קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך שיעור מס' 2, כנס שבדיה
הנשמה היא הרצון שנוצר על ידי האור, על ידי הבורא, ובסופו של דבר, עליו להגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
האור (+ בשרטוט מס' 1) בורא רצון (-) שנמצא בהשתוות הצורה עימו. כאשר האור נכנס לתוך הרצון, הם מבטלים זה את זה. האור לא מורגש בתוך הרצון כתענוג, מפני שהם הפוכים זה מזה.
אבל כשהרצון מתחיל לקבל את תכונת האור, הוא משתנה בהדרגה, נעשה הפוך. הוא מתכוון לבצע "צמצום" ולעבוד רק עם "אור חוזר", כלומר, לקבל ולהנות רק במידה שהוא מרגיש שהוא משפיע לנותן התענוג. כך הוא מגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
במילים אחרות, האור מגיע אליי, רוצה ליהנות לי, אבל אני מעמיד תנאי שאני מקבל אותו רק אם אני מרגיש את עצמי שווה ערך עם הבורא, כמו בדוגמה עם "בעל הבית והאורח".
בעל הבית רוצה ליהנות לאורח, לתת לו כל טוב (דרך A שדרכה עובר התענוג שנכנס לתוך הרצון). והאורח מסכים לקבל רק אם הם יהיו בהשתוות הצורה ביניהם (דרך B, כוונה).
אם כוונת הפעולות שלי היא להחזיר לבעל הבית את מה שאני מקבל ממנו, אז (כאורח) אני יכול לקבל את התענוג. כלומר, אני עושה רק פעולות שמקרבות אותי לבעל הבית, לבורא, מעמידות אותי בהשתוות הצורה עימו.
בעולם שלנו אנחנו נמצאים בפעולת "לקבל על מנת לקבל", רוצים לקבל יותר ככל האפשר, וחוץ מזה כלום לא מעניין אותנו.
לכן, אנחנו מגיעים למצב, שבו אנחנו ממצים את היכולות שלנו, כלומר, היחס בין הפלוס שאני מקבל מבעל הבית והמינוס שנמצא בי, ואנחנו מפסיקים להרגיש תענוג. כך הטבע/הבורא דוחף אותנו כדי שנתחיל לעבוד ברמה ב', בהשתוות הצורה עם הבורא.
העבודה ברמה הזאת עושה אותנו "אדם", מהמילה "דומה", אדם הדומה לבורא.
"אדם", הוא מערכת רוחנית טהורה שקיימת רק בכוונה. בזכות הכוונה על מנת להשפיע, להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, אנחנו נעשים בני אדם, אחרת אנחנו נשארים בעלי חיים, עובדים רק עם האגו שלנו, כמו יתר חלקי הבריאה.
להיות בהשתוות הצורה עם הבורא, כלומר להגיע לשלמות שלו, למצב של נצחיות, אל-מוות, כל מה שנמצא מעבר לעולם שלנו. כי בעולם שלנו קיימים רק שלושה סוגי חומר והם: דומם, צומח וחי. גם האדם כאן שייך לדרגת ה"חי", גם הוא מממש את קיומו, הוא חי זמן מוקצב ומת.
וכדי לתת לנו אפשרות לעלות לדרגת ה"אדם", מערכת היחסים בין ה"אור" ל"כלי" עוברת המון מצבים שנקראים "בניית מערכת העולמות".
האור שיורד מ"עולם אין סוף" עד לעולם שלנו, עובר מצבים שונים. אנחנו לומדים עליהם בחכמת הקבלה. "אור" ו"כלי" (פלוס ומינוס בשרטוט מספר 2) פועלים ביניהם כמו דו-קוטב (דיפול).
ובהדרגה האור על ידי השפעתו על הרצון, מחנך, בונה ומשנה אותו. בהתחלה האור והרצון מתפצלים ביניהם לחמישה חלקים שנקראים חמישה "פרצופים".
עולם "אדם קדמון" מתחלק ל"כתר", "חכמה", "בינה", "זעיר אנפין" ו"מלכות". בתוך החלקים האלה נמצאים ה"אורות": "יחידה", "חיה", "נשמה", "רוח", "נפש". זאת חלוקה פיזית ברורה בין הרצון לתענוג.
בהמשך נוצר דבר מאוד מעניין. הרצון רוצה להגיע להשתוות עם האור, לקבל את כולו לתוכו עם הכוונה על מנת להשפיע ונכשל. זה קורה בעולם ה"ניקודים", שאחרי השבירה מפסיק להתקיים.
מהי מטרת השבירה? התנאי העיקרי שהנברא רוצה להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, כדי לקבל תענוג למענו, בלי להרגיש בושה. (ראה שרטוט מספר 1).
בעולם ה"ניקודים" הנברא באמת רוצה לקבל כדי לגרום נחת רוח לבורא. כלומר, כל הרצון הענק שנברא רוצה לקבל רק על מנת להשפיע בכל מאה האחוזים.
נניח, שאני עושה "צמצום", ולא מקבל שום דבר, אני מעמיד את עצמי במצב שבו בעל הבית תלוי בי ולא אני תלוי בו. אם אתה רוצה לכבד אותי במשהו שאני מאוד אוהב, משהו שבלעדיו אני לא יכול לחיות, אבל אם אני מסוגל לעשות בי "צמצום", אז אני מעמיד את עצמי במצב בלתי תלוי. לכאורה, אתם עשיתם את הכול כדי למלא אותי, אבל בגלל שאני מרגיש שאני תלוי בכם, אני דוחה את המילוי הזה, כי לא רוצה להרגיש בושה. הבושה שורפת אותי, מבטלת אותי, מעמידה אותי במצב של תלות מוחלטת בכם. לכן, אני דוחה את הכיבוד עד שבעל הבית ואני מרגישים שאנחנו מחליפים תפקידים. בעל הבית משכנע אותי לטעום מהכיבוד, ואומר לי שהוא הכין את הכיבוד במיוחד בשבילי, הוא יודע מה אני אוהב וכל כך השתדל להכינו. ואני כאילו עושה לו טובה אם אני מסכים לקבל ממנו. כלומר, אנחנו מתחלפים בתפקידים, אני הופך ממקבל למשפיע, שעושה לו טובה.
לכן, סירוב, צמצום על הרצון שלי, מאפשר לי להגיע למצב שבו אני לא תלוי בבעל הבית, אלא הוא תלוי בי. אז מה אם יש לו הכול ולי אין כלום? אם הוא רוצה למלא אותי והחיסרון הזה נמצא ברשותי, כי אני שולט עליו על ידי כוח הרצון שלי, אז אני שולט על בעל הבית, מפני שהוא רוצה למלא אותי מלכתחילה ואני לא מאפשר לו לעשות זאת.
במקרה הזה האדם כבר מפסיק להיות בהמה, כפי שהיה במצב הקודם, כאשר הוא היה מקבל מהפלוס למינוס ואלה היו כל החיים שלו. עכשיו הוא נכנס למצב אחר, מצב של כוונה, כאשר הוא הופך לפלוס, המשפיע לבעל הבית, ובעל הבית נמצא באותו זמן במינוס מפני שהוא רוצה שהאורח יתמלא.
אחרי שהאור והרצון התחלקו לחמישה מרכיבים (נניח שיש חמש מנות), מתרחשת פעולה פשוטה, הרצון מקבל לתוכו את האור עם כוונה על מנת להשפיע. ובתוך הרצון הזה קיימים רצונות פנימיים עצומים שקודם לא נלקחו בחשבון. הרצון מתחיל להרגיש שגם הוא רוצה להנות, ולא חשוב לו האם הוא משפיע לבורא או לא.
למשל, לא פעם אני דחיתי הרגשה מאוד נעימה מדבר כלשהו. אבל ברגע שאני מתחיל לקבל אותו, אני מרגיש תענוג כזה גדול שאני כבר לא מסוגל להתנתק ממנו. אני שכחתי מייד שאני יכול לדחות אותו, כלומר, התענוג מתחיל לשלוט בי. זה מה שקורה ואת זה בלתי אפשרי לקחת בחשבון לפני קבלת התענוג. תענוג נוסף כזה מתעורר בי כתוצאה שאני מרגיש השתוות הצורה עם הבורא.
כלומר, כאשר אני מתחיל לקבל תענוג, אז בנוסף לטעם של הביס הטעים, אני מרגיש בתוכו טעם נוסף. הרי אני יצרתי כוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבעל הבית ועכשיו מתעורר בי התענוג הנוסף שאין לי מה לעשות נגדו. מתעורר רצון נוסף שלא נברא מלכתחילה על ידי הבורא בהשפעת האור.
הרצון המקורי נוצר פשוט על ידי השפעת הכיבוד שהוא הציע לי. ועכשיו מתעורר בי רצון נוסף, תענוג נוסף בגלל שאני דומה לו, אבל אני לא עשיתי שום חשבון קודם לזה.
לכן, מסתבר שאני לא מסוגל לקבל את הכיבוד מבעל הבית על מנת להשפיע לו נחת רוח. כל הכוונה שלי, כל התוכניות שלי להיות עצמאי כמו בעל הבית, נעלמו ולא יכולות להתממש. מצב כזה נקרא "עולם הניקודים".
מדוע "עולם הניקודים" לא קיים? מפני שה"כלי" שלנו וה"מסך" שבנינו, כלומר, הכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבעל הבית, נשברים ומתערבבים יחד עם האור (ראה שרטוט מספר 2).
קודם לא הייתה לנו כוונה ועכשיו היא נכללה בין הרצון והאור. מאותו הרגע כל שלושת המרכיבים: הרצון, הכוונה והאור (התענוג) קיימים בטבע בתלות הדדית מוחלטת ביניהם, התערבבו ביניהם ונושאים "רשימות" של תלות הדדית ביניהם.
אחרי ה"שבירה" נוצר עולם הבא, "עולם האצילות", עולם התיקון. בו מיתקנים כל הרצונות שמסוגלים להיות בהתאמה לכוונה, ולכן יכולים להיות בהתאמה לאור.
הרצונות שנותרו לא מתוקנים מתחלקים לשלושה חלקים: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשיה. את הרצונות הללו יכול לתקן מבנה מיוחד שנקרא "אדם" בעולם שלנו.
זהו מבנה מאוד מורכב שבו קיימים המון קשרים הדדיים. הוא נוצר רק כדי שאנחנו נוכל לתקן את עצמנו ולהגיע להשתוות הצורה עם הבורא.
אבל הדבר המעניין ביותר הוא, שהמערכת הזאת מורכבת מהמון רצונות קטנים שכל אחד מהם מורכב משני חלקים.
החלק הראשון של הרצון שלי נמצא במגע עם החלק של הרצון שנמצא ליידי והחלק השני קשור לחלק של רצון אחר שצמוד אליי, וכך מסתבר שאנחנו נכללים זה בזה. ואף על פי שכל אחד מאיתנו הוא רצון נפרד, אבל שני החלקים שלו תלויים במישהו שנמצא לידו.
לכן, אני תלוי במי שנמצא ליידי וכך כל אחד מאיתנו, אנחנו כאילו נכללים אחד בתוך השני. זה דבר מאוד חשוב!
אפשר לתאר זאת בצורת מדרגות שכל מדרגה מורכבת משני החצאים של שתי המדרגות הצמודות אליה. בתוכי תמיד נמצאת המדרגה העליונה שממנה אני מקבל את האור שעובר אליי ולכן החלק העליון שלי תלוי בה. והחלק התחתון שלי נמצא בתוך המדרגה הבאה ולכן אני תלוי בה.
