שהרחוק ביותר יהפוך לקרוב

יראה רוחנית, זה פחד להשתמש לעצמי אפילו במשהו בגילוי של הבורא, בכל צורה: ליהנות מזה שאני מתקן את העולם, עושה נחת רוח לבורא, הופך להיות משפיע כמוהו, מגיע לדבקות עימו.

הבורא מראה לי שהכול תלוי בי, וכך כלפי כל אחד. כל אחד שומע ממנו שהוא המיוחד מכולם. וזוהי האמת, הוא לא משקר לי ולא מנסה לקנות אותי! אבל אני חייב להתגבר על כל האור העצום הזה, ולשם כך אני צריך מראש לבנות לעצמי מגֵן מפני היראה.

לכן העבודה שלנו נעשית בהסתרה ואנחנו נאלצים לעשות פעולות שאין לנו שום משיכה אליהן, עבודה על החיבור בינינו. צריך מראש להשקיע מאמצים בקבוצה, על אף שאין לי לכך שום רצון והשתוקקות, לא מרגיש בה שום ערך. ולא מדובר רק על הקבוצה המקומית שקרובה אליך, ששייכת ישירות אליך. כי בה כדאי לך להשקיע בהתאם לחשבונות רבים אגואיסטיים הכרתיים ולא הכרתיים. אלא צריך להשתדל להתחבר לכל הכלי העולמי.

אנחנו צריכים להבין, ככל שאדם נראה לי רחוק יותר מבחינה גיאוגרפית או רגשית, כך הוא חשוב יותר ומשפיע על ההתקדמות שלי הרבה יותר ובאופן מכריע, מאשר אנשים שנמצאים לידי. זה דומה להבדל בין דרגות רוחניות. כי אם אני אקצר את המרחק בינינו לבינו, רגשית או פיזית, זה יהפוך למגבר למידת התיקון שלי.

לכן כל הקבוצות הרחוקות שנמצאות במרחק רב מאיתנו, וגם התלמידים הבודדים שמדברים בשפות שונות, הנבדלים במנטאליות, שחיים בתנאים קשים שהם נאלצים להסתתר מהאחרים, הם כל כך חשובים לנו. אנחנו צריכים לדאוג, כל אחד וכולם יחד, שהמרחקים הפיזיים והרגשיים לא ירחיקו אותנו זה מזה, כדי שהרחוק ביותר יהפוך לקרוב ביותר.

בצורה כזאת, אנחנו בטוח נבנה כלי שנקרא "יראה", נבין מה מסמלת היראה הרוחנית ונהיה מוכנים להתקדמות רוחנית.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 15.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כלי חי
המעגלים שלי ברשת הרוחנית
התיקון לא יכול להיות פרטי