עצמו. הוא הכין את עצמו בצורה פנימית, אם כי, הוא עוד לא גילה, עוד לא מבין את זה. לאדם כזה יש דרישה טבעית, והוא לא מסכים להישאר מי שהוא ...
מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר," 21.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
לא תוכל לְצָווֹת ללב
הֶרְגל לתת טוב במתנה
לחנך בטוב
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, מציאות מדומה, שיעור הקבלה היומי |
לא תוכל לְצָווֹת ללב
שאלה: אנחנו רוצים לשנות את הכוונה. האם זה אומר שאנחנו משנים את המחשבה?
תשובתי: אתה מבדיל את המחשבה מהרצון, ואילו ברוחניות אנחנו להיפך, מחברים אותם יחד. כי המחשבה, היא בדיוק תוצאה מהרצון. הפעולה נובעת מתוך הרצון, והכוונה על הרצון, נקראת המחשבה.
אצלנו השׂכל מפעיל את הרגש, המוח משפיע על הלב, אבל הם מופרדים. ברוחניות, רצון זה הלב, והכוונה זה המוח, והם מקושרים הדדית.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 21.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
החשבון בלב המתוקן
בעניין מוח שליט על הלב
המחשבה היא המשרתת של הרצונות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
לחצות את הקו האדום
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף י"ט:
"והנך מוצא, שכל אלו היסורים, המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים, מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו, לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה, של רצון להשפיע."
אנחנו נמצאים ב"כלוב" של העולם הזה, שכולו רק ייסורים. מצד שני, כל 125 המדרגות הרוחניות שבהן אנחנו בהדרגה רוכשים כוונה "על מנת להשפיע" ("לשמה"), בזה שעובדים ב"ג' קווים", מגלות לנו את הטוב ומטיב.
באופן כזה, המצב שלנו, העולם שלנו, בכלל לא קיים במובן הרוחני. כי "קיום", קיום אמיתי מסמל הידמות לבורא, כוונה "על מנת להשפיע". כאשר אנחנו נבטל את הגבול של העולם שלנו, נתעלה מעליו (מעל לקו האדום, בציור), אז אנחנו ניכנס למציאות של טוב ומטיב.
ודאי, שהעבודה הזאת קשורה עם מספר רב של "הפתעות" של תכונה לא נעימה. פעם אחר פעם אנחנו פתאום מגלים בתוכנו משהו עוד ועוד יותר רע, אבל רק כדי שאנחנו נוכל מייד לתקן את הרע הזה. לאורך כל הדרך אנחנו מתקנים את ה"כלים" השבורים.
ולהיפך, אנחנו לא מתקנים שום דבר בעולם הזה, אלא עוברים שלב של הכנה. רק אחר כך, כאשר ניגש לתיקון האמיתי, אנחנו נבין למה, בשביל מה ואיך הכול ממומש. אבל נבין את זה לא בשׂכל הנוכחי שלנו, כי שם החשבונות מנוהלים להיפך...
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 12.03.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הכול מדוד בצורה מדויקת
פריצה מעבר למסגרות הצרות של העולם הזה
סוף לאשליה או החלפת הפרדיגמה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הכנה, התפתחות רוחנית, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
סודות קריאת הזוהר
שאלה: האם זה נכון, שאומרים, שאם מסתכלים על האותיות של ספר הזוהר שכתוב בארמית, על אף שאנחנו לא מבינים את השפה, זה באופן אוטומטי מחבר אותנו עם האור?
תשובתי: שום דבר לא קורה באופן אוטומטי. אפשר להשוות את זה לתינוק שנולד וחי בעולם הזה. הוא גדל מפני שמטפלים בו, מאחר והוא מבטל את עצמו כלפי הגדולים. כך זה קיים בו מצד הטבע. בזה הוא מאפשר להורים לטפל בו. הם מטפלים ודואגים לו והוא גדל.
