דחפים נפלאים והרסניים

בעל הסולם, מאמר "השלום":

"כי עדיין לא הוכחתי, רק שצריך לעבוד לבני אדם. אולם, מאין ההוכחה המעשית, שצריך לעבוד במצוה זו, לשם השי"ת?

על זה אמנם, הטריחה בעדינו ההסטוריא בעצמה, והכינה לנו עובדה, מליאה לעינינו, שדיה ומספקת לנו, להערכה שלימה, ולמסקנות בלתי מפוקפקות."

כאשר אנחנו יוצאים ופונים לקהל החיצון והרחב, האם מספיקה לנו דאגה פשוטה עבור העולם? האם מספיק לבנות חברה אינטגרלית, גלובלית, יפה ומושלמת, שבה כולם עובדים ומשתפים פעולה בצורה יפה ביניהם? או שכל הפעילות הזאת צריכה להיות מופנית כדי לעשות נחת רוח לבורא? עד לכזאת מידה, שללא זה אנחנו לא היינו מזיזים אצבע וטורחים למען האנושות הסובלת הזאת, לא היינו מתייחסים בכלל לֵמה שמתרחש. אם אי אפשר לעשות נחת רוח לבורא, אז שכל העולם ימות ויישרף.

אני בכוונה מקשיח ומחדד את הניסוח הזה, על אף שלא כל אחד יבין אותו. משום שלמעשה המדרגה העליונה קובעת הכול כלפי המדרגה התחתונה. אם אנחנו משתוקקים ומתכוונים למטרת הבריאה, זה סימן שיש לנו רצון תואם, "נקודה שבלב", שדווקא קשורה למטרת הבריאה ולא לדחפים חברתיים יפים של העולם הזה. בדרך לגמר התיקון העבודה שלנו מלכתחילה חייבת להתבסס על העיקרון של "ישראל, אורייתא וקב"ה, חד הוא". כלומר, אם הקב"ה אינו כלול בתוכניות שלנו, אז בסופו של דבר לא תהיה לנו שום הצלחה בכל העבודה הזאת: ההתחלות היפות יהפכו לניסיונות של בנייה מאולצת של קומוניזם, קיבוצים ותו לא.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "השלום", 08.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לטובת המען הסופי
זהירות עם הדחפים היפים
המטרה הסופית – נחת רוח לבורא