הולך רגל שיצא מנקודה א' לנקודה ב'

שאלה: האם ניתן ללכת כל הזמן באמונה למעלה מהדעת?

תשובתי: מובן שאי אפשר. אך אין המקובלים דנים בשאלה: האם אנחנו מסוגלים ללכת או לא. אנחנו פשוט חייבים! כשאיננו מסוגלים, אנחנו מבקשים עזרה והבורא עושה במקומנו את העבודה הזאת! כל העבודה היא עבודת ה', ולא עבודתו של האדם. עלינו לבקש ממנו לבצע את העבודה הזאת.

האדם חייב להגיע לסוף בניסיונות לבצע אותה! ברור לו מלכתחילה שבסוף מצפה לו אכזבה, להשׂיג את המטרה בכוחות עצמו, אך ההצלחה היא בכך שהוא מגלה, שאת זה יעשה הבורא, ויודע כיצד לבקש ממנו.

אני תמיד נמצא בתהליך כזה, אני נע בקו ישר בין הנקודה ההתחלתית (השוטפת) והמטרה הסופית שאליה אני פשוט מוכרח להגיע. הנקודה הסופית היא ההשפעה, האהבה לבורא ולנבראים, האמונה למעלה מהדעת, השפעה מעל לקבלה. וביוצאי מהנקודה ההתחלתית, אני חייב להגיע לסופית. ובדרך יש לי:

א'. עשה כל מה שבכוחך לעשות! קודם כל.

ב'. אכזבה מלאה מכוחותיי שלי.

ג'. הבנה שרק הבורא לבדו יכול להציל אותי.

ד'. היכן שאני מתחיל לעבוד יחד איתו בהשפעה (חפץ חסד) ובאהבה.

בהימצאי בהתחלה עליי לדעת שאני לבטח אגיע עד הסוף, ולסמוך על כוחותיי שלי! אינני יכול לשלב ידיים ולהמתין לפעולה מלמעלה. אם אני לא אשקיע את עצמי עד הסוף בשלב הראשון, לא אעשה את כל מה שניתן בכוחותיי לעשות, לעולם לא אגיע לידי ייאוש, הבנת חוסר הכוחות שלי, כלומר, אף פעם לא אבין שאני נצרך לעזרתו של הבורא. וכיצד אני אזמין את המאור המחזיר למוטב?

שלב אחד מתגלה אחרי השני, קובע ובונה את המצב הבא. אין האדם יודע בדיוק, היכן הוא נמצא ומה מצפה לו בשלב הבא, ברגע הבא. אך כל ההתקדמות מיושׂמת בזכות הלחץ שלו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 30.08.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
הרגשת החטא היא כבר תיקון
עבודת הבורא