קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", סעיף ב':
"ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא ח"ו במקום האסור, דהיינו, בעצמותו של הבורא ית', (אשר אין המחשבה תופסת בו כלל וכלל). ואין לנו משום זה, שום מחשבה והגה בו ית'. אלא במקום, שהחקירה היא מצוה, דהיינו החקירה במעשיו ית', כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממשיך הכרנוך"."
בתחילת ה"הקדמה לספר הזוהר", בעל הסולם מביא חמש שאלות מפתח שניצבות בפני האדם בדרכו הרוחנית, ואחר כך מוסיף אליהן חקירות מקדימות שנועדו "לנקות את השטח". כי השאלות שלי מלוות בבלבול ומוקפות בפסולת וב"עשבים שוטים" שמקשים על הבנתו ולא מאפשרים לערוך בירור מדויק, לסדר הכול במקומותיהם ולהבדיל ביניהם. אני כאילו עורך חיפוש במקום לא נקי ומבולגן, ולכן הדבר הראשון שצריך לעשות זה לנקות אותו, לברר מה בדיוק אני מחפש, איפה בדיוק, מאילו סיבות, בהתאם לאילו חוקים. כלומר, יש כאן עוד הרבה מאוד תנאים נוספים שאותם אני צריך לגלות כדי לברר את השאלות שלי ולמצוא עליהן תשובות, מילוי.
לכן, קודם כל, אנחנו מתפטרים מדברים מיותרים. מתפטרים בצורה פשוטה, אנחנו בזמן החיפוש לא נוגעים בבורא עצמו. המאציל נשאר אי שם בחוסר השגה, מפני שהוא לא מלובש בחומר של הרצון שלנו ולכן אנחנו לא יכולים לחקור אותו. מתוך "מבוא לספר הזוהר" אנחנו יודעים שאפשר ללמוד ולחקור רק בחומר ובצורה המלובשת בחומר. אם אנחנו מסוגלים להלביש על החומר שלנו את צורת הנתינה, אז מתוכה, כלומר מתוך המעשים של הבורא, "ממעשיך הכרנוך", אנחנו יכולים לחקור אותו.
מדובר על מעשים שאותם הוא מבצע בי, בכך שברא אותי. מאותו הרגע שהתחלתי לעבוד על השינויים הפנימיים, שנכנסתי לקשר עימו, ועד שאני אשיג את כל התהליך עד לגמר התיקון שלי, אני בזה מכיר אותו יותר ויותר, והוא פועל עליי יותר ויותר. בגמר התיקון שלי אני מגיע בדיוק לאותה הצורה כמו שיש לו, והעליון לגמרי מתלבש בי.
באופן כזה, "ממעשיך הכרנוך", אני מכיר לא אותו עצמו, אלא את הדמות שלו שמתלבשת בי, דרך המעשים. מכאן נובעת המילה "בורא" עצמה, "בוא וראה".
בזה אנחנו פותרים המון בעיות. אנחנו מייד מפסיקים "לרחף בעננים" בניסיון לחקור את המאציל ויורדים "לקרקע", ליסוד של כל הדברים. כי העיקר בשבילנו זה לגלות את הבורא.
מסביב לזה מסתדרות כל יתר הפעולות שלנו, כל החיים שלנו, כל המציאות. וכל זה, רק כדי שהנברא יגלה את הבורא.
ולכן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו נמצאים בהגבלה שמובנית בתוך המבנה שלנו. רק מתוך המעשים של הבורא אנחנו יכולים להכיר אותו, כמ"ש: "ממעשיך הכרנוך". הגישה הזאת פותרת המון בעיות פילוסופיות, וחוץ מזה, זה מקנה לי כיוון נכון, בכך שמראה לי שאני בעצמי הוא זה שצריך להשתנות, ולא הבורא. אני צריך לפעול כדי לגלות את הפעולות שלו. כל ההתחלות נמצאות אצלי. אני הוא המרכיב המשתנה של המערכת. זה הדבר החשוב ביותר.
אנחנו לא מדברים על עצמותו, על אין סוף, על נצחיות, על שלמות, על אבסולוט. מדובר רק על איך שאני מגלה את הבורא בהתאם לשינויים שבי. זה מנקה את השטח מהבלבול ומהפסולת הרגילה ומביא אותנו יותר ויותר ליישׂום הנכון.
שאלה: מדוע אנחנו משיגים את הבורא דווקא ממעשיו, כמ"ש "ממעשיך הכרנוך"?
תשובתי: אם תספר על אימא שלך, אנחנו בוודאי נשמע איך היא מבשלת בצורה נפלאה, איך היא דואגת לך. אבל אתה מדבר על המעשים שלה ולא עליה עצמה! תנסה להוציא מהסיפור את המעשים, ואתה תראה שזה בלתי אפשרי.
שאלה: אז מה זה המעשים של הבורא?
תשובתי: אתה, זה המעשה שלו. כל הבריאה, זