קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בפרויקטים של קהל מקור אין שיטה אחידה, סכימה אחידה, שמסבירה באיזה אופן אנשים מתחברים אינטגרלית כדי ליצור שׂכל קולקטיבי. כל הסכֵמות מיוצרות באופן ניסיוני, אבל האנשים אינם יכולים לחזור עליהן. לכן החברות שנוצרות יכולות בכל רגע להתפורר, ויכולות אפילו לא להיווצר. האם יכול להיות שזו בעיה של מוטיבציה, כי כל החברות האלה מתארגנות ללא עניין פיננסי?
תשובתי: זו צריכה להיות אסיפה של אנשים, שאצלם קיימת מוטיבציה אחת: אנחנו התאספנו כאן יחד, כדי להתחבר לאחד שלם ויחידי. זה נקרא "המון". המון, זו לא סתם אסיפה של אנשים, שהתאספו פתאום בכיכר אחת, מפני שכל אחד שמע שמתרחש שם משהו חדש לא מובן, מעניין. חכמת ההמונים, זה בכל זאת אנשים שביניהם ישנה התכללות הדדית מסוימת.
שאלה: באיזה תנאי מתרחשת ההתכללות ההדדית שלהם? מדוע הם מצליחים להתאחד?
תשובתי: מנקודת מבטו של המדע האינטגרלי, כאן צריך להיות כזה איחוד שכל אדם משתוקק להתכלל באחרים. וזה אומר, שהוא צריך להשפיל את עצמו כלפי האחרים, כמה גדול שהוא לא יהיה, מדען גדול, חכם ויודע הכול. כלומר, אצל האנשים צריכה להיות מוטיבציה להתכלל באחרים, לשמוע אותם.
לכן, מצד אחד, אני צריך להיות נמוך מהאחרים, אני מוכן לקבל מהם את כל מה שהם חושבים, יודעים, מוכן לקבל את נקודת מבטם. מצד שני, אני סבור שנקודת המבט שלי יכולה להיות מועילה להם, ולכן אני מביע אותה מבלי להפעיל שום לחץ על האחרים.
יוצא, שקיימות שתי רמות מאוד שונות: היכן שאני משפיל את עצמי כלפי ההמון, מה שנקרא כלפי ה"קבוצה", והיכן שאני מעלה את עצמי מעל לקבוצה. ושתי נקודות המבט האלה הן מוסמכות. כל חבר בקבוצה עובד עם שתיהן.
דווקא באופן כזה אני נכלל באחרים, אחרת אני לא אוכל לעשות זאת. ביחס להמון אני עובד עם שתי מדידות קוטביות, פעם אחת אני נמוך מהאחרים ופעם אחת גבוהה מהם, ואז אני מתקרב למצב שאני שווה להם. במצב כזה אני יכול לקבל הכול ולתת הכול.
מתוך התוכנית "חכמת ההמונים", 06.05.2013
דיעות קודמות בנושא:
טכנולוגיה של "חכמת ההמונים": דמות אחת
המנגנון של השׂכל הקולקטיבי
ה"מקלט" של הכוח האינטגרלי