אם אדם מבטל את עצמו בזמן הלימוד, בזמן קריאת ספר הזוהר, מבלי שמבין ומרגיש, אבל רוצה להעמיד את עצמו תחת השפעת האורות, החברים, החברה הגדולה שעוסקת בזה, אז הוא נמצא תחת ההשפעה והטיפול שלהם בו. אבל הוא צריך להיות בכוונה הזאת. אפילו אם הוא שוכח על כך, הוא בכל מקרה צריך להרגיש איזו שייכות.
שאלה: איך אפשר לעקוב אחרי הטקסט בזמן קריאת ספר הזוהר ובו זמנית לשמור על הכוונה?
תשובתי: העיקר זו הכוונה, והטקסט, עד כמה שהאדם מסוגל לשייך אותו לכוונה הנכונה. לאט לאט הוא יתחיל לראות במילים האלה משמעות נכונה: "ילד", "חכמים", או "ספירות" "מלכות", "בינה". הוא יראה את זה. תחת השפעת המאור המחזיר למוטב שפועל לאט מאוד, בהדרגה, כל פעם טיפין טיפין, באדם יתחילו להתגלות כל מיני ניחושים, הוא ירגיש קשר עם מה שקורה.
שאלה: מה צריכה להיות הגישה שלנו בזמן קריאת ספר הזוהר, או מה צריך להשתנות בה כדי שהאור ישפיע עלינו וישנה אותנו?
תשובתי: אנחנו צריכים להתחבר. אדם צריך להרגיש את עצמו בתוך קבוצה מלוכדת, כמו בקומנדו צבאי, כמו באחד שלם שמורכב מחלקים נפרדים, הוא צריך להרגיש כך בצורה טבעית. אחרת הכוונות שלו הן כבר אינן נכונות.
אז מתוך הרגשת המציאות שכולה במלואה מחוברת בו, הוא רוצה יחד איתה להשתייך לבורא, להתחבר, להידבק בו. הוא מבין שזה קורה מתוך השינוי הפנימי שלו ומצפה לזה.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 21.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הזוהר הוא מערכת הקשר עם השלמות
דרך האותיות של ספר הזוהר...
פתח לעולם חדש
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, זוהר, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
כוונה ופעולה
שאלה: מה לעשות אם אדם עוסק בהפצה ללא כוונה נכונה?
תשובתי: זה לא משנה! הכוונה תהיה בפעם אחרת. ואילו עכשיו תממשו איזו שהיא פעולה, הכוונה והפעולה יתאימו זו לזו אחר כך.
לפעמים אדם מפיץ, אבל, יחד עם זה, הראש שלו ריק, הוא עסוק רק בפעולה שלו ואינו מסוגל ליותר. הוא לא יכול לחשוב על הקשר שלו עם הבורא או עם הקבוצה, כשמדבר עם אנשים אחרים ומסביר להם משהו. או שנניח, הוא עובד עם ספרים, שקוע בטקסט, בודק שגיאות וקשה לו בו זמנית לחשוב על הכוונות.
אם אדם עדיין לא יכול לשלב את ההשתוקקות הרוחנית עם העבודה, אז גם אין בכך צורך. הוא יגיע לזה אחר כך. כי אחר כך, במה שהוא לא יעסוק, הוא כבר אוטומטית ישייך הכול להתעלות הרוחנית שלו.
שאלה: מה חשוב יותר בהפצה, התהליך או התוצאה?
תשובתי: קשה לומר מה חשוב יותר. עבורנו חשוב התהליך. ודאי שגם התוצאה חשובה, אבל העניין הוא שהיא יכולה להתגלות רק לאחר מספר חודשים, או אפילו כעבור מספר שנים. לכן צריך לעבוד.
"יסודות הקבלה", קבוצה והפצה, שיעור מס' 3, 03.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
עבודה רוחנית ותענוג
פעולה ללא כוונה, כמו גוף ללא נשמה
זה הכול עניין של כוונה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: הפצה, התפתחות רוחנית, כוונה, קבוצה |
אם הכוונה נכונה, אז אין צורך בבדיקת הרצון
לא צריך להצטער ולחשוב על אותם המחשבות והרֵגשות, שעוברים ומתחלפים עכשיו בלב ובמוח שלנו. זו הצורה שמתלבשת בחומר, שתתלבש! מה שחשוב הוא, לֵמה אנחנו מתכוונים ומשתוקקים. כלומר אנחנו צריכים להחליף את הכוונות וכל הזמן לשפר, ולא להיאבק עם המחשבות והרצונות עצמם.
