לכוון את האנרגיה להדדיות

בעולם הכול מורכב משתי תכונות: קבלה והשפעה, נניח כמו מים ואש, פלוס ומינוס, קוטב צפוני וקוטב דרומי. שני מצבים קוטביים מהווים שתי תכונות של הטבע, והם פועלים על החומר. חוץ מהם אין שום דבר אחר.

החומר, זה רצון ליהנות, לקבל, להתמלא. הוא מהווה את הטבע הבסיסי של החומר. לדוגמה, כל אטום רוצה לשמור על הצורה שלו: אטום גדול יותר, על צורה גדולה יותר בהתאם למשקל, מקום במערכת המחזורית, כמות החלקיקים בגרעין, וכולי.

מאחר והכול מורכב מפלוס ומינוס, אז הפלוס והמינוס האלה תמיד צריכים להיות מופרדים ביניהם על ידי איזה מתאם, לדוגמה, מנוע שאליו הם מחוברים ולכן הוא עובד. מה גם, שזו צריכה להיות מעמסה מועילה. אם המעמסה מזיקה, כמו בפצצת אטום, אז נוצרת התנגשות והשמדה הדדית, כמו שאומרים בצורה גסה, קצר חשמלי. במקרה כזה, בזמן המפגש של שתי תכונות מנוגדות משתחררת כמות עצומה של אנרגיה, מפני שהיא הולכת החוצה ולא להדדיות.

לכל דרגת כוחות, לכל תכונה באדם, קיימת דרגת התאמה משלה, כלומר נָגָד (התנגדות) שצריכה לעמוד בין פלוס ומינוס. אם הפלוס והמינוס הם קטנים, אז ההתנגדות יכולה להיות קטנה, ואם הפלוס והמינוס הם גדולים, אז ההתנגדות צריכה להיות גדולה, אחרת יתרחש "קצר חשמלי".

לכן באדם כל הרצונות לקבל שלו מדורגים כלפי תכונת ההשפעה: שורש, א', ב', ג', ד', כלומר חמש דרגות עביות. בהתאם להן יש חמש דרגות של מתח, או חמש דרגות של האור העליון (השפעה), וביניהם נָגָד (התנגדות).

בתורה כתוב כיצד הם מדורגים. אם אני נמצא בכזה מצב, כאשר אני מול הבורא, כלומר תכונת הקבלה נמצאת מול תכונת ההשפעה, אז תכונת "משה" שבי יכולה להיות בדרגה קצרה עם הבורא, כלומר עומדת לידו, "פנים אל פנים".

הדרגות המוחשיות יותר, היותר חומריות, העבות, הגסות, צריכות להיות בהתאמה יותר מרוחקות. לכן נאמר, שמשה עומד הכי קרוב לבורא, אחר כך אהרון, הלוויים, הגברים, הנשים, הזקנים והילדים. ואחר כך כל מיני עדרים, וכולי. כלומר הם כביכול עומדים בצורת פירמידה או עיגולים סביב הר סיני, סביב נקודת המגע עם התכונה העליונה.

מדוע נאמר "סביב ההר", ולא בקו ישר? מפני שהם עדיין לא רכשו "מסך", אין להם עדיין קו, אלא הכול בינתיים מנוהל בעיגולים.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 04.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לכסות על הפער בין ההפכים
בין מינוס אין סוף לפלוס אין סוף
המסך שמפריד בין שני ההפכים