באפיסת כוחות

רב"ש, שלבי הסולם, מאמר י"ט: "בא אל פרעה – א'":

"ועל זה נאמר "בא אל פרעה", היינו, שנלך יחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה, שרק אתה תבקש אותי, שאני אעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע."

זהו רגע חשוב מאוד: אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעצמנו. בהתחלה אנחנו מבקשים משהו גלובלי, ובכל השאר סומכים על עצמנו, בכך שמקווים להסתדר בכוחות עצמנו, ולהשאיר לבורא רק את "החלק שלו". אבל ככל שאנחנו מתקדמים בסולם המדרגות או לקראת יציאת מצרים, לפני העלייה למדרגה הראשונה, אז אנו רואים יותר בבירור, שאנחנו חלשים ולא מסוגלים אף במשהו לעשות דבר נכון, לא פעולה, לא מחשבה ולא כוונה. להיפך, אני יותר ויותר נחלש בדרך. על זה נאמר: "ויאנחנו בני ישראל מן העבודה".

אבל אז "ותעל שוועתם אל ה'". דווקא אז מופיעה ההזדמנות לתפילה, לבקשה, לדרישה. ולזה מובילים אותנו.

בהתאם לכך, במידת ההתקדמות אני הולך ונחלש יותר ויותר, והתפילה שלי, הבקשה לעזרה הולכת וגדֵלה, עד שמגיע מצב שבו אני לא מסוגל לכלום. החושך ואפיסת הכוחות אוחזים בי, ויחד עם זה, אני מגיע לבקשה השלמה. ועד אז, העסק לא יזוז.

מכאן מובן, שאני לא אוכל להסתדר ללא תמיכה מצד הקבוצה, ללא ערבות של החברים. כי אני מרגיש, שאני נופל יותר ויותר למטה: הכוחות מסתיימים, המטרה יותר ויותר מחווירה וכבר לא מושכת קדימה, המוטיבציה נעלמת, היצר הרע הולך וגדל מול העיניים ואילו ה"נקודה שבלב" יורדת יותר ויותר מטה, ולא נשאר שום דבר. ה"פרעה" הטוב הופך בהדרגה לרע ואכזרי, עד לכזאת מידה שנדמה שאין שום סיכוי לצאת מתחת לשליטתו. אז מאיפה אני יכול לקחת דחף, משיכה, להמשיך בדרך, אם לא מהקבוצה?

באופן כללי, אני מגיע למצב חסר תקווה לפירוד מרבי (∆) בין הרצוי והמצוי. ובכל זאת אני לא מסכים לסגת, אני חייב לצאת אל האור…

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 31.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ויאנחו בני ישראל מן העבודה
בואו נשנה את חיינו!
הקפיצה אל החרות