אם הכוונה נכונה, אז אין צורך לבדוק את הרצון ואת המחשבה. ואילו אנחנו בדרך כלל אוכלים את עצמנו בגלל המחשבות שלנו ומצטערים, מדוע חשבנו כך, מדוע פתאום הגיעו אלינו מחשבות ורצונות כאלה ביחס לעצמנו ולאחרים, מאשימים את עצמנו על העבר. אבל זו עבודה ריקנית לגמרי ואין בה שום תועלת. התועלת היא רק בשינוי הכוונה: למי אני מתכוון לעשות טוב, לעצמי או לבורא.
לכן צריך לצמצם כמה שיותר את האשמה העצמית. וזה לא פשוט, אפשר כל פעם לראות איך האור העליון עובד עלינו ומסיט אותנו מהדרך. ואילו אנחנו צריכים כל הזמן לחזור לכוונה הנכונה, כמו שנאמר: "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא".
כך צריך לשמור על הכיוון של הכוונה. ואילו למעשה, למחשבה או לרצון לא צריך לשים לב, אלא להיפך, להתעלות מעליהם, כאילו שאני בכלל לא בודק אותם ולא משנה אילו מעשים, רצונות וכוונות יש לך עכשיו. העיקר, שהם יהיו מכוונים ממני דרך הקבוצה לחיבור עימה, כדי שבעזרת המאור המחזיר למוטב, אני אשיג חיבור ודבקות עם הבורא ואעשה לו בזה נחת רוח.
אם האדם כל הזמן מייצב את עצמו בכיוון הזה, שנקרא "כוונה", אז כל המילים האלה: "אני", "דרך הקבוצה", "בחיבור עם הקבוצה", "המאור המחזיר למוטב", "גילוי הבורא כדי לעשות לו נחת רוח", מתחילות להתייצב בתוכו לאיזו הרגשה, מצב, שנוצר מהמשפט האחד הזה.
אז הכול נעשה פשוט יותר. על אף שגם לאחר מכן מגיעה "הכבדת הלב", כדי שהאדם יעבוד בעומק גדול יותר, עם הבנות איכותיות יותר, אבל הוא כבר הולך בכיוון הנכון.
כלומר לא צריך להתרכז במחשבות שלך, אנחנו לא חופשיים בהן, הן מוכתבות לנו על ידי הלב האגואיסטי שלנו. אלא לחשוב רק על הכוונה.
ידיעות קודמות בנושא:
הכול לא כל כך קשה, כפי שזה נדמה!
הכוונה קובעת את המעשה
כמו גרזן בידיו של חוטב העצים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
בין שתי כוונות
שאלה: האם הכוונה היא מרכיב עצמאי?
תשובתי: כוונה, זה מה שאתה רוצה מהרצון לקבל. היום אין לנו כוונה אמיתית, היום יש לנו שיקול דעת, מאיפה עדיף "לגנוב" משהו, איפה אפשר ליהנות יותר טוב: ממה, ממי, איך, על ידי מה וכולי. זה מוטבע ברצון לקבל שלנו מכוח השבירה. אבל אנחנו לא יכולים לשקול את שתי האפשרויות, שתי הכוונות: על מנת לקבל ועל מנת להשפיע. אנחנו יכולים רק לחשב את התועלת המרבית האישית מהאפשרויות שקיימות. אני בודק את הרצונות שלי ובוחר את האפשרות המבטיחה ביותר. כל השאלה מבחינתי היא: במה להשתמש לטובת עצמי? איפה אני מרוויח יותר?
