"עד יערה עלינו רוח ממרום"

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 5

בעל הסולם כותב, שאף על פי שהאדם הוא בעל השתוקקות לבורא, להבנת המשמעות, לשורש החיים, לחיבור איתו, הוא לא יכול בעצמו להכיר את הבורא, עד שלא תרד עליו רוח מלמעלה, עד שלא ירד עליו אור.

בינתיים אנחנו מרגישים את זה כמקור השראה, תובנה, מילוי, התעלוּת. אם האדם מרגיש איזו תובנה מלמעלה, רק אז הוא יכול להתחיל לשמוע על מה מדברים החכמים בספריהם. ויחד עם זה, כאשר הוא רואה על מה הם מדברים באמת, הוא מתחיל להאמין להם.

אמונה, מסמלת, שהאדם מתחבר למילים שלהם על ידי התחושות הפנימיות שלו. כלומר הוא כבר חי בזה ומתחיל להרגיש ולהבין, לחוש ולהכיר, שתמיד, בכל המצבים שלו, בהכל לחלוטין, ניהלו אותו מלמעלה. ולא היה שום דבר בחיים שלו שלא נשלח מלמעלה והוא הגיב מלמטה, כל התגובות שלו גם כן ירדו מלמעלה. באופן כזה העבירו אותו דרך כל מיני מצבים, הזמינו בו כל מיני תחושות.

הוא כאילו עשה משהו, הלך לאן שהוא, התרוצץ, משהו הצליח לו ומשהו לא, וכולי. על ידי המאמצים הפנימיים שלו, הרגשות המוראליים, הפעולות הפיזיות, הסבל וההצלחות, פשוט העבירו אותו בתוך המצבים הללו כדי לייצר בתוכו את האפשרות להרגיש מצבים יותר ויותר עדינים, המביאים להרגשה של מי מנהל אותם, לאיזו מטרה הם נשלחים, וכולי.

האדם מתחיל להשיג שאין לו חופש לחלוטין בשום דבר, וכל הפעולות שלו מתממשות בהתאם לתנועות הבורא (האור), והוא לגמרי תלוי בהן. אם נותנים לו מנה גדולה של הכרה כזו, אז הוא מתמוסס בתוכה, ואם נותנים מנה קטנה, אז הוא נשאר בהכרה שכך זה קורה.

אבל אם הוא נמצא איפה שהוא באמצע, אז הוא נקלע למצב מפוצל ולא מבין כיצד עליו לפעול. בכל רגע, או שהוא מגנה את הבורא או מסכים עימו, וכך כל הזמן. ניתנת לו הרגשה של אי יכולת גמורה להישאר במצב כזה.

הוא כאילו חתוך לשניים ולא יודע מה לעשות עם החיים האלה. פתאום הוא נזרק לביקורת, לגינוי, לבירור של מה שקורה איתו, עם הקרובים והמכרים שלו. למשל, שולחים לו מישהו מקרוביו שאותו הוא מחבב במיוחד, והוא מגנה את ההשגחה וההנהגה העליונה, נוזף בעצמו על עברו, כאילו שמסרב להסכים לכך שבעבר הבורא ניהל אותו.

ולהיפך, מסכים, מבין, שכל זה נעשה בעזרתו של הבורא ורק כדי לחדד בו את הרגשות, כדי שהוא יוכל ברגשות הללו להבין ולהרגיש את ההנהגה העליונה.

המצב הזה עובר דרכו במשך זמן ממושך, לאט לאט חוזר ומתקרר, הולך ל"קו ימין" או ל"קו שמאל". כאשר הוא נוטה לשמאל, הוא מתחיל להרגיש שהעבר כאילו היה תלוי בו והוא נוזף בעצמו בגלל כל מיני הבעיות שלו, או מפני שלא יכול להצדיק את זה, כיוון שזה נעשה על ידי הבורא.

ולהיפך, כאשר הוא נמצא ב"קו ימין", בהכרה מלאה שכל זה נעשה מלמעלה, אז מה נשאר לו? איפה הוא בכל התהליך הזה? האם קיימת בחירה חופשית? במצב כזה היא לבטח לא קיימת: לא בפעולה, לא בכוונה, לא בתוצאה, בכלום.

כך זה קורה עד שהוא מתנקה לגמרי. כלומר, כל האבחנות והספקות שלו עוברים איזה עיבוד פנימי עד שהוא מגיע למסקנה שכאן קיימת מערכת עדינה מאוד של שיתוף פעולה בינו לבין הבורא, הבורא משתוקק אליו ולהיפך.

עכשיו צריך לחזק את ההשתוקקויות ההדדיות הללו עד שהם יגיעו לסאה מלאה. ברגע שזה יקרה, לאדם יתחיל להתגלות שיתוף הפעולה האמיתי עם הבורא.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס סנט פטרבורג, 14.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
געגועים לבלתי נודע
התחברות למטרה
בחיבוק חם של האור