הכול מושג על ידי השתוות הצורה

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף מ"א:
"וצריך שתדע, שמציאות כל העולמות, נחלקת לה' עולמות בדרך כלל, ונקראים: אדם קדמון (א"ק), אצילות, בריאה, יצירה, עשיה."

"עולמות", אלה הן מידות של ההתקרבות הפנימית שלי לאלוקות, להשפעה. אני כאילו מסתכל דרך הפריזמות שלהם. יחד עם זה, אני יכול להסכים עם ההשפעה במידת עביות זו או אחרת, מאפס ועד ארבע. ובכללות, כל זה, הם שלבי ההשגה עד לדבקות המלאה.

שאלה: בשביל מה צריכים את ה"עולמות", ההעלמות הללו?

תשובתי: כדי שאנחנו בהדרגה נגלה את הבורא, לפי השתוות הצורה עימו. מדובר על חוק: כל תופעה במציאות אפשר להשיג רק בהתאם להשתוות הצורה. כל עוד אני, לפי הטבע האגואיסטי שלי, נמצא מחוצה לו, לא תואם אליו, אני לא יכול להרגיש אותו. כאשר מתעוררת בי ה"נקודה שבלב", אני מתחיל להרגיש את ההופכיות שלי לבורא, ואז מופיעה אצלי האפשרות לגדול, להגדיל את הנקודה שלי ואת ההתקרבות אליו. אבל עד אז אני מנותק ממנו על ידי האגו: הוא כולו השפעה, ואני כולי קבלה ואין לי איתו שום קשר. כך פועל החוק של השתוות הצורה.

שאלה: האם אפשר לומר, שמידות ההשתוות האלה משקפות את הרגישות שלי לזולת?

תשובתי: כן. היחס שלי לאחרים או לבורא, למעשה זה אותו הדבר. העיקר זה, שיהיה כיוון מתוך עצמי החוצה.

חייבים להבין שאנחנו נמצאים במצב אחד שנקרא "עולם אין סוף" או "מלכות דאין סוף". אבל אנחנו מופרדים ממנו על ידי חמש דרגות של קהות חושים. מסָכים מיוחדים מחלישים אותם, כמו מסננים שמולבשים על תפיסת עולם אין סוף, וכתוצאה מכך אנחנו מרגישים רק את "העולם החיצוני", על אף שבעצם הכול מתרחש בפנים.

המציאות היא קבועה, אבל היא מצטיירת לי בצורה של העולם הזה. כל ההבדל הוא רק בערפול, בקהות החושים.

שאלה: איך אפשר לחדד אותם?

תשובתי: זה תלוי ברגישות לזולת, בהרגשת הזולת, האם אני יכול להקנות לו את אותה החשיבות כמו לעצמי. ולכן נאמר: "ואהבת לרעך כמוך".

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 14.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שמחה מהחזרה לבית אימא ואבא
לעבור דרך מסנן של העולמות
הרוחניות זו מידת ההידמות שלי לבורא