בסופו של דבר, על אף שאני נמצא באמצע, אני לא תלוי בעצמי. אני תלוי בעליון שנמצא בתוכי. ואני תלוי בתחתון שבתוכו אני נמצא:
אני בעצמי, אף אחד ושום דבר. וכך כל אחד מאיתנו תלוי בכל מי שנמצא לפי הסדר מעליו או מתחתיו. אבל בתוך המבנה הזה ישנו דבר מיוחד, החלק האמצעי שלנו. הוא מאוד מיוחד ונקרא "שליש אמצעי דתפארת", "ספירת תפארת". היא הבחירה החופשית שלנו.
העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך מערכת סגורה לחלוטין שכוללת דרגות דומם, צומח, חי ואדם שאין להם בחירה חופשית. בתוך המערכת הכול נקבע מראש, מוכתב, קבוע ואין שום דבר שתלוי בנו. כל המחשבות והרצונות שלנו, כל מה שקורה לנו נקבע מראש. בתור מי להיוולד והיכן, באילו יחסים אני צריך להיות ועם מי, מתי לחיות ומתי למות. הכול קבוע מראש, חוץ מדבר אחד, חוץ מהאפשרות לשלוט דרך ה"שליש האמצעי דתפארת" בקשר בין המדרגה העליונה למדרגה התחתונה כלפיי. כי החלק הזה של "ספירת התפארת" לא תלוי במדרגה העליונה ולא במדרגה התחתונה.
במילים אחרות, אם אני אפרק את עצמי ל"עשר ספירות", לעשרה חלקים, אז יוצא שאצלי באמצע קיים חלק נייטרלי ואני יכול לשלוט על החלק הנייטרלי הזה.
כלומר, אם אנחנו רוצים לשלוט על עצמנו, אז כל העתיד שלנו תלוי עד כמה אנחנו נוכל לשלוט בחלק הנייטרלי הזה.
פעולת השליטה היא בכך, שאני רוצה להתקשר עם ה"פרצופים" העליון והתחתון בצורה כזאת כדי לבנות יחד איתם שלם אחד, אני רוצה להתבטל כלפיהם, לעשות הכול לטובתם. על ידי זה אני קושר אותם דרכי. אם כולנו נפעל כך אז אנחנו נהיה דומים לגמרי לאור. הוא ימלא אותנו, יזרום בנו בלי שום הפרעות מצידנו. זאת כל העבודה שלנו.
המימוש מאוד פשוט. התפתחות הדרגתית של האנושות מביאה אותנו לשאלה על משמעות ההשגחה, על מטרת החיים, על משמעות של מצבנו. העולם מתחיל להבין שהוא נכנס למבוי סתום. ואז מתגלה חכמת הקבלה, מדע כיצד אפשר להפוך את ההתפתחות שלנו להתפתחות נכונה, מטרתית, כיצד אנחנו יכולים להשתתף בה, להימנע מהייסורים, כיצד אנחנו יכולים לעלות למצב נעלה ביותר, כלומר, מעל המוות, מעל הזמניות שלנו, מעל הרגשות שלנו.
כאשר אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו על כך, אז מתגלה לנו חכמת הקבלה שמסבירה שקיימת רק אפשרות אחת לצאת מתוך המבוי הסתום, כאשר אנחנו מבטלים את עצמנו וקיימים למען הקשר עם יתר המרכיבים. רק אז אנחנו נתחיל לשלוט בהשגחה, כמו בעל הבית והאורח. בעצם, האורח תלוי לחלוטין בבעל הבית, אבל כאשר הוא אומר לבעל הבית שהוא לא רוצה לקבל ממנו, כלומר, לא רוצה לנצל את רצונו בצורתו הטבעית, אז הוא כבר הופך להיות השולט ולא הנשלט.
אז על ידי מה אנחנו יכולים לשלוט? על ידי הדבר היחיד שיש לנו, על ידי האהבה או השנאה שלנו, על ידי משיכה או השפעה, על ידי פלוס או מינוס.
כל המרכיבים בטבע מתקיימים כך בקשר נכון ובהרמוניה ביניהם, מפני שאין להם בחירה חופשית. ומכיוון שהאדם הוא דרגת התפתחות אגואיסטית אחרונה של החומר, אז הבחירה החופשית מופיעה דווקא באמצע, ב"שליש אמצעי דתפארת". לכן, האדם מרגיש בושה לפני בעל הבית ולפני כל היתר. בעזרת הרגשת הבושה, הדחייה או המשיכה, מופיעה אצלו האפשרות להתעלות מעל הרצונות שלו. כך הוא הופך לשולט ולא לנשלט. זאת כל חכמת הקבלה.
לכן, אם אנחנו מתחילים להתקשר, אז בהתחלה מתעוררת הרגשת דחייה מוחלטת, מרחק אין סופי בינינו.
כי לפי הטבע שלנו אנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן להתכלל אחד בתוך השני, כי כל אחד מאיתנו אגואיסט מוחלט.
אם אני עושה על עצמי "צמצום א'", כלומר, לא רוצה להשתמש ברצונות האגואיסטיים שלי, אז על ידי זה אני מעמיד את עצמי במצב נייטרלי כלפי מישהו אחר.
אחרי זה אני מתחיל לפעול כמו אורח כלפי בעל הבית, משפיע לזולת, כולל בתוכי את רצונותיו. יחד עם זאת, אני כאילו נמצא מעליו, אני כלפיו כמו הבורא, מפני שאני רוצה להשפיע לו, למלא אותו.
לכן, אני נעשה דומה לבורא במובן מסוים. אם אני פועל כך, אז יורד עליי אור עליון ואני נכנס לקשר מיוחד עם הבורא, עם האור. הוא מתחיל לזרום בנו.
זה קורה אחרי "צמצום א'". וזה מספיק כדי לעלות מעל הרמה האגואיסטית הגשמית שלנו.
המצב הבא הוא, כאשר אני כולל בי את רצונות של הזולת, ואז נוצר בי רצון כפול ואני כאילו נכנס ל"הריון". קיימים בתוכי אני והעובר, אובייקט, שלמענו אני פועל ולטובתו אני עובד. אני מתחיל להבין, להרגיש אותו, הוא נכלל בתוכי. על כן, קיימים בי שני רצונות, שלי ושלו.
לכן, אני מתחיל לקבל מהבורא אור נוסף, כי אני גדלתי פי שניים.
ואפילו לא פי שניים, מפני שאני רוצה להשפיע, אז נוצרים בי רצונות וכוחות נוספים.
עכשיו מתעצבת בי הכוונה להשפיע לשותף שלי, לחבר שלי.
כבר יש לי "מסך" ואני מתחיל לעבוד לטובתו כמו בהשפעה. במקרה הזה האור העליון העצום לא סתם מגיע אליי, אלא הוא זורם ביני לבינו.
והאור הזה אינו נכבה, מפני שהוא נמצא כל הזמן בזרימה בינינו. הרגשת האור הזאת בתוכנו נקראת הרגשת הקיום הנצחי.
כי בדרך כלל, אם אין כוונה על מנת להשפיע, אז האור, ברגע שנכנס לתוך הרצון, מייד מכבה אותו. כפי שבכל הרצונות שלנו. אם אני אוכל או שותה משהו וכאשר התענוג שלי מגיע לרמת רוויה מסוימת, התענוג נעלם. זה קשור לכל התענוגים הארציים (אוכל, מין, משפחה, כל הקשרים הנעימים), כי יש כניסה ישירה של תענוג לתוך הרצון, ובשל הופכיותם, הם מבטלים זה את זה. התענוג ממלא את הרצון, הרצון פוחת בהדרגה ונעלם לגמרי.
מה לעשות כדי שהתענוג יורגש כל הזמן? הרגשת התענוג נקרא הרגשת החיים. זאת הרגשת האור. אם אין לנו "אור חוזר", אז אנחנו מגיעים למצב של ריקנות. התענוג נכנס לתוך הרצון, הם מבטלים זה את זה, ובסופו של דבר מתקבל אפס.
אבל אם אנחנו פועלים על פי עיקרון ההשפעה, יוצא, שאני נמצא באמצע בין ה"פרצוף" העליון (שנמצא מעליי) לתחתון (שנמצא מתחתיי), וגם הוא נמצא ביני (כי אני נמצא מעליו) למי שנמצא מתחתיו וכן הלאה, כולנו קשורים לפי השרשרת. לכן, כל אחד מאיתנו מעביר לתחתון והוא מעביר לתחתון ממנו וכן הלאה, אף אחד לא מאבד שום דבר, אלא להיפך, רוכש.
קיימים בי חלקים מהעליון ומהתחתון ואני מתחיל להרגיש את עצמי אין סופי, מפני שכל מה שנמצא מעליי (חלק עליון – 1) וכל מה שנמצא מתחתיי (החלק התחתון – 2), כולל אותי.
בסופו של דבר, כל הבריאה מתחברת אליי דרך שלושת המרכיבים הללו, ואני מרגיש את עצמי כולל את כל הבריאה, מרגיש עולם אין סוף. זה מה שנותנת לנו התכללות הדדית נכונה. זה הגילוי של הנשמה שלי.
אם אנחנו נמצאים בינינו בהשפעה הדדית, אז על ידי התקרבות הדרגתית אנחנו מתחילים להשיג את מה שאנחנו מכנים "עולמות עליונים".
אני מתחיל להתקרב לחבר מ"עולם העשיה", אחר כך "עולם היצירה", ה"בריאה", ה"אצילות", "אדם קדמון", וכאשר אני ממש קרוב אליו, אני נכנס למצב שנקרא "עולם אין סוף".
כל העולמות מוגדרים כהתגברות על הרצון האגואיסטי שלנו, על המרחק בינינו, הפיכת שנאה לאהבה, ממינוס לפלוס.
מסתבר שכאשר אני מתגבר על המינוס האגואיסטי העצום שלי נכון להיום, אז הוא הופך לחומר שבו אני מרגיש עולם אין סוף, עולם שלם. זאת העבודה שלנו. כאשר אנחנו מתאספים ביחד ומשתפים פעולה בינינו בצורה נכונה, אז אנחנו רוצים לבנות קבוצה.
קבוצה זה משהו שלא נמצא באף אחד מאיתנו, זהו מצב שאליו אנחנו רוצים להגיע.
על ידי התנתקות מעצמנו, על ידי צמצום עצמי, לא למעני אלא למען הקבוצה, אנחנו מגיעים לסכום הרצונות, סכום הכוונות, סכום ההשתוקקויות, לא למען מישהו מסוים, אלא למען מצב שנקרא "קבוצה". אז מסתבר שמערכת הקשר בינינו היא לא ברצון אלא בכוונה, זאת הקבוצה.
כל הרצונות שעליהם אנחנו עושים "צמצום", נשארים בצד, ובקבוצה נשארות רק הכוונות שלנו. כך אנחנו עולים למדרגה הבאה שבה אנחנו קיימים לא בתוך הרצונות שנוצרו על ידי האור, אלא רק בתוך הכוונות. מצב כזה נקרא "חיים בכוונות ולא ברצונות", הוא הקיום בעולם העליון.
כי בעקרון, גם בעולם שלנו אנחנו מעריכים את האדם לפי היחס שלו כלפי הזולת. זאת הכוונה. רק אם אנחנו רוצים להתעלות מעל החיים הבהמיים של היום, קודם עלינו לעשות על עצמנו "צמצום", כלומר, לא להשתמש ברצון שלנו בצורתו המקורית, אלא רק להשתוקק למרכז הקבוצה.
לכן, כל החכמה היא להתאסף נכון ביחד, להתנתק מהאגו שלנו ולהשתוקק קדימה רק עם הכוונות שלנו.
מטרת עבודתנו היא לאחד את הכוונות שלנו. מהן בנוי העולם העליון, מדרגת ההתפתחות הבאה של האנושות. כי החומר של העולם העליון הוא לא הרצונות והתענוגים, אלא הכוונות.
מתוך כנס שבדיה, שיעור מס' 2, 30.08.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל תפחדו לטעום מהתענוג
האדם זה כוונה
הכוונה משנה את המציאות