כוונה בעל מנת להשפיע נמצאת למעלה מזה. על ידה אני בודק את עצמי כלפי הזולת. ואז השאלה שלי נשמעת אחרת: איך לשרת יותר את הזולת במטרה להשפיע לו בצורה מקסימאלית? זה כבר חשבון אחר לגמרי. איך אפשר לעשות את זה? בשביל זה אני צריך להרגיש את האחר ולא את עצמי: מה טוב בשבילו? מה הוא רוצה? מה הוא צריך? אני צריך להתכלל בתוכו בצורה הדדית, אחרת איך אפשר לשקול את כל האפשרויות.
לכן, כדי לממש את הרצון להשפיע, אנחנו חייבים כל הזמן ללכת לקראת התכללות עם הזולת, עד האהבה ממש. במדרגות הרוחניות אנחנו תמיד מתלבטים בין שתי צורות הבירור – נופלים לקליפה ושוב עולים לקדושה.
היום בזמן ההכנה, בהימצאנו מתחת ל"מחסום", אנחנו עדיין לא יצאנו לדרגה הזאת. אנחנו לומדים, אנחנו משחקים בקבוצה, אבל אחר כך היא באמת תהפוך להיות עבורנו לחברה קדושה. לזה אנחנו מתקדמים, בכך שהולכים לקראת "יציאת מצרים", כדי לעלות מבירור אגואיסטי לאלטרואיסטי.
זה יהפוך עבורנו ללידה רוחנית. כך גם תינוק שיוצא לאוויר העולם, מתחיל לנשום, לאכול, להרגיש את הגוף שלו. לאחר הלידה הגוף מתחיל לתפקד בבירור חדש, שלא היה קודם לכן, יותר הכרתי. כך גם אנחנו רוצים לעבור לבירור חדש בגוף, ברצון שלנו.
מתוך שיעור על המאמר "ששים ריבוא נשמות", 08.01.2012
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
אנחנו בעולם הזה כמו ילדים, שמשחקים במסדרון
שאלה: מה אנחנו מתקנים, את המעשים או הכוונות?
תשובתי: על ידי התיקון של הכוונה, אנחנו מתקנים את המעשה. זה כמו, שהרצון שלי להשתמש במכונית עם הכוונה הנכונה, כבר היה מספיק כדי שהיא תהפוך למתוקנת במקום מקולקלת.
בעולם שלנו, כביכול, ניתן לנו חופש מוחלט לעשות כל מה שבא לנו, עד שאנחנו נהרוס אותו לגמרי. אבל בעולם הרוחני, מרשים לך לפעול רק באותה המידה, שיש לך כוונה מתוקנת. הכול תלוי ב"מסך", אם אתה תתקן את ה"מסך", אתה יכול לפעול איתו.
ואילו בעולם הזה ניתנה לנו הזדמנות לשחק, כמו לילדים, ולעשות כל מה שנרצה כדי שאנחנו נלמד. עד שאנחנו לא נלמד להשתמש נכון בעולם הזה, לא יאפשרו לנו להיכנס לעולם הרוחני. לכן נאמר ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא", לפני הכניסה לעולם הרוחני.
ללא הכוונה אין מעשה. רק בעולם הזה אפשר לעשות מעשה ללא כוונות טובות, ובזה אנחנו מורידים את עצמנו יותר ויותר למטה, עד שלבסוף נתחיל להבין, שדרושה הכוונה. אבל בעולם הרוחני בכלל לא יכול להיות שום מעשה ללא כוונה. חוץ מכוונה אין יותר מה לעשות שם.
למשל, אם אני בא לרופא, אז לפני שאני מתחיל להתרפא, אני זקוק לכוונה נכונה. ורק במקרה כזה אני באמת אתרפא – אתקן את הנשמה שלי יחד עם הגוף. אבל אם אין לי כוונה, אז אני מרפא רק את הגוף הבהמי שלי.
יוצא, שאני לא השתמשתי בצורה נכונה באותה ההזדמנות שניתנה לי. נתנו לי מחלה כדי שאני אעלה בזכותה, ואילו אני רק ריפאתי את הבהמה שלי. באופן כזה לא השגתי שום תיקון, ולבורא לא נותרת ברירה, אלא "לירות" בי באיזה מקום אחר, לעשות בתוכי איזה פגם אחר.
