חוק כלים שלובים

שאלה: מדוע ללימוד חכמת הקבלה נחוצה כל כך קבוצה?

תשובתי: הקבוצה פועלת, כמו שבחיים שלנו פועלים המשפחה, החברים, הקרובים, הביטוח מאבטלה, קופות החולים. אם נקלעתי למצב קשה: חליתי, איבדתי עבודה – קיימת מערכת שעוזרת לי ברגעי חולשה. המערכת הזאת של התמיכה הדדית בהתפתחות הרוחנית נקראת "ערבות". מהכוח שלה תלויים מהירות וקלות ההתקדמות אל המטרה, לגילוי הבורא. הכוח הזה פועל על כל אחד, הוא נאגר מהמאמצים המשותפים שלנו.

כמו שכותב הרב"ש: "אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד לבניין חברה ולעלות במעלות האדם, ולא להישאר בבחינת בהמה". זו כבר כריתת ברית: החלטה ללכת בדרכו ושיטתו של בעל הסולם, להתעלות מעל האגואיזם שלנו ובחיבור בינינו לגלות את הבורא.

צריך לעזור זה לזה בהערכת גדלות המטרה, בכך שרואים את כל החברים כגדולי הדור, לעורר בהם את גדלות המטרה הרוחנית ולהכיר באפסיות העצמית. אני נותן ערבות לעזרה לחברים, מבלי להתחשב בכל המצבים שלי. אלה הם תנאי הברית שלנו. ואז יכולים להתקיים שני מצבים:

– או שאני תומך בקבוצה בהתפעלות, בכוח, באיחוד, בגדלות הבורא.

– או שברגע שאני נחלש, הם מתחילים לדאוג לי.

כמו שני כלים שלובים: ברגע שבאחד מהם מפחיתים את הכמות של המים, הם מייד זורמים אליו מהכלי השני, והם תמיד מאזנים זה את זה. לא חשוב הרוחב והקיבולת של כל אחד מהכלים, אך אם הם מחוברים, גובה המים בשניהם יהיה שווה. וכך אנחנו מתחברים בקבוצה, או שהם נותנים לי כוחות או שאני נותן להם. ללא ערבות הדדית כזאת, ההתקדמות היא בלתי אפשרית.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 17.09.2010

רשומות קודמות בנושא:
כולנו ערבים זה לזה!
העד העיקרי