נידונים לכליה?

היום אני תופס את תמונת המציאות ברצון לקבל, וכתוצאה מזה אני כל הזמן מרגיש עייפות ולא רוצה לפתוח לרווחה את חלונות התפיסה שלי, וישנם כאלה שמעדיפים לסגור אותם לגמרי. אני כל הזמן מגביל את עצמי, מפני שהרצון לקבל שלי הוא מאוד קטן, מאוד צר.

אנחנו בונים כל מיני מכשירים שמרחיבים את המבט שלנו על העולם: טלסקופים, מיקרוסקופים, מקלטי רדיו, ומגלים מציאות שהיא הרבה יותר עשירה ורבגונית, מאשר אותה המציאות שאנחנו מרגישים בעצמנו. אבל אפילו הקטע הזה של המציאות, שנמצא בטווח הראייה שלנו, אנחנו מנסים לצמצם ולהגביל.

בסופו של דבר, אני מתעייף ונסגר, עד שנפטר. אני נפטר, מפני שאני מסכים למות, רוצה לצמצם את כלֵי הקליטה שלי. התמונה הזאת נמאסת עליי ואני לאט לאט דועך יחד עם דעיכה של החיים שלי. זה מה שקורה ברצון לקבל.

מצד שני, בזה שאני מתחיל לבנות מעל לרצון לקבל, רצון להשפיע, אני נפתח ומגלה מציאות שנמצאת מחוצה לי, מחוץ לרצון לקבל. זוהי מציאות נצחית, והיא מתחילה לספק לי כוחות חיות. עכשיו, אפילו שהגוף שלי ימות באופן טבעי, אני כבר חי ב"אזור" אחר, שנמצא מעל לזמן ומקום. ושם אני מקבל אור שזורם מכל מקום.

בעולם שלנו אנחנו זזים ממקום למקום, ששם רואים איזו מציאות. אבל אם הייתי מתקדם במהירות הקרובה לאור, אז כתוצאה משינוי תפיסת המרחב, אני הייתי רואה את המציאות שמקיפה אותי מכל הצדדים. והבעיה כאן היא לא בראייה שלי, אלא האור בעצמו מגיע אליי כביכול בצורה כזאת. בהתאם לזה, אני יוצא מתפיסה של "יושר" ונכנס ל"עיגולים", לתוך "האור המקיף" (או"מ).

דווקא כך אנחנו מצמצמים את הזמן. כי בזה המרחק והזמן "מתאפסים", ואני לא סתם מקבל אור מכל הצדדים, אלא מתחיל לתפוס את כל המציאות שקיימת במעגלים, אני עולה מעל לזמן. עכשיו הוא לא קיים עבורי, הוא פשוט לא יכול להתקיים. אין יותר רווחים בין "היום" לבין "מחר", אין מרווחים בין שני הרגעים, אני מקבל הכול בשווה מכל הכיוונים, הכול מאוזן, מבוטל בצורה הדדית ואני כל הזמן נמצא בכול, בשילוב אחד, במציאות אחידה של הבריאה.

מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 19.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
להפריד את ה"אני" שלי מהגוף הגשמי
מדורה שאינה צריכה לכבות
עולמות שהולכים זה לקראת זה