המדענים פיתחו תרופה לסכסוכים
ידיעה: פסיכולוגים מאוניברסיטת נוטינגהאם יצרו תרסיס הורמונלי, אשר משלים בין בני זוג מסוכסכים. בהרכבו נמצא "הורמון החיבוקים", האוקסיטוצין, אשר מגביר את הרגישות אצל הגברים ומרגיע את הנשים. האוקסיטוצין מופרש בגוף באופן עצמאי, הוא מגביר את החשק המיני ואת הרגשת האמון בבן הזוג, הוא אחראי על הקשר הרגשי בין האם לילדה. יעילותו של התרסיס הוכחה בניסויים קליניים.
הבדיקה הרפואית אישרה, כי אצל המשתמשים בתרסיס לא נמצא גירוי יתר במערכת העצבים של הנשים, ואילו אצל הגברים נמצאה ירידה בדרישותיהם לנשים, ועלייה בחביבות. הרופאים הצהירו, כי השימוש בתרסיס פעמיים ביום מגביר את הפעילות המינית הזוגית, ומעודד הבנה בין בני הזוג.
עתה, כל זוג שרוצה לשמר את אהבתו, להחזיק ביחסים חמים למשך שנים רבות, אינו צריך להיכנע ללהט הוויכוחים, אלא יכול להשתמש בתרסיס "הפיוס", אשר לא יאפשר לבני הזוג לריב ארוכות ולצבור עלבונות, וכתוצאה מכך, יגרום לנישואים מאושרים יותר.
הערה: אין ספק, שאפשר ליצור כל מיני תכשירים הורמונליים, שיעשו מאיתנו "זומבים" עם חיוך מאושר על הפנים בכל המצבים בחיים. אולם, הטבע מכוון לתיקון האגו שנברא בתוכנו בכוונה תחילה, ולא ל"הרדמתו" (אִלחוש). בסופו של דבר, הניסוי הזה יגלה את תוצאותיו הנוראיות הייחודיות, ובכל מקרה, הטבע ינצח ויחייב אותנו בצורה פיקחית לעסוק בחינוך מחדש של עצמנו, על ידי שיטת ההשכלה והחינוך האינטגרלי.
ידיעות קודמות בנושא:
הכימיה של האהבה
נישואים: ציפיות ומציאות
חיבוקים עם אנשים אהובים מחזקים את הבריאות
להשאיר תגובה | שלח לחבר
|  הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, חינוך, ילדים, טבע, על זוגיות, פוסטים נבחרים |
המוח הגברי לא מבין את הנשים
מחקר: הבעיות בניחוש האותות הנשיים נובעות לא מהאגו, אלא עקב כך שהמוח הגברי אינו מסוגל להבחין באמוציות הנשיות בצורה מספיק טובה כמו באמוציות הגבריות. המתנדבים הבחינו טוב יותר, כפליים, באמוציות שהביעו העיניים הגבריות, והאמוציות שהביעו העיניים הנשיות הביאו אותם למבוי סתום.
סקירת המוח הראתה שהסיבה לכך, היא עבודת אזור במוח שנקרא אמיגדלה. האמיגדלה נחשבת למעורבת ישירות בתהליכי ויסות רגשי ואחראית על פחד וחרדה, היא מעורבת בביטוי רגשות וביכולת להשוות בין רגשותיו של אדם אחר עם הרגשות שלי בעבר, ועל בסיס זה לקבוע את המצב הנפשי של האחר. כאשר המתנדבים הביטו בעיניים הגבריות, האמיגדלה הייתה נכנסת לפעולה, וכשהביטו בעיניים הנשיות היא הייתה "נרדמת".
הערתי: אם זה היה הדבר היחיד שמבדיל בינינו!
לפנינו עוד גילויים רבים כמה אנחנו שונים, כיוון שאנחנו מגיעים משורשים עליונים שונים – "זעיר אנפין" ו"מלכות". אבל עדיף לחקור לא את ההבדלים, אלא את האפשרויות להשלים זה את זה, דווקא שילוב כזה הוא זה שיביא את העולם לאושר.
ידיעות קודמות בנושא:
הסיבה להבדל בהתנהגות בין גברים לנשים
גברים ונשים מרגישים ומתנהגים כמו זנים שונים
גברים לא אוהבים להרגיש עצב של אדם אחר
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חושבים מדע, טבע, נשים, על זוגיות, פוסטים נבחרים, שורשים רוחניים |
אהבה: התלהטות קצרה, או אש שאינה נכבית?
שאלה: בחיי הזוגיות ישנם רגעים כשבני הזוג חווים הרגשת אושר עילאית, שלא ניתן להשוותה לשום דבר, הרגשה שמאירה את היום יום בהבזק של אור חזק. כשאנחנו לראשונה באים עם זה במגע, אנחנו מתפעלים שדבר כזה בכלל אפשרי. הרי קודם לא היינו בכלל חושבים שדבר כזה יכול להיות...
תשובתי: אני מניח שלכל זוג, אם הם רק בונים את היחסים שלהם על רגש ולא על חשבון קר, ישנם רגעים של שותפות, כשבני הזוג כאילו חיים זה בתוך זה, חדורים זה בתוך זה, שזורים זה בזה, כשמתגלה ביניהם כזו התכללות, כניסה זה לתוך זה, שלא ניתן לברוח ממנה. קרבה שמגיעה עד לאיחוד ממש משכרת אותם, ובהתלקחות האהבה הזו הם "מאבדים את הראש".
