קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: לפני חצי מאה בפנסילבניה, היה כפר הקטן שבו האנשים למעשה לא חלו. זה סיקרן מאוד את הרופאים והם החלו לערוך מחקרים שנמשכו עשרים שנה. בפרק הזמן הזה הכול השתנה: האנשים החלו לחלות, בתי החולים התמלאו בחולים, נהיו יותר רופאים.
והחוקרים פתאום הגיעו למסקנה מעניינת מאוד. הסתבר, שאת הכפר הזה ייסדו מתיישבים איטלקיים, שבמשך ארבעה-חמישה דורות חיו תחת קורת גג אחת ועזרו זה לזה וכיבדו את הקשרים המשפחתיים. ברגע שהאנשים החלו לחיות בנפרד, הם מייד החלו לחלות.
אבל עכשיו הגיע זמנו של דור, שאינו יודע מה זה לחיות במשפחה גדולה. לכן המושג עצמו של "משפחה" כל כך התעוות, שאנחנו עכשיו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו, מה זה אומר לסעוד יחד עם כל המשפחה…
תשובתי: דרך אגב, לתוך העצות שלנו, נכנסת סעודה משפחתית מחייבת. זו אפילו לא חייבת להיות סעודה משפחתית, אלא סעודה קהילתית.
בזמנו, הדתות ערכו עבודה חברתית גדולה מאוד. האדם הגיע לבית תפילה, שמע איזו דרשה, ראה אנשים אחרים ושוחח איתם.
כל זה היה נחוץ אפילו באותם הזמנים, כאשר האגו שלנו היה ברמה די פרימיטיבית בהשוואה לאגו של היום, כאשר לא הייתה לנו שום דחייה הדדית כמו היום. היום דחייה הדדית, זו כבר מחלה, שבהכרח חייבים לרפא אותה. אז, המחלה הזאת לא הייתה זקוקה לריפוי, אלא רק לטיפול מונע. ואילו עתה, חייבים לרפא אותה. אנחנו צריכים לשחזר פעולות של חיבור. הן כבר לא יכולות להיות קשורות לדת או לאיזה שהם אירועים אחרים. אלה צריכים להיות סדנאות רציניות, חינוך והשכלה אינטגרליים רציניים.
מתוך שיחה על "רפואת העתיד", 07.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כמו בחצר באודסה
העלאת הרגישות האינטגרלית
חיפוש יצירתי של מכנה משותף