אם אנחנו פועלים עם כוונה לא נכונה, אז רק גורמים לנזק. כאן הכול מסתובב סביב הערבות. אם אנחנו לא נספק זה לזה, כולנו יחד עבור כל אחד, נקודת מבט נכונה, יחס נכון, אז כל הזמן נטעה.
על כל אירוע בחיים שלי אני צריך להסתכל דרך הקבוצה, דרך החיבור. אני רואה את העולם כמתוקן או כמקולקל באותה המידה, עד כמה שאני מחובר עם האחרים. כל קלקול תלוי רק במידת הנתק או הקשר שלי עם החברים. זה הדבר היחיד שאני רואה ומגלה בעולם הזה.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 01.01.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, ערבות, קבוצה, שיעור הקבלה היומי |
פועלים בחווה של הבורא
שאלה: איך אפשר להשיג כוונה נכונה?
תשובתי: בשביל כוונה נכונה, צריך קודם כל לקשור את עצמך עם כל העולם, שהוא תוצאה של פעולות הבורא. כי דרך העולם הזה הבורא מראה לך את פעולותיו, כדי שדרך היחס הנכון לעולם, אתה תוכל להתקרב אליו.
נניח, שאני בעל הבית של חווה גדולה, שבה נמצאים בבעלותי אדמה, סוסים, משק. ואני לוקח אותך לעבוד בחווה הזאת, מפני שאני רואה שאתה מתייחס אליי טוב ותהיה פועל נאמן או אפילו עבד נאמן. יוצא, שאני בודק אותך לא לפי היחס שלך אליי עצמי, אלא ביחס למשק שלי: לפי איך שאתה מתייחס לבית שלי, לשדה, לגינה, כלומר ל"עולם שלי".
כך גם אנחנו באים, ועל ידי הרצון שניתן לנו מלמעלה רוצים להפוך להיות פועלים של הבורא. כל עוד הרצון הזה לא התעורר בנו, אנחנו חיים כמו הסוסים שבחווה הזאת. ומי שהבורא נותן לו רצון, הופך להיות פועל בחווה שלו. וישנם פועלים שונים: ישנם פועלים נאמנים שמסורים לגמרי לבורא, כמו עבדים, ויש פועלים לא כל כך נאמנים.
הבורא מגלה את האדם, שבו התעוררה ה"נקודה שבלב", שרוצה להידבק בבורא, אבל לא יכול ברגע אחד להעלותו למשרה של שׂר. לכן הוא נותן לאדם כל מיני הזדמנויות, עבודות יותר קטנות, שעל ידן הוא לאט לאט עולה. דווקא הזדמנות כזאת ניתנה לנו עכשיו: על ידי הפעולות, שאנחנו עושים על עצמנו, אנחנו יכולים להראות לבורא עד כמה אנחנו רוצים להתקרב אליו, להידבק, לחיות איתו במחשבה וכוונה אחת, במעשה אחד.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 01.01.2013
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, שיעור הקבלה היומי |
משמרת של כוונה
שאלה: איך אפשר להחזיק באהבה שלפעמים מתגלה בינינו? איך לא ליפול לתוך האגו?
תשובתי: להחזיק באהבה אפשר רק על ידי ערבות הדדית. לצורך זה אפשר להנהיג סוג של תורנות.
במאה ה- 16 בעיר פאדובה שבאיטליה, הייתה קיימת קבוצה קבלית גדולה של הרמח"ל, שממנה נשארו רישומים ויומנים של עבודתם הרוחנית. חברי הקבוצה ערכו לעצמם לוח זמנים: נניח, עכשיו, במשך מספר שעות, אני תומך בכולם, חושב על כולם, אחר כך אתה, אחר כך הוא וכולי, כי בחיי היום יום כל אחד צריך לעבוד, להקדיש זמן למשפחה או לעיסוקים אחרים, כאשר הוא אינו יכול להיות במחשבות נכונות על הקבוצה. אדם צריך לישון, לנוח וכולי. לכן הם סיכמו ביניהם להחזיק את עצמם בכוונה נכונה 24 שעות ביממה דווקא בצורה כזאת.
אצלנו קל יותר לבצע את זה, מפני שאנחנו יכולים ליצור "מרוץ שליחים" מסביב לעולם כולו, בכך שמעבירים את המקל לפי אזורי זמן: עכשיו קבוצה מאזור זמן מסוים מחזיקה בכוונה, אחר כך קבוצה אחרת וכולי. והים לא מהווה עבורנו מכשול, מפני שכל הקבוצות בעולם כל הזמן תדאגנה לכולם וכל הזמן ותעלנה מ"ן. אני מוכן להשתתף בזה יחד עם כולם. בואו נעשה כך, שכל קבוצה תיכנס למשמרת שלה.
מתוך קורס יסודות הקבלה, 23.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מחזור בלתי פוסק
שינויים פנימיים – צליל בעל תדר גבוה
תורנות כוונה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, התפתחות רוחנית, כוונה |
מתחילים תמיד מאפס
שאלה: כיצד עלינו להשתמש בסביבה כדי לבנות כוונה נכונה?
תשובתי: נאמר: "איש את רעהו יעזורו!", דאגה בלב איש צריכה להשפיע על כל האחרים, לעורר את ליבם. זה פועל אפילו ללא מילים, ובמיוחד אם אנחנו יכולים בנוסף לעזור לעצמנו בכך שאנחנו מדברים עם האחרים בצורה מכאנית, אפילו נגד הרצון שלנו ומעוררים זה את זה.
אם אני מתחיל עכשיו לקפוץ, אני בסופו של דבר אשפר את מצב הרוח שלי ואתחיל לשמוח. מתחילים תמיד מאפס, בדיוק מסיבה זו במדרגתנו ניתנה לנו תפיסת מציאות בצורת העולם הזה. בדרך כזו יש לנו הזדמנות להיכנס למצב שבינתיים לא נגיש לנו.
זה מעניק לנו הזדמנות מדהימה להתקדמות. הרי בעולם הרוחני פועלים חוקים נוקשים: אם אתה נמצא במדרגה כלשהי, אתה לא יכול לשנות דבר. אתה חייב להיכנס לאיזה מצב אחר כדי שמשם תשנה את עצמך הנוכחי.
ובזכות העולם הזה אנחנו נכנסים לאיזה מצב שהוא אולי מכאני, אבל מתקדם יותר: יכולים לשיר, לחבק את החבר, לדבר איתו, להתפעל ממנו, כשאנחנו בכלל לא רוצים את זה בפנים. ובזכות המאמצים המכאניים הגשמיים האלו, אנחנו מתחילים להתעורר. אם אנחנו לא היינו נמצאים בגופים הגשמיים, לא הייתה לנו אפשרות כזו. כיצד עוד ניתן לעשות את זה?
לכן העולם הזה הוא חשוב ביותר. מצד אחד, הוא אשליה שקיימת רק בדמיון שלנו, משהו מלאכותי ביותר, הנמצא מחוץ לסולם הרוחני, מחוץ לכל מערכות כוחות הטומאה והקדושה.
ומצד שני, אי אפשר בלעדיו! בכל מדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, אפילו האחרונה לפני גמר התיקון, אנחנו לא היינו יכולים לעשות כלום אם לא היה את העולם הזה.
לכן קיימים גלגולי נשמות. אנחנו חייבים לחזור לעולם הזה אפילו כשכבר עברנו מחצית הדרך במדרגות הרוחניות. המציאות הארצית הזאת חייבת להתקיים.
אף על פי שזו עדיין שאלה מהי המציאות הזו. יכול מאוד להיות, שעכשיו ניתנה לך אשליה כזו כאילו אתה חי על כדור הארץ עם שבעה מיליארד איש, ביקום גדול – וכל זה המציאות שלך.
וגם אני נמצא בתוכך כחלק ממך שאתה חייב לחבר לעצמך. ויש עוד "אני" שבכלל לא קשור אליך ומרגיש את העולם שלו עם שבעה מיליארד איש, כדור הארץ והכוכבים, וזאת המציאות שלו.
מתוך מאמרו של בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 27.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בדיקת תיאום בין שני העולמות
איש את רעהו יעזורו
העולם המדומה הזה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, מציאות מדומה, שיעור הקבלה היומי |
הכוונה קובעת את המעשה
מתוך הכנס בנובוסיבירסק, שיעור מס' 6
שאלה: אנחנו חיים בעולם פיזי, שבו יש הרבה פיתויים. אנחנו יכולים לתת רק על ידי זה שמקבלים. איך אפשר לכוון את הרצונות של התענוגים הגשמיים, להשפעה?
תשובתי: אם בראש שלך תהיה כוונה נכונה, אז תעשה מה שאתה רוצה, כי לא תוכל לעשות שום דבר רע. אתה תעשה את מה שצריך לתועלת הגוף והנשמה. נניח, שאתה צריך לאכול שתי ארוחות צהריים, מפני שהגוף שלך דורש את זה, אז תאכל לבריאות, אבל, יחד עם זה, צריכה להיות לך כוונה נכונה.
שאלה: ואם הרצונות שלי יפריעו לי בעבודה הרוחנית?
תשובתי: אבל אם יש לך כוונה נכונה, אז איך הם יפריעו ?! לא יכול להיות מעשה לא נכון עם כוונה נכונה, כי הכוונה קובעת את המשמעות של המעשה.
אדם יכול לעשות הכול, אם באמת יש לו כוונה נכונה.
בעיקרון, חכמת הקבלה אוסרת על הגבלות מסוג כלשהו. אם אתה נאחז בבורא, ואתה מחזיק בו כמו בולדוג, אז כל שאר הדברים שאתה עושה, אתה עושה אותם מפני שכך זה צריך לצורך ההתקדמות שלך.
מתוך שיעור מס' 6 בכנס בנובוסיבירסק, 09.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כשהכול בסדר
צלחת למזל טוב שנשברה בכוונה
על פסגת הכוונה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה |
סדנה 14.12.2012
|
סדנת חיבור בנושא "כוונה" |
סדנת חיבור 2 בנושא "כוונה" |
לצפייה בסדנה
להלן קטעי המקור שעליהם התבססת הסדנה: המשך קריאה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: כוונה, סדנאות חיבור |
כוונה נכונה
מתוך הכנס בנובוסיבירסק, שיעור מס' 4
שאלה: איך לבנות כוונה נכונה כלפי הקבוצה? במה היא באה לידי ביטוי? ואיך אני יכול להבין שאני נמצא בכוונה הנכונה?
תשובה: הכוונה כלפי הקבוצה צריכה להיות מאוד פשוטה: אני הגעתי לקבוצה כדי להיפטר מהאגו שלי, להתעלות מעליו, כדי להתחבר עם הבורא, לפתוח את המדרגה הבאה שלי, להיות אדם. כך אני צריך להסתכל על הקבוצה, ולעשות בה את כל מה שמביא אותי למטרה הזאת.
צריכים לזכור את זה ולדבוק במטרה הזאת.
יחד עם זה, אני לא מסתכל על הפנים שלהם, על האופי שלהם, על שום דבר אחר – כל זה לא חשוב בשבילי, שיגידו מה שהם רוצים. קודם כל, אני רוצה לבטל את ה"אני" שלי, אני רוצה פשוט לזרום איתם. ואחרי זה כבר נלך הלאה.
אני יכול להיכנס לעבודה בקבוצה בצורה פעילה מעל זה שאבטל את עצמי, רק אחרי שהצלחתי בביטול עצמי. בדרך כלל אנשים מתחילים ללחוץ על האגו שלהם, מתחילים לשנות הכול בכוח, כמו שנהוג בעולם שלנו. בקבוצה אין לזה מקום.
מתוך הכנס בנובוסיבירסק, שיעור מס' 4, 07.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
תגלה את עצמך
מריבה למען פיוס
אומנות הביטול העצמי
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: התפתחות רוחנית, כוונה, קבוצה |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר