קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
דין ורחמים מלווים אחד את השני ביחסים במשפחה ותמיד צריכים להיות באיזון. מצד אחד, כאגואיסט מצוי, אני רוצה להשתמש בבת הזוג, בהנחה שהאישה צריכה לעשות מה שאני דורש ממנה, וזה נקרא אצלי "דין". ו"רחמים", פירושו שאני מנתק את עצמי לחלוטין, לוקח בחשבון את מה שאשתי רוצה ממני, ומנסה לבנות את המודל האידיאלי: איך הייתי מתייחס אליה אם לא היה לי האינטרס האגואיסטי שלי, ואני כולי הייתי מכוון רק כדי לשרת אותה.
עכשיו אני צריך למצוא את האיזון בין שני הקצוות האלה: דין ורחמים, מה שנקרא "קו אמצעי". זה דורש ניסיון, עבודה משותפת, תהליך שבו כל אחד מלמד את השני. אבל אנחנו כבר מתחילים לעבוד עם הנברא החדש – עם האדם שבתוכנו שמסוגל להתחשב בבן הזוג, להבין אותו, להרגיש אותו, ולאהוב אותו כמו שהוא אוהב את עצמו.
בצורה כזאת אתה תוכל להתקרב לא רק לאשתך, אלא אתה תתחיל להרגיש אנשים אחרים. לאחר תרגיל כזה עם בת הזוג שלך, אתה תרגיש שאתה מסוגל להתחבר עם אנשים ולנהל אותם: ברחוב, בעבודה, בכל מקום שאתה נמצא. הם יתחילו להיכנע להשפעה שלך, מפני שאתה מתייחס אליהם ב"קו האמצעי", בפרופורציה הנכונה, במידה שהאדם מתקרב אליך, כך גם אתה.
אתה באופן אוטומטי מגיע לאיזון עם העולם ומתחיל להרגיש שאתה יכול לנהל אותו. הרי, ה"קו האמצעי", זה חוק היסוד של הטבע שכל היקום פועל בהתאם לו, פרט לחברה האנושית, כי האדם נברא כאגואיסט. ועכשיו אתה מתקן את זה ומאזן את האגו שלך. אחרי שאתה לומד להתחשב באשתך, אתה תתחיל באותה הצורה להתחשב בכל האחרים כאשר אתה בונה את "הקו האמצעי" המשותף ביחסים איתם.
הקו הראשון נקרא "דין", זה מה שאני דורש מהאחר לעצמי. הקו השני נקרא "רחמים", שפירושו לתת לאשתי את כל מה שהיא רוצה ממני, כאשר אני מנתק את הרצונות שלי לחלוטין. אני כאילו מכניס אותה פנימה.
אנחנו שני אגואיסטים שעומדים זה מול זה. אם אני מספק את האגו שלי, זה נקרא דין ביחס לאשתי, ואם אני מספק את האגו שלה, זה נקרא רחמים. אני צריך ליישב את שני הקווים האלה בצורה כזאת שייווצר קו שלישי, "קו אמצעי". זה אומר להגיע לדבקות, לברית. המטרה שלנו היא לקרב את שני האגואיסטים האלה ולהביא אותם לחיבור. התנאי הראשון ההכרחי, שבלעדיו אי אפשר להתחיל לעבוד, הוא הנכונות של כל אחד להרגיש את הרצון של הזולת.
האיזון מבוסס על המידה שכל אחד היה מסוגל לבטל את עצמו. אנחנו לא יכולים למלא עד הסוף את שני הרצונות האגואיסטיים האלה, שעומדים זה מול זה. רק בתנאי שצד אחד יפחית מעט את הטענות שלו, אנחנו נוכל במקצת למלא את הצד השני.
שאלה: אבל איך אתה יודע את הגבול שעד אליו אתה צריך לוותר? הרי, אתה אמרת שזו לא צריכה להיות אהבה חלוטה ללא שום הגבלה? אני חייב להראות שאני מגיב ליחס של בן הזוג ועושה חשבון?
תשובה: צריך למצוא נקודת האיזון, כאילו אתה נוהג במכונית תוך התמקדות במטרה שאליה אתה רוצה להגיע. כך אנחנו צריכים לבדוק אם אנחנו מתקרבים למטרה: האם אנחנו מתקרבים זה לזה. האם אנחנו רואים שבן הזוג מגיב למאמצינו להתקרב בצורה נכונה.
אני מסובב את ההגה המשפחתי שלנו ימינה, ומנסה להכניס ליחס שלי כמה שיותר חמלה, ואני רואה עד איזה נקודה זה עובד טוב ומתי הסטייה נהית גדולה מדי וצריך ליישר את ההגה. וגם אשתי מסובבת את ההגה, כלומר, אנחנו מתחילים לנהל, "לכוון" את עצמינו. אנחנו כבר עובדים מעל הטבע שלנו! אנחנו הופכים לבני אדם שעולים מעל האינסטינקטים הטבעיים שלהם.
מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 46, 01.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
משחק שקרוב יותר ויותר לאמת
תלמדו לשמח זה את זה
צעדים זה לקראת זה
