המלכודת של העבדות התעשייתית

במשך אלפי שנים, האדם יותר ויותר התרחק מהעבודה רק למען הפרנסה. הוא פיתח מסחר ותעשייה, תרבות וחינוך, אמנות, משפטים, ראיית חשבון, כל מיני סוגים של שירותים נלווים, אופנה, תקשורת – תוספות שאינן חיוניות לקיומנו. הדברים הללו מהווים, למעשה, נניח, 90% מפעילותה של החברה האנושית.

ניקח, למשל, עיר גדולה כלשהי: ממה מתפרנסים תושביה? הם לא עוסקים בחקלאות, לא מגדלים פָּרות ועזים, לא עובדים בתעשייה כבדה. אי שם במקומות אחרים ישנם כורים, מפעלים תעשייתיים, תחנות כוח גדולות, והעיר עצמה מתקיימת מזה שהאנשים התאספו ביחד ומשרתים זה את זה בתחומים השונים כדי לענות על צרכים שאינם חיוניים.

עם התפתחותן של תופעות המשבר, מיליוני אנשים בערים הגדולות עלולים להישאר ללא עבודה. והם לא ימצאו חלקת אדמה כדי לקיים משק חקלאי. מדובר על בעיה גדולה: איך להתארגן לאור המצב הנוכחי בעולם? הרי, מיליארדי אנשים מתגוררים בערים.

עוד לפני מאתיים שנה הכול נראה אחרת, האנשים עבדו לא מעט שעות ביום, אך ללא עזרתן של המכונות והטכנולוגיה המודרנית. בני האדם יצרו מוצרים רק כדי להתפרנס. מקצועות השירות שאינם חיוניים לקיום, היו מעטים.

ואז התחילו להתפתח התעשייה ותחום הטכנולוגיה. כיום, אנחנו יכולים ביום אחד, במפעל אחד, לייצר אלפי מכוניות או מכונות למטרות שונות. יש בחנויות מגוון רחב של מוצרים שניתן להכין במהירות ובקלות באמצעות מכשירי המטבח המודרניים, מבלי לבזבז על כך שעות כמו בעבר.

בשלב ההתפתחות הנוכחי פיתחנו טכנולוגיות כדי לאפשר לעצמינו לייצר מגוון הולך וגדל של מוצרים, ולנצל את הזמן שהתפנה, שבעבר שימש לפעילויות נחוצות לטובת המקצועות שאינם חיוניות. בכך אנחנו באופן מלאכותי העברנו את המקצועות הללו לקטגוריה של המקצועות הנדרשים.

לדוגמה, במקום רופא אחד, יש היום מאות התמחויות רפואיות, אלפי סוגים שונים של ציוד רפואי, אלפי תרופות. אנחנו פונים לשירותיהם של רואי החשבון, הכלכלנים, אנשי הכספים, הבנקאים, עורכי הדין … כל זה תעשיית כספים שלמה. בנינו רשת גלובלית של סחר בינלאומי. כתוצאה מכך, במשך מאתיים שנה יצרנו לעצמינו אינספור סוגים של פעילות, שרובן הומצאו ללא צורך אמיתי בהן.

אבל הבעיה היא אפילו לא בזה, אלא בכך שמילאנו בפעולות הללו את חיי האדם. במקום לעסוק במשהו באמת חשוב, אנושי, פיתחנו מגוון רחב של מקצועות שהמטרה העיקרית שלהם היא למלא את הזמן הפנוי. אנחנו פשוט משחקים באותן השעות של החיים שהיה ניתן להקדיש אותן למשהו חשוב וגבוה יותר – לרמה האנושית.

בואו נביט על חיינו. 10-12 שעות ביום מוקדשות לעבודה. אנחנו קמים מוקדם בבוקר, מארגנים את הילדים ולוקחים אותם לגן עד הערב. לעיתים קרובות, תינוקות כבר בגיל כמה חודשים נפרדים ליום שלם מהוריהם. בעבודה אנחנו מבלים לפחות שמונה שעות. לאחר מכן, בדרך הביתה, אנחנו אוספים את הילדים ועורכים קניות.

דרך אגב, גם הדרך לוקחת לנו שעה או שעתיים. לבסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו בבית, ששם מחכים לנו דברים דחופים ופעולות סטנדרטיות: לבשל, לשטוף כלים, להאכיל, לרחוץ ולהשכיב את הילדים לישון. כמו כן, לפעמים אנחנו מסיימים את העבודה שלא הספקנו לעשות במהלך היום, אבל לעיתים קרובות מעבירים את הזמן מול מסך המחשב או הטלוויזיה. כך נגמר היום.

מעסיקים רבים מארגנים עבור עובדיהם חופשות, גני ילדים וסופי שבוע. כתוצאה מכך, מקום העבודה הפך למרכז חייו של האדם. ולכן כל כך קשה להיפרד ממנו.

מטרידה אותי השאלה: "מה אני הולך לעשות בפנסיה? כל כך הרבה זמן פנוי, אפשר להשתגע…". אנחנו התרגלנו למרוץ שאינו נגמר, לאין ספור שעות עבודה. אנחנו מעריכים את האדם על פי אופי עיסוקו, התמחותו, ולא על פי תכונותיו האישיות. לא משנה במה הוא מתעניין, העיקר, העבודה שלו. היא קנה המידה ליוקרה ולכבוד: האדם מוערך יותר, ככל שיש יותר אנשים שכפופים לו, וככל שהוא מרוויח יותר. לסיכום, אנחנו מסתכלים על האדם כמו על ממלא תפקיד, ולא כמו על אישיות בפני עצמה.

אז לאחר מאתיים שנים של התפתחות תעשייתית וטכנולוגית, אנחנו פתאום מצאנו את עצמנו בעולם מוזר מאוד, ובחברה מאוד מיוחדת. למעשה, אנחנו איבדנו את האדם. אין זה מקרה שבתחילתה של מגמה זו, מרקס כתב שהיא לא יכולה להימשך זמן רב ותגיע לסיומה. כמה אפשר לפתח את התעשייה, המסחר והעסקים?

הרי, בסופו של דבר, האדם הופך להיות עבד לעבודתו. העיקר בשבילו, זה להצליח במקום העבודה, ובכך הוא רואה את מטרתו בחיים. הוא נולד כדי לעבוד. לזה הוא מכין את עצמו במשך עשרים השנים הראשונות. העיקר, לעבוד כל השנים האלה שהוא בריא ויש לו כוח. ובגיל מבוגר, כאשר הוא כבר לא מתאים לעבודה, נותרו לו 10-20 שנים להיות בעזרת הפנסיה והתרופות.

האם אנחנו באמת נולדנו וחיים בשביל זה?

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 7, 04.01.2012

דיעות קודמות בנושא:
האבטלה היא איום עולמי
להתנער משטחיות
בריאות או עושק?