אבל זה נמשך רק מספר דקות, במקרה היותר טוב, מספר ימים, ולעיתים רחוקות, מספר שבועות. כאן הרבה תלוי בנו עצמנו, בתקופה שאנחנו עוברים בחיים. ולאחר מכן ה"חלום" נעלם.
אז מהיכן הוא הגיע? הוא הגיע מהטבע, כדי שאנחנו נתקרב זה לזה ונוכל להרכיב בינינו חיבור מסוים המכונה "משפחה". ללא הרגעים האלה אנחנו, בדומה לבעלי חיים, היינו ממשיכים להתקרב לפי "לוח השנה" ושוב להתרחק לפי הוראת הטבע הפנימי. אך כיוון שאנחנו בני אדם, אנחנו צריכים לשמור על היחסים שלנו לאורך השנים ולכן הטבע נותן לנו דוגמה כיצד עושים את זה.
הוא מראה כיצד להאריך את אש האיחוד וההתכללות הזו כך שהיא תרתק, "תשכר" אותי ולא תעזוב, שתכריח כל הזמן לחשוב על בן הזוג, כשמצד אחד הוא מזרים בי חיים, ומצד שני, לא מאפשר לפנות לשום דבר אחר, ממלא את הרגש ולוקח את השכל... את הדוגמה לכך אנחנו רואים בפנים ובחוץ, אך כך או אחרת היא מגיעה מלמעלה, מתלהטת מבחוץ ולאחר מכן נכבית.
וצריכים ללמד את האנשים כיצד לעצור רגעים כאלו, כיצד "להאריך את הקסם", לחזק אותו ולפתח על ידי השכל. דווקא על ידי השכל אני אגיע לרגש שחוויתי קודם, אבל עכשיו הוא כבר יהיה מאוזן: אני לא אאבד את הראש ואוכל לחיות איתו לאורך שנים, כשאני מפתח אותו ומפקח עליו. כשאנחנו נכללים זה בזה, אני ובן הזוג לא נאבד את יכולת הדיבור מריבוי הרגשות, אלא נוכל להתחלק ברשמים ובחוויות, למדוד ולדון עליהם.
אנחנו באמת נמסור זה לזה בצורה ברורה יותר את הרגש שממלא אותנו כשאנחנו מגבירים ומעלים אותו עוד ועוד מעל כל מאורעות החיים ומעל ההרגל שמשאיר בכל מקום טעם "פרווה".
זאת הסיבה שבגללה צריך לצרף לרגש את השכל, כלומר שיטה ולימוד. צריכים ללמד את האנשים אהבה.
שאלה: האם ניתן על ידי השכל ללמוד כיצד לחוות אהבה?
תשובתי: בואו ניזכר מה קרה כשבני הזוג ראו זה את זה לראשונה. זה היה יכול לקרות בפגישה מקרית ראשונה, או להיפך, במשך שנה שלמה הם היו פוגשים זה את זה מעת לעת, אך יום אחד הם לפתע הרגישו דחף מסוים – שמו לב אחד לשני באמת, כאילו בכל אחד נדלקה "נורה".
מדוע זה קורה? אנחנו לא יודעים. רגעים דומים הטבע עצמו שולח. אולם ללא פיקוח הנצרך מצידנו, הם נעלמים כלעומת שבאו מבלי שנשים לב.
רק במקרים נדירים מאוד הרגש הזה נשאר לאורך זמן – אם לאנשים יש נטייה לזה, או שכבר בבית ההורים הם התרגלו לשמור עליו. באופן כללי חשוב הבסיס שהשאירו בנו החיים הקודמים, האם ראינו דוגמאות דומות בבית? האם היינו מקבלים מהם השראה? הרי בדרך כלל אנחנו מחדשים את כל מה ששאבנו במשפחה כשגדלנו.
בעולם המודרני הגירושין הפכו לנורמה ואפילו לכלל. קשה למצוא בן זוג שלא בוגד, לא חושד ב"חצי" השני שלו, לא חושב על פרידה וסובל את החיים המשותפים לעיתים קרובות מחוסר ברירה.
לכן הכרחי ללמד את האנשים "קורסים של אהבה". לא כדאי לסמוך על ההתלהטות המקרית וחסרת השליטה. להיפך, אנחנו עושים הסכם שאנחנו בעצמנו נוליד בינינו אהבה ונטפח, נפתח אותה. אנחנו לא מחכים לשום הבזקים ממקורות לא ידועים, אלא "מנהלים את העסק" בעצמנו.
ואז, מה שלא יקרה במהלך חיינו הארוכים, אנחנו נוכל לשמור על אש האהבה, כך שהיא כל הזמן תספק לנו תמיכה, תעניק הרגשה נפלאה ובטוחה בכל שלבי הדרך.
אני הייתי מעביר את הקורס הזה כבר בבית הספר, בלי לחכות עד שזוגות אבודים יגיעו לבקש עזרה ועצה, כשהם לא יודעים כיצד להחזיר את הרגש שהיה פעם, כיצד לא להתרחק זה מזה סופית, עד לפירוק מוחלט של המשפחה.
בדומה ליתר הבעיות שלנו, כאן כל העניין הוא בהיעדר חינוך מספיק, בהיעדר הבנה, ידע, מיומנות, שבלעדיהם פשוט אי אפשר...
מתוך התכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 43, 30.07.2012
דיעות קודמות בנושא:
הסוד לאושר משפחתי
משפחה: איחוד פותר את כל הבעיות
הקלות הבלתי רגילה של החיים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: אהבה, חינוך, ילדים, טבע, על זוגיות |
ואריאציות משפחתיות
שאלה: היום, הרבה מאוד זוגות חיים ביחד מבלי שיהיו נשואים באופן רשמי. האם אפשר לעבוד איתם כמו עם זוגות נשואים?
תשובתי: אם יש להם משק בית משותף, דאגה משותפת, "חשבון" משותף, אולי אפילו ילדים משותפים, אז מה זה משנה אם הם עשו חופה או שהלכו לרבנות, או נשבעו זה לזה מתחת לירח. הם נחשבים לזוג, שכולם מכירים אותם כבעל ואישה, הם משפחה.
הם אפילו יכולים להגיש תביעה בבית משפט על חלוקת רכוש, ולא משנה אם הם נשואים באופן רשמי או לא. העדים ישלימו את החתימה החסרה הזאת.
שאלה: ישנם אנשים שנשואים 15- 20 שנה, יש להם ילדים, אבל חיים בנפרד. למעשה, באופן פסיכולוגי הם נחשבים לזוג נשוי, אבל יש להם משק בית נפרד. האם אפשר להזמין אנשים כאלה לסדנאות?
תשובתי: אני חושב שאפשר, מפני שהם גם כן מרגישים את עצמם כמשפחה. פשוט היום האגו שלנו עד כדי כך גדל, שלא סובל אף אחד לידו. אפילו שיש להם דירה אחת, בכל מקרה, לרוב הגבר ישן בחדר אחר והאישה מבינה את זה, וגם בעצמה לא כל כך רוצה לראות אותו לידה. ולילדים לבטח יש חדרים נפרדים. כלומר, אנחנו הפכנו להיות אינדיבידואליסטים הידועים לשמצה.
לכן, אם הם דואגים למשהו משותף והדאגה הזאת היא קבועה, ועוד קשורה לילדים משותפים, אז הם נחשבים למשפחה.
האדם הוא יצור מורכב מבחינה פסיכולוגית. ולכן, אם הוא נשוי באופן רשמי, אז זה מחייב אותו פנימית, זה לוחץ עליו, בהשוואה לחיים של נישואים אזרחיים (כלומר שלא נשואים באופן רשמי).
מספיק לגבר לחשוב שהוא לא נשוי באופן רשמי, והוא ידאג לאישה הזאת הרבה יותר מאשר לאישה שהוא נשוי לה רשמית. כי נדמה לו שהאישה לוחצת עליו, מחייבת, "נעלה" אותו על עצמה, ועם אישה אחרת הוא מרגיש את עצמו חופשי. וגם היא בתורה מרגישה אותו הדבר.
המבנה הכפול הזה של ההדדיות מצביע רק על כך, שקשר רשמי מכוון אותנו מדי פעם לנוקשות, לשנאה, מזה שקשרו אותי, המדינה מחייבת אותי.
ואילו החופש שהאישה נותנת, להיפך, מושך ומחייב את הגבר כל הזמן לפלרטט, לדאוג למקום שלו, מפני ששום דבר לא מחייב אותם להיות יחד.
כל הוואריאציות המשפחתיות האלה נמצאות היום בתהליך של שינוי מהיר. אני לא חושב שבעתיד הצורות האלה יישמרו. לפחות רישום לנישואין, החתימה, יהיו מאוד מותנים. כל זה לא יהיה, אלא יהיה מספיק בהסכמה הדדית.
במיוחד כאשר אנשים יתחילו לחלק בצורה נכונה, בצורה שווה, כל מה שנחוץ לאדם כדי לחיות, אז המרכיב "לספק", "לדאוג" נעלם, ונשאר רק המרכיב של הקשר הפנימי. אז את התפקיד של הרבנות, את תפקיד של טקס הנישואין, יתפסו חיבורים אינטגרליים. דווקא הם יתחילו לקשר את האנשים ביניהם, והאדם ירצה להמשיך לחיות בהרמוניה הזאת. לכן מתוך הסדנאות האינטגרליות ייצאו זוגות נשואים מוכנים.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אחידות של הקבוצות האינטגרליות
התפתחות אין סופית
ריקוד הרמוני
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, נשים, סדנאות חיבור, על זוגיות |
איך אנחנו יכולים להבין זה את זה?
שאלה: בהתאם לשיטת החינוך האינטגרלי, היחסים בין הגברים והנשים צריכים להיות חמים וטובים. אולם בפועל, אנחנו רואים שהאישה אף פעם לא מרוצה ומגיע ממנה לחץ עצום. איך צריך לעבוד נכון עם המצב הזה?
תשובתי: חייבים לדון בסדנאות על ההשלמה הנכונה של הגבר ושל האישה ברמות השונות. אני חושב, שבסופו של החינוך האינטגרלי הם צריכים להגיע לכזאת הבנה הדדית, כאשר לא תהיה חלוקה ל"את זה אתה חייב, את זה אני חייבת". לאט לאט יתרחש כזה שילוב הדדי וחלוקה מחודשת של החובות, של העזרה ההדדית, שלכל אחד יהיה מובן כיצד לעשות את זה בקלות.
