האורח המיוחל

בדרגות דומם, צומח וחי, הרצון לקבל פועל באופן אינסטינקטיבי מכוח הטבע שלו, אבל האדם יכול לפעול באופן הפוך, בצורה לא טבעית, כי הוא פועל מתוך הכרת בעל הבית על ידי הרגשת ההופכיות שלו. לכן הוא מפעיל את כוח ההתכווצות בתוך הרצון לקבל שלו, כמו אורח שמתכווץ מבושה כאשר מגלה את בעל הבית האוהב והנותן.

בדרגות דומם, צומח וחי לא מתעוררת בושה בתגובה למתנות, אבל אם באדם החלה להתפתח דרגת ה"מדבר", אז הוא מרגיש את הבושה הזאת, את אי הנעימות, את החובה להגיב על האהבה של בעל הבית, להגיב לא על הכיבוד, אלא על נותן הכיבוד! וזה מחייב אותו להתכווץ.

אתה צריך להתמודד עם המילוי שקיבלת ולמלא את עצמך בהרגשת הנותן, כלומר בתכונת השפעה ואהבה גם מהצד שלך. או לפחות להשתוקק לזה עד כדי כך, שזה מפיג את כל הטעם מקבלת התענוג עצמו.

התענוג נשאר בך, אבל אתה פתאום מאבד את ההרגשה שלו. כאילו שאתה נמצא באיזה מקום זר, נכנסת לחדר ריק, ראית חתיכת עוגה טעימה מאוד ואתה חושב שאף אחד לא רואה אותך, ואתה לוקח חתיכה וטועם. באותו הרגע שאתה נהנה מהטעם המדהים של העוגה, פתאום נכנס בעל הבית.

אתה חווה המון רגשות… תחילה אתה מתבייש, בגלל שלקחת ואתה קופא עם חתיכת העוגה בפה. אבל בעל הבית פתאום אומר: "לא, לא, תתכבד, אני השארתי את העוגה במיוחד בשבילך, כי ידעתי שאתה תבוא! כולם רצו לקחת את חתיכת העוגה הזאת עם פרח מקרם ודובדבן, אבל אני שמרתי אותה בשבילך".

עכשיו במקום בושה על זה שגנבת, שלקחת מה שלא שייך לך, אתה מרגיש בושה מזה שאתה מבין עד כמה בעל הבית חשב עליך ובכוונה שמר את הכיבוד בשבילך. הוא דאג לך, כמו עבור האדם האהוב ביותר והודיע על כך לכולם. אתה מרגיש את הנדיבות, ההשפעה והאהבה שלו, ומתעוררת בך בושה אחרת לגמרי, לא בגלל שגנבת, אלא בגלל ההופכיות שלך לבעל הבית שכל כך אוהב אותך.

הבושה הראשונה הייתה מהרגשה של זה שאתה מקבל ביחס לבעל הבית. והבושה השנייה הייתה מהרגשת בעל הבית כנותן ואוהב, שזה מוליד בך המון הרגשות חדשות ומחייב אותך להתכווץ ולהתרחב, כלומר נותן לך נשימה לחיים.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "סוד העיבור – לידה", 11.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בושה שפותחת את הלב
פחד שהופך אותנו ראויים לגילוי
האנציקלופדיה של הבושה