עצה, שבה מסתתר האור

בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת": "אין עבודת ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו: לעשות נחת רוח ליוצרו."

"עבודת ה'", זה נקרא השפעה טהורה, ו"קיום המצוות" זה תיקון עצמי להשפעה על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא "תורה".

אני צריך לקיים רק למען ההשפעה, ללא שום תועלת לעצמי. לכן אני זקוק לאור העליון, שעל ידו אני אוכל לבצע פעולות לא על "חומר הדלק" האגואיסטי שלי, לא למען רווח עבור האגו שלי. אני זקוק לכוח העליון שיאפשר לי לתת ללא שום סיבה, המוצדקת מנקודת מבטו של הטבע שלי, ההיגיון שלי. ואז אני אוכל להשפיע כדי "לעשות נחת רוח ליוצרו".

ל"יוצרו", זה משהו מחוצה לי, ואין זה חשוב אם זה אדם, או כל האנושות או הבורא. לא אכפת לי מי בדיוק: אם משהו הולך החוצה מתוך "גופי", אז זה פשוט נעלם, הולך לאיבוד ולא קיים יותר. כך אני מרגיש את זה. לכן יוצא, ש"לעשות נחת רוח ליוצרו" זה כאילו לזרוק משהו, לאבד משהו לתמיד.

"אבל כבר הנהיגו חז"ל, לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, מטעם – "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה"."

כלומר, אפילו שאני לא מסוגל עכשיו להשפיע, אני צריך לעשות במידת הכוחות שלי, לעשות מה שאני יכול בתוך הקבוצה, בלימוד, במה שרק אפשר. ואז, כאשר אני אעבור שורה של מצבים, אני אגיע להשפעה. למה? – מפני שהמצבים שהחכמים מציעים לי לעשות, אפילו ללא כוונה נכונה, מושכים עליי את המאור המחזיר למוטב.

כיצד דבר כזה יכול לקרות? איך על ידי קיום העצות של החכמים, אני מושך את המאור המחזיר למוטב? בעצם, אני פשוט קראתי בספר ושמעתי מהמורה שצריך לעשות כך וכך. באיזו צורה אני מקבל מזה כוח רוחני שמשנה אותי? איך בדיוק עובד המנגנון הזה?

העניין הוא, שעל ידי זה שאני הולך בעקבות מה שהגדולים מכתיבים לי, אני מתקשר אליהם, ואז אני מקבל מהם את המילוי. רק שזה מורגש בי עדיין כ"אור מקיף", כי אני עדיין לא יכול לסבול אותו בתוך ה"כלים" שלי. למעשה הוא ממלא אותי, נמצא בתוכי, אבל אני עדיין לא יכול "לעבד" אותו ב"כלים" ברורים, לעבוד איתו בפועל ממש. אבל בכל זאת, הוא כבר מתקן ו"מפרמט" אותי.

דווקא באופן כזה, על ידי קיום עצות המורים שלי, אני מתקשר דרכם למלכות דאין סוף.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 22.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תואר כמקדמה
מְקשרים
קיום מצוות, או "אמונה למעלה מהדעת"