לא יכולות להיות כאן טענות. הטענות מופיעות כאשר אין הבנה של אחד הצדדים, איזה חלק ומה הצד הזה צריך לבצע.
לי אישית, על אף שאני מבין באופן כללי את טבע האדם, היה מאוד לא פשוט עם אשתי, עד שהתחלנו לטייל כל בוקר 40 דקות, שבמשך הזמן הזה אנחנו דנים בצורה רגועה על כל השאלות. השיחות בזמן ההליכה מאפשרות לנו להבין טוב יותר זה את זו. מה גם, שיש בינינו הסכם: לא לריב, לא לבוא בשום טענות אחד כלפי השני. אנחנו כל הזמן נעים מעל התכונות הטבעיות שלנו ובאופן כזה מגיעים להבנה נכונה של כל מיני נסיבות.
אבל הבעיה היא, שלאנשים אין לזה זמן. אני חושב, שבסדנאות צריך ללמד אותם איך למצוא זמן לשיחות כאלה. נקווה, שבעתיד הקרוב לאנשים יהיה מספיק זמן פנוי, וגם לזה. אבל בכל מקרה אנחנו נצטרך לארגן אותם.
אפילו המורה שלי, הרב"ש, אמר לתלמידים שלו לשוחח בצורה רגועה לפחות רבע שעה ביום עם האישה, על השיטה, על התנאים של ההתפתחות ההדדית שלהם. זוהי עבודה סוציאלית רצינית מאוד. אם היינו עושים את זה, כולל גם עם הילדים, אם היינו מארגנים "שולחן עגול" במשפחה, אז העולם היה נראה אחרת.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
גברים ונשים: ציפיות הדדיות
לומדים מדוגמאות
גם נעים, גם יעיל
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, נשים, סדנאות חיבור, על זוגיות |
גברים ונשים: ציפיות הדדיות
שאלה: בסדנה בנושא האיחוד האינטגרלי לזוגות נשואים, נשאלה שאלה: "מה נשים רוצות מהגברים?". ואחת הנשים אמרה: "אני רוצה שבעלי יסבול את כל המצבים שלי". מה זה אומר?
תשובתי: אישה מחכה מגבר למילוי. היא מתייחסת לגבר כאל המקור למילוי הנפשי, הרוחני, הפסיכולוגי שלה. היא מתחילה במשהו לתפוס את העולם דרך בעלה, דרך הגבר. דווקא לזה היא מחכה ואת זה היא רוצה. בלי זה היא מרגישה את עצמה לא מחוברת לעולם, לחיים, כפי שזה אמור להיות, כאילו שאין לה נקודת הישענות, נקודת תמיכה.
מבחינה פסיכולוגית, האישה רוצה לידה גבר, שיהיה כמקור המילוי הפנימי. בעד זה היא מוכנה לתת את כל החומריות, את כל החיצוניות, ולקבל ממנו את מה שלא יכולה ליצור בעצמה, את המילוי הנפשי, הרוחני, הפסיכולוגי.
ואילו הגבר, להיפך. הגבר לא זקוק למילוי נפשי, רוחני, פסיכולוגי מהאישה. דרושה לו תמיכה ברמה הגשמית הרגילה. וכך הם באים במגע ביניהם. כך ברא אותנו הטבע.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
דיעות קודמות בנושא:
לומדים מדוגמאות
איך אנחנו יכולים להבין זה את זה?
האישה דורשת את הנשמה שלה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
לומדים מדוגמאות
שאלה: האם הקבוצה האינטגרלית, שכוללת למשל חמישה זוגות נשואים, מחזקת את המילוי הרוחני של האישה? האם היא מקבלת את המילוי הזה מבעלה או גם מהגברים האחרים?
תשובתי: בקבוצה, הזוגות רק לומדים כיצד לקבל בצורה נכונה זה את זה.
זוגות נשואים אחרים משמשים כדוגמאות עבורי, בכך שנותנים לי כל מיני אפשרויות של יחסים הדדיים. ובאופן כזה, אני מייד בפעם אחת תופס הרבה מאוד בעיות, פתרונות, גישות שונות, וכולי. אני הופך להיות יותר זריז, רך, גמיש. לדוגמה, גלגל של עגלה שרתומה לסוס יכול להיות עשוי מעץ או מברזל, וישנם גם גלגלים מגומי. הגלגל מגומי לא נשבר. ואני זקוק דווקא לכזאת גמישות ורכות, שאת זה אני רוכש כאשר אני רואה את האחרים, עוקב אחר היחסים ההדדיים שלהם.
אני לומד להיות לא רק עם עצמי. ההתכללות בחברה אינטגרלית מאפשרת לי להיות מוכן לכל מה שרק יכול להיות בעולם.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
גברים ונשים: ציפיות הדדיות
איך אנחנו יכולים להבין זה את זה?
שום דבר אישי?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
אחידות של הקבוצות האינטגרליות
שאלה: האם אפשר להוסיף לקבוצה שמורכבת מחמישה זוגות נשואים, שעברו מספר שיעורים אינטגרליים, קבוצות חדשות שגם כן רוצות להשתתף בתהליך הזה?
תשובתי: זו שאלה עדינה. כי כאשר אנשים מתקשרים ביניהם, מתרחשת בתוכם הכוונה פנימית להרמוניה משותפת כללית, כמו בכלי נגינה, יש הבדל גדול בין איך שנשמע מיתר נפרד לבין אקורד משותף.
לכן, אני לא יודע אם אפשר לאחד קבוצות כאלה. הן צריכות להיות מאותו סוג לפי התפתחותן, לפי טעמן. וודאי שאפשר לנסות להכניס לקבוצה הכללית זוג אחד, וכעבור פרק זמן מסוים זוג נוסף. אבל לְפָרק קבוצה, לערבב עם אחרים, לא כדאי, הם יעזבו. זה יהיה עבורם כמו שבירה.
עדיף ליצור הרבה קבוצות קטנות, ואחר כך לארגן פיקניק משותף בתנאים אחרים לגמרי, לא באותו המרכז, אלא בפארק, ביער, כדי לשבור את כל המוסכמות, את כל התוספות הרגילות. ואז אתה תוכל ליצור משהו חדש, אחר. הם ירגישו בזה תופעות חדשות ומאוד מועילות לעצמן, השלמות, במקום לנבור ביחסים שלהם. בשטח הזה יופיעו הרבה הרגשות ופתרונות שלא היו ידועים עד עכשיו.
מתוך שיחה מס' 42 על חינוך אינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
התפתחות אין סופית
ואריאציות משפחתיות
הפלגה מוצלחת, הספינה המשפחתית!
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
שום דבר אישי
שאלה: תוך כדי התהליך של הלימוד האינטגרלי, אנחנו נותנים לזוגות נשואים שיעורי בית, לבצע באופן שיטתי תרגילים בחיבור. ואחר כך, כאשר הם מתאספים, מתברר שכל הזוגות הבינו בצורה שונה את התרגיל.
תשובתי: טוב מאוד! ועכשיו שידונו על זה וישלימו זה את זה. זה יהיה מעניין מאוד, מפני שכל אחד מהם יוכל עכשיו להבין את האחר גם ברחוב וגם בכל מקום אחר. הם יהפכו להיות פסיכולוגים מעולים.
שאלה: אבל כאן פועל מנגנון של עצירה והאנשים עוצרים את עצמם, כי אנחנו הרי מלמדים אותם שאסור לחלוק חוויות אישיות.
תשובתי: אין כאן שום דבר אישי. האדם מתעלה מעל עצמו. מה יש לי אישי, אם אני בא לרופא ומתלונן: "כואבת לי הבטן וסליחה, יש לי שלשול"? וכאן אני אומר: "יש לי רוגז נוראי ואני שונא אותו". זה אותו הדבר, רק ברמה אחרת. מה יש כאן לא טבעי, אישי, אנושי?
הרי את כל זה האדם קיבל מהטבע. רק שברמה הגשמית הוא קיבל מהטבע בעיות של עיכול, ואילו כאן הוא קיבל בעיות "עיכול", פשוט של רוחניות, והוא לא יכול "לעכל" את השני. לכן כאן הוא לא מעכל חתיכה של בשר, אלא את השותף שלו. זה אותו הדבר! ובכל המקרים האלה אנחנו צריכים באופן טבעי לגמרי להפוך את עצמנו מבפנים החוצה.
לכן אנחנו מתעלים מעל עצמנו ולומדים את עצמנו, וזוהי הביקורת העצמית האמיתית. דווקא את זה אנחנו צריכים להשיג, אחרת אנחנו לא נדע איך להתקשר בינינו. כל אחד מאיתנו צריך להיות פסיכולוג בכזאת צורה, אפילו הרבה יותר מאשר כל הפסיכולוגים.
אנחנו מתחילים לגלות את עצמנו ואת החברה כמערכת מאורגנת אחת: איך להיכנס לתוכה, איך לסדר אותה, באיזו צורה להיות מקושרים הדדית. אנחנו צריכים להרגיש איפה הטבע, קצה הנישה לכל אחד מאיתנו, באיזו תקשורת אנחנו צריכים להיות בינינו.
אי אפשר כאן להסתדר, בלי לפחות איך שהוא להתחיל בהדרגה להיפתח לאחרים.
מתוך שיחה מס' 42 על החינוך האינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
ריקוד הרמוני
הצורך בתקשורת
שיעורי בית לשניים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, טבע, על זוגיות |
ריקוד הרמוני
שאלה: תוך כדי התהליך של לימוד זוגות נשואים לחיבור אינטגרלי, מתרחשים תהליכים מעניינים מאוד. בתחילה, בין הבעל והאישה נוצרת הרגשה חדשה של קרבה, של אופוריה. אבל כעבור חודשיים שלושה מופיע רוגז, כעס ואפילו שנאה זה כלפי זה.
תשובתי: הם צריכים לדון בבעיה הזאת, משום שדחייה הדדית זה הנושא הטבעי ביותר, מפני שהאגו שלנו גדל. על ידי הניסיונות להתחבר אנחנו מפתחים את האגו, והוא מתחיל לגדול דווקא נגד החיבור. זהו אגו מסוג חדש, שלא היה קודם לכן, הוא בכלל לא היה מתגלה בבני אדם בשום צורה. ואילו עכשיו הוא מתגלה.
היום כל זוג צריך ללמוד כיצד לעבוד עם האגו המשותף שלהם. כל אחד צריך להבין את השותף שלו, מפני שאצל שניהם מתגלה האגו והרוגז כלפי בן הזוג, והם צריכים בקשר המשותף שלהם לעזור הדדית זה לזה.
כאשר זוג רוקד, אז החלק הימני של הגוף של אחד מבני הזוג נמצא מול החלק השמאלי של השני ולהיפך. כך אנחנו צריכים לעזור, להשלים זה את זה, ואז ייצא לנו ריקוד הרמוני. אבל אם אתה מרגיז אותי, אז בסדר, בוא שנינו נתעלה מעל זה. אם מצידי מגיעה נוקשות, אז מהצד השני צריכה לבוא עדינות. כך זה קורה לנו: יד ימין נגד יד שמאל, ובצורה כזאת אנחנו משלימים זה את זה. הרי גם החיבוקים דומים לכך.
כך האדם בנוי, שכל הזמן הוא משתף פעולה עם האחרים לא באותן התכונות, אלא בתכונות הפוכות, ואז החלק הקמור נכנס לתוך החלק הקעור ונוצר מגע, כלומר, החלקים הגברי והנשי כביכול מתחברים זה עם זה. המגע יכול להיות רק בין פלוס ומינוס, כי הפלוסים נדחים בצורה הדדית וגם המינוסים. את זה צריך ללמד אותם.
מתוך שיחה מס' 42 על חינוך אינטגרלי, 04.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
שום דבר אישי
הצורך בתקשורת
טנגו משפחתי: כולם רוקדים
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
האבות של היום
דעה: החברה של היום היא חברה של אימהות גרושות, מוסד האבהות הולך ונכחד! כל נישואים שניים מסתיימים בגירושים, ו"אבות של יום ראשון" הפכו לתופעה די נפוצה. הם לפעמים קופצים לבקר את הילד או שלוקחים אותו אליהם לסוף שבוע פעם בחודש. לפני מאה וחמישים שנה לא הייתה שאלה של מהו תפקיד האבא במשפחה. הגבר – משיג פרנסה, האישה – עקרת בית. אימא דואגת, ואבא מעודד או מעניש.
האבות המודרניים מתלוננים על כך שחסרה להם תמיכה, את רובם גידלו אימהות גרושות, והם לא שמעו על האבא בכלל. אימא לא יכולה ללמד את הבן שלה מה זה להיות אבא.
היום אפשר לראות גברים שמלווים את הנשים שלהם למרפאות נשים, לקורסים של הכנה ללידה.
אימא שלו הייתה בשבילו כמו קיר אבן, ועכשיו הוא מצפה לכך מאשתו...
ישנם טיעונים על תחילתו של עידן המטריארכיה, איבוד הקשר עם השורש הגברי, האבהי. עידן המטריארכיה, זהו עידן של גישה נשית כלפי החיים. אין כאן מקום לגברי, למתקדם באופן פעיל, היָזם. כן, דווקא בתקופה הזאת אפשר לדבר על משבר האבות.
הערה: גברים ימצאו את עצמם בתוך הגילוי של המדרגה הרוחנית, כמו חלוצי דרך, והנשים תלכנה אחריהם, מכיוון שזהו הסדר הרוחני, והוא יחזיר את ההיררכיה האמיתית – שוויון עם השתתפות של כל אחד עם התכונות שלו ושילוב נכון עד התכללות מלאה, עם הופעתם ההרמונית של הצאצאים, בדיוק לפי החוקים העליונים של התפתחות הטבע. עד שלא נשיג את זה, המשבר במשפחה רק ילך ויעמיק, כדי להכריח אותנו להיתקן.
ידיעות קודמות בנושא:
מהפכה במשפחה
ההתפרקות השיטתית של המשפחה
לאן נעלמו הגברים האמיתיים?
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, התפתחות רוחנית, חינוך, ילדים, טבע, על זוגיות |
קפיטליזם ארוטי
דעה: האהבה המודרנית הפכה לבסיס של תעשייה ענקית. בזמננו, האידיאולוגיה של הבחירה החופשית הייתה בהקשר של אהבה וחופש. גברים ונשים משתתפים ב"שוק" של יחסים. במקום קשרי המשפחה שייצבו את חיי האדם, נכנס השוק עם ההצעות: ביטוח חיים וזקנה, חבילות של שירותים רפואיים. כיום החזרה למשפחה המסורתית כבר אינה אפשרית. היחסים האינטימיים השתנו, הבסיס הכלכלי של המשפחה המורכבת מכמה דורות התמוטט. האהבה תמיד הייתה מקור של סיכון ואי ודאות. האם האדם שאיתו אנו קושרים את חיינו הוא באמת החצי השני שלנו? הדרך היעילה ביותר כדי למזער את הסיכון היא לחסל את המקור שלו. מכאן נובע חוסר הרצון של הגברים להינשא, הם מעדיפים לא לגדול ולהישאר תחת הטיפול של אימא. המצב הזה מאלץ את הנשים להציג ב"שוק האהבה" את האוצר הארוטי. השוק מכתיב את האסטרטגיה האופטימלית:
- לגברים: למזער את הסיכונים ולא לקחת על עצמם התחייבויות מיותרות.
- לנשים: את חופשייה, תשקיעי בעצמך, תפתחי את האוצר הארוטי, מפני שבשוק התחרותי (על מנת לרכוש את בן הזוג ואת מקום העבודה) זה הדבר היחיד שחשוב.
במאה ה- 19, למיניות לא היה תפקיד מיוחד, בני הזוג הסתגלו על בסיס האופי. במאה ה- 20, האופי התחלף בהעדפות ומאפיינים פסיכולוגיים. והיום למיניות יש תפקיד הכרחי בשוק הנישואים. האינטרנט הוא המרכיב של תשתיות האהבה של המאה ה-21. אתרי היכרויות רבים מאפשרים למצוא בני זוג ללילה אחד, למערכת יחסים ארוכת טווח או אפילו לנישואים. זאת דוגמה לניהול ולמזעור הסיכונים על בסיס סבירות מדעית וטכנית. תחת לחץ הכוחות של הקפיטליזם המתפתח, האהבה הופכת להיות אחת הצורות של הפעילות הכלכלית, שמטרתה היא למקסם את התועלת.
התייחסותי: רק המשבר בשילוב עם החינוך האינטגרלי יכול לעשות שינוי, שהתוצאה שלו תהיה חיפוש בני זוג בהתאם למטרת חיים משותפת.
ידיעות קודמות בנושא:
נישואים: ציפיות ומציאות
נישואים מזיקים לבריאות
על הרס המשפחה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: המשבר ופתרונו, על זוגיות, פוסטים נבחרים |
אנשים דומים מסתדרים לעיתים נדירות
מחקר שנעשה באוניברסיטת קולומביה: אנשים שמסכימים ביניהם בכל הנושאים, לא תמיד מרגישים נוח אחד עם השני. המאושרים והחזקים ביותר היו זוגות שבהם השותפים אינם קרובים מדי, אבל גם לא שונים מדי – צריך למצוא את "שביל הזהב" באינטימיות הרגשית עם בן זוגך.
לא משנה אם אתם מבלים הרבה או מעט זמן ביחד, יש לכם את אותם התחביבים או לא –
העיקר שאתם תרגישו בנוח. אם אתם תשאפו ליותר או לפחות קרבה, אתם יכולים להרוס את היחסים.
לא קיים מתכון של אושר לכולם. לכל זוג יש את שטח הנוחיות, אותה דרגת הקרבה שמספקת את שניהם. הנוסחה הזאת מתארת יחסים של אוהבים, ילדים והורים, שותפים, חברים.
הערה: כל מה שקיים בעולם מונח על שתי התכונות המנוגדות – קבלה והשפעה. לכן "הקו האמצע" או "שביל הזהב", מהווה את התנאי העיקרי ליציבות של כל מערכת.
ידיעות קודמות בנושא:
הנוסחה ליחסים מושלמים של בני זוג
חברות חזקה היא בסיס ליחסים רומנטיים
אנחנו נמשכים לדומים לנו
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: על זוגיות |
בני הזוג הם חברים
שאלה: איך בעולם המודרני העסק צריך להיות קשור עם משפחה, אם מתבססים על החוקים האינטגרליים של הטבע?
תשובתי: אנחנו נמצאים עכשיו בכזה שלב מעבר, כאשר ההמונים עדיין לא נכללים בחינוך האינטגרלי, ולכן בינתיים קשה לנו לדבר על הנושא הזה. אבל בוא נתאר, שמחר בזמן הפסקת הצהריים, אנחנו עורכים במפעל סדנה שבה ישתתפו כמה זוגות נשואים. הם יצטרכו לחלוק ביניהם דעות על איך לפתור בעיות אלו או אחרות, וכמו כן לעזור זה לזה בפתרון הבעיות שמוצבות לפניהם.
העניין הוא, שישנם דברים שאנחנו בעיקרון לא יכולים לשנות בעצמנו, אבל יכולים לשנות את היחס שלנו כלפיהם. ואנחנו קוראים למשתתפים בדיון לשנות אליהם את היחס שלהם ליותר נסבל, להבנה, לחמלה, להשתתפות וכולי.
זו המטרה הראשונה שאותה אנחנו צריכים להשיג בסדנת המשפחות. בכך שדנים יחד בכל מיני שאלות, האנשים מתחילים להבין שבעיות מסוג זה קיימות אצל כולם וזה מרגיע אותם, מוריד בחצי את להט היצרים. כאשר אני רואה שאותו הדבר קורה אצל כולם, אז אני נרגע: "מה אפשר לעשות? כולם חיים כך".
שנית, אנשים באמת נותנים זה לזה עצות מאוד מעניינות.
בזמן הדיונים כל אחד פתאום מתחיל לשמוע את מה שקודם לכן הוא לא היה מקשיב לו. כאשר שניהם, הבעל והאישה, קמים ויחד מביעים את דעתם, אז נוצר ביניהם קשר חזק יותר. הם מתחילים להרגיש את עצמם כזוג מול כל השאר. זה מאחד אותם, נותן הרגשה חזקה מאוד של הזדהות! אחרי זה הם הופכים להיות אחרים לגמרי.
לכן אירועים מסוג זה עוזרים מאוד, מה גם שהם נמצאים במגמת עלייה. תחילה אפשר לדבר בסדנאות על כל מיני דברים שונים פרט לבעיות בעלות אופי עימותי חריף, כאלה כמו סמים או בגידות. כלפי שאלות מסוג זה שקשות לפיתרון, צריך לגשת במשך זמן רב ובצורה עדינה. אבל בסופו של דבר, פתרונן גם כן אפשרי בחיבור, בדרך אינטגרלית.
הסדנאות האינטגרליות משנות ומקרבות את האנשים. מופיעים אצלם יותר כוחות. הם הופכים להיות יותר אוהדים כלפי הסובבים, מתייחסים אחרת כלפי בני ביתם. באיזושהי מידה בני הזוג הופכים לחברים.
