ללכת לאיבוד בין החברים

מתוך שיעור מס' 2, כנס קרסנויארסק

שאלה: בזמן שאני משוחח עם החברים, מצד אחד אני מרגיש שאנחנו קרובים בלב. מצד שני, קיימת הבנה, שאני מסתכל כאילו לתוך תהום, ושאף פעם לא ארגיש באופן מלא אף אחד. אנחנו כאלה שונים, לכל אחד יש את האגו שלו, שפעם מפריע ופעם עוזר לנו להימצא זה ליד זה. איך צריך לעבוד בנקודה הזאת, כדי שה"אופניים" שלנו סוף סוף ייסעו, ואנחנו נשב עליהם וכבר לא ניפול?

תשובתי: לשם כך, כל אחד צריך להרגיש שהוא, בזה שמרגיש את עצמו הכי קטן, נכנס בין החברים ואין לו צורך בשום דבר אחר. צריכה להיות אצלו הרגשה ש"הם כאלה גדולים, ואילו אני רוצה להידחף ביניהם, ואז אולי תהיה לי תקווה שאני אוכל יחד איתם להתקדם קדימה". זהו אושר עצום אם האדם מרגיש את עצמו בצורה כזאת.

שאלה: אבל כאן נוצרת ההתנגדות, שאנחנו פשוט צריכים להתעלם ממנה?

תשובתי: אתה צריך לעבוד על זה, לא להתנגד, אלא פשוט להשתדל לשמוע לחברים.

תראה מאיפה אנשים הגיעו לכנס, כמה כוחות, זמן ואמצעים הם בזבזו, היכן הם גרים ואיך הבורא בחר בהם. אם אתה תסתכל עליהם מבחוץ, אז לא תראה לא אנשים יפים ולא חכמים. לכל אחד אופי אחר, וכולי.

תתחיל לחדור מעט פנימה. זוהי העבודה! ואתה תראה, ששם בפנים ישנו אותו הניצוץ שהבורא מיקֵם בכל אחד מהם. וכמובן, כאן צריכים להיות יראה, פחד, שבלעדיהם אני אבוד.

אתה חייב להבין את זה. על זה צריך לחשוב, כי המחשבה מגדילה את הרצון. כאשר הרצון הוא קטן, אבל אתה בעזרת המחשבה כל הזמן מטפח אותו, אז הוא גדל והופך להיות חזק. אבל אני מדבר על תחושה מאוד מדויקת וברורה. אם אתה לא תיכנס לתוך מרכבה משותפת כללית, אז אתה תישאר בצד הדרך. אתה חייב להידחף בכזאת צורה בין החברים, כדי ללכת לאיבוד ביניהם.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בקרסנויארסק, 14.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להתבטל לחלוטין בפני הקבוצה
כל חבר הוא אוצר
לגדל את הסביבה כמו את הילד האהוב