קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הנושא של השיעור הראשון שיהיה בכנס בסנט פטרבורג הוא "אין עוד מלבדו". זהו הנושא העיקרי שאותו אנחנו לומדים תמיד.
בעיקרון, אנחנו נמצאים בתוך מציאות מיוחדת שנקראת ה"בורא", אותו אנחנו צריכים לגלות. "בורא", מהמילה "בוא וראה". אנחנו נמצאים בו, בתוך האור הלבן העליון, לכן רק הוא פועל ומלבדו אין אף אחד. רק הוא "מצייר" אותנו ומעצב אותנו, הוא הראשון והוא האחרון. כל המחשבות שלנו והפעולות שלנו הם תוצאה של פעולת האור העליון הזה. לא קיים דבר, חוץ ממנו.
אנחנו רואים את צורות הדומם, הצומח והחי, אשר בהן הבורא פועל בצורה שלמה, ומחייב אותן לפעול. אין להן כל בחירה חופשית, הן בשלמותן נמצאות תחת השפעתו הישירה.
ומצד שני, בתוכנו יש איזו נקודה אשר נוצרה על ידו, אבל נמצאת כאילו מחוצה לו. הנקודה הזו נותנת לנו יכולת להכיר את הבורא, היחיד שפועל בנו. למעשה, בצורה כזאת אנחנו לא יוצאים ממנו, לא מתרחקים ממנו, ולא מפרים את פעולותיו. המציאות נשארת ללא שינויים: אין עוד מלבדו. אולם, הודות לנקודה אשר נמצאת כאילו בניתוק ממנו, אני יכול לבקר את עצמי ואותו, יכול להביא את עצמי בהכרה ובהבנה לאותו המצב היחיד שקיים, לאין עוד מלבדו.
באמצעות העבודה הזאת אני משיג את הבורא. כל חלק וחלק מתוך המציאות אני מצרף ל"אין עוד מלבדו", וכך אני משיג את כל הפעולות שלו, כל הצעדים, הישרים וההפוכים ממנו, שהוא בונה. ולכן, כאשר אני חוזר למצב של "אין עוד מלבדו", אני עומד בכל העוצמה שהוא נתן לי, ומכיר שבאמת אין עוד מלבדו.
ובזה אני עושה לו נחת רוח, וזה התענוג הכי גדול שאני יכול לעשות לו וודאי שגם לי, הרי אין עוד מלבדו.
והנה, עכשיו אנחנו צריכים, נגד הרצון שלנו, בצורה מבוקרת ומבוררת, להיבלע, להתכלל בתוך המושג הזה – "אין עוד מלבדו".
מתוך שיעור הכנה לכנס בסנט פטרבורג. שיעור 1 "אין עוד מלבדו", 03.07.2013
ידיעות קודמות בנושא:
תבוא, תראה, תגלה…
לחזור אל האיחוד שכבר קיים
עולם שבו "אין עוד מלבדו"
נקודה שכאילו מחוצה לו היא לא מחוצה לו בכלל. ואין בחירה חופשית. אם כבר אנחנו כאילו קיימים. כאילו לומדים (נס מוזר) וכאילו מבינים (נס מוזר)
לבורא אין נחת רוח ולהאמין בזה זאת הגשמה/האנשה שלו. וכל ההגשמות האלו בכל הדתות מסוכנת.
ניפוץ אשליית הבחירה החופשית – למה זה חשוב
הרבה פעמים נעשה מעשה לא-מוסרי בגלל כעס על מעשה לא-מוסרי קודם. טבח שצועק על מלצר שצועק על לקוח. וכשאני אומרת 'כעס' הכוונה שלי הדבר הזה שגורם לאדם לרצות/לנסות לפגוע מילולית/פיזית. ברגע שיודעים שאותו אדם לא יכול היה לעשות אחרת (זאת ההגדרה של בחירה חופשית אינקומפטיביליסטית), מעגל-הכעסים יוכל להיפסק/להיפחת.
בגלל האמונה המוטעית בבחירה חופשית, מושג ה'אחריות' מתבטא באופן לא נקי- הרי אם אני השמעתי מוסיקה בדציבלים מטורפים, ברור שהשוטרים ידפקו לי בדלת ולא אצלכם – אלא בשילוב עם כעס. מושג האחריות צריך להיות תועלתני בלבד.
ככל שימשיכו להאמין (באופן מוטעה) בבחירה חופשית, הטבח יכעס על המלצר (כי הוא בטוח שהמלצר יכול היה לבחור אחרת – זאת ההגדרה של בחירה חופשית ליברטריאנית), והמלצר "ישחרר את הכעס" על הלקוח. זהו טבעו של הכעס, הוא נאגר עד שמגיע קש ששובר את גב הגמל. האמונה המוטעית בבחירה חופשית מזינה את "חוק שימור הכעס" הזה. זה נכון גם לגבי הקורלציה בין אנשים שעברו פגיעה/התעללות בילדות ופוגעים בבגרותם. בין כעס ומחלות נפש יש קשר הדוק וכעס/רגזנות הוא סימפטום של הרבה מחלות נפש. אפילו של דכאון שכ"כ נפוץ היום.
אם נחזור ברשותכם לדוגמא עם המלצר: אם המלצר היה מודע לחלוטין שהטבח לא יכול היה לבחור/לעשות אחרת, הוא היה יכול יותר בקלות להרגיש אמפטיה כלפי הטבח, הוא לא היה צועק על הלקוח, והיה גם יושב אחרי זה עם הטבח בסבבה כדי לנסות לשפר את המערכת בהרבה יותר יעילות כי אין כעס. (אלא אם כן הטבח כ"כ כועס -בגלל האמונה המוטעית הזאת- שהוא לא יסכים לשבת איתו).
לכאלה שמאמינים באלוהים (כמוני), זה גם ממש כפית זהב לכל העניין הזה, כי יש גם הפנמה שהכל לטובה. כשהאל הוא/עושה הכל + כל מה שהאל עושה לטובה, אז ברור שכל הרע/סבל בעולם יתברר כברכה במסווה. אמנם כעסים גם ככה חסרי טעם באופן רציונלי, אבל בפועל יש להם נטייה להתעלם מהרציונל, כי עובדה שיש הרבה כעס בעולם. וכעס לא עוזר לפתור בעיות, הוא רק מזיק.
כשכולם יידעו שאין בחירה חופשית לאף אחד (שאף אחד לא יכול היה לבחור/לעשות אחרת ממה שעשה), מערכת המשפט נשארת כמעט אותו דבר. הרי אנחנו רוצים להגן על החברה מפני פורעי חוק, אלימות וחוסר מוסר גם כשלמשל רוצח סדרתי לא יכול היה לבחור אחרת. מה לעשות, הוא עדיין מסוכן. עדיין לפעמים צריך להרחיק אנשים מהחברה ועדיין '"עונשים" משמשים כהרתעה מסויימת. פשוט מהות ה"עונשים" יהיו תועלתניים (utalitarian) – למען שיפור החברה בלבד. וללא מוטיף נקמני (retributionist) – שכחלק מהעונש 'מגיע לו לסבול'.
בנוסף, לדעת שאתה בעצמך (או האחר) לא היה יכול לעשות אחרת, לא משנה לעובדה שעדיין נרצה ונצטרך להפיק לקחים מן העבר, ללמוד מטעויות במקסימום להשתפר ולשפר. רק כשאין כעס, התהליך הוא הרבה יותר יעיל.
גם בהקשר של פערים חברתיים. האמונה המוטעית בבחירה החופשית הליברטריאנית מביאה למחשבה שמי שעני או סובל זאת אשמתו "כי הוא בוחר גרוע" ולא לוקח אחריות. (ספר איוב מדבר על זה). וזה לעיתים גורם לכעס או שאננות במחשבה של 'מגיע לו' כי -you reap what you sow- או ש'מגיע לו' כי הוא לא עוזר לעצמו. לא שמים לב לזה בחיי היום-יום אבל זה בתוך הנפש.
ושמי שעשיר ראוי לשבח על "כישורי הבחירה" שלו. נכון שהעשיר "בחר" ללמוד רפואה ולהשקיע, אבל העני שאולי הוא חולה נפש או בדכאון ומכור למשהו ואינו מסוגל לתפקד או שבגלל בורות בנושאים כלכליים הוא עני, הוא לא בחר בזה אמת. בכל מקרה, אין בחירה חופשית ליברטריאנית וגם העשיר וגם העני לא היו יכולים לבחור אחרת. העתיד זה משהו אחר. אבל לדעת שאף אחד לא יכול היה לבחור אחרת יעזור לעתיד.
המשך שבוע מ'בורך.
איזה כיף שאתם נותנים לי להגיב פה. תודה. רק דבר אחרון שרציתי לשתף כרגע.
אם חווה לא הייתה אוכלת את התפוח היינו חיים אל תוך הנצח כמה מליוני שנים ואז סובלים מחוסר-הערכה עד שגעון . בשביל לדעת מה זה טוב אדם משתמש ביחס. בגלל זה ילדים סובלים משעמום ובגלל זה יש את הבדיחה של 'תכניס עז הביתה'. העולם הנוראי כרגע זה העז.
היהדות מלמדת שאין דואליזם תאולוגי. שאין 'דברים' שהם אלוהים ו-'דברים' שהם לא-אלוהים. זה ה'אין עוד מלבדו' -שאין כאן משהו שלא 100% אלוהים. מה קרה אחרי זה? היהדות התחילה "לתאר את דרכי-האל". אומרת שהאל עושה "צמצום". אבל יש הבדל בין להגיד 'מה-זה' אל ולהגיד 'מה-עושה-אל'. על 'מה-זה' אל מוכרחים להגיד כמה דברים. ולא נכון תאולוגית להוסיף עקרונות שאינם הכרחיים. אבל לגבי 'מה-עושה' אל? כל דבר שאדם-קטן יאמר על "דרכי-האינסופי" יהיה לא נכון בעליל.
שבוע מ'בורך
ושיהיה יום אלוהים גדול ונורא +תחיית מתים רגוע