שאלה: האם כדאי לעבוד יחד עם האישה באותו מקום העבודה או לנהל עסק משותף?
תשובתי: אם זה עסק פרטי של בני הזוג, אז כדאי.
מה שנוגע לעבודה בחברה אחת, אז כשאנשים מתחילים להשתתף בחיבור האינטגרלי, היחסים האישיים מתבטלים, ומעליהם מתחילים להתעלות יחסים קולקטיביים, מפני שיש בהם מרחב של רגשות שונה לחלוטין, לא שטוח, לא ליניארי. לכן אני לא רואה בזה שום בעיות.
מתוך תוכנית טלביזיה "סודות האדם", תוכנית 5, 08.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
סוד ההצלחה
קרובי משפחה במעגל הדיונים?
סדנאות משפחתיות
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: חינוך, ילדים, על זוגיות |
כל אוצרות העולם בתוך גלידה אחת
ויתורים חייבים להיות הדדיים. הרי, אם רק אני מוותר אני לא מקבל שום "חומר דלק", שום מוטיבציה להמשיך. אין לי מאיפה לקחת את האנרגיה לכך. רק אם אני רואה שבן הזוג שלי משקיע מאמצים בשבילי, אני מתעודד לעשות אותו הדבר למענו.
וכאשר אני, בתורי, משקיע מאמצים בו, כל אחד מאיתנו מקבל "חומר דלק" כפול שמסייע לנו להמשיך. מכאן נובע החוק, הכלל העיקרי, שכל אחד צריך להראות לשני את נכונותו לוותר למען השותף. וזה ייתן לשותף מוטיבציה לאותן הפעולות.
כתוב "הנותן מתנה לחברו חייב להודיעו". אני חייב להראות אילו מאמצים גדולים עשיתי למען אשתי, כמה התרוצצתי כדי להשיג בשבילה את מה שהיא רוצה. וגם אם היא לא כל כך רצתה את הדבר הזה, היא תראה לי כמה היא שמחה לקבל את המתנה הזאת וכמה היא מופתעת שידעתי שזה היה החלום שלה.
זאת אומרת, צריך להעלות את החשיבות של המתנה, את חשיבותו של הנותן, ולקבל מהשמחה הפיקטיבית הזאת כמה שיותר השראה. היא לא אמיתית, כי אני רק משחק, אבל המשחק הזה הופך לאמת.
נניח שרצת וקנית לי גלידה. ועכשיו אני לא באמת רוצה אותה. פעם, במצב אחר, ראית כמה אני שמחתי לקבל גלידה, ואתה לא מבין שעכשיו אני במצב שונה לחלוטין. אבל אתה התרוצצת, עשית מאמץ להביא לי גלידה, ולכן אני חייבת להחזיר את עצמי למצב שהייתי בו קודם, לאותה התשוקה, לכוון את עצמי אליך. ואז אני מתחילה לקבל מהגלידה הזאת הנאה, שהיא פעמים רבות גדולה יותר מההנאה שכלולה בה.
עליי להגיע לאותה ההתלהבות שהכנסת במתנה הזאת כאשר תיארת לעצמך את המשאלה שלי לגלידה שפעם רציתי. מתברר, שמכל סיבה חסרת משמעות, אדם יכול להגיע להנאה אין סופית. ואני חייב להראות לך שאני נהנה, שעשית עבורי ונתת לי מתנה גדולה: לפני כן סבלתי מצרבת ומכאב ראש, הייתי במצב רוח רע, ועכשיו הכול עבר, איזו אושר, כל העולם השתנה. אתה פשוט נתת לי במתנה את כל העולם, ולא גלידה! אתה שיפרתי לי את ההרגשה ואת מצב הרוח שלי.
אני חייב להראות לך את כל השמחה שממנה אתה תוכל לקבל מצב רוח טוב ושביעות רצון. את הגישה הזאת אליך אני פיתחתי בצורה מלאכותית, אבל היא לא מזויפת. אני פשוט השתמשתי בתשוקה הישנה שהייתה קיימת בי קודם, לפני יומיים, כשראית שאני כל כך רוצה גלידה. כמו כן, אני משתמש ביחס שלך אליי, ברצון שלך לשמח אותי.
אני רק מעלה את עצמי לגובה של הרצון שלי לגלידה ולגובה של היחס שלך אליי. ותוסיף לזה את הקיבה ה"מרוצה" שלי, את כאב ראש שעבר, וכל זה מתחבר למערכת היחסים הטובה שלנו ומגדיל את הכלי וההנאה. אנחנו מגיעים לרצון משותף, לשיתוף הדדי, והגלידה בעצמה היא חסרת ערך. התענוג שהתגלה בגלל הגלידה הזאת, הוא פי מיליארד גדול יותר ממה שחתיכת הקרח הזאת יכולה לספק.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 40, 25.07.2012
ידיעות קודמות בנושא:
היה משחק, והוא הפך למציאות
ויתורים הם סימן לכוח ולא לחולשה
צעדים זה לקראת זה
|
להשאיר תגובה | שלח לחבר
| הדפס
|
שייך לקטגוריה: על זוגיות |
לקריאת כל התגובות
קבלת עדכונים בדוא"ל
עדכוני rss
רדיו קבלה
הבלוגים שלי
הבלוג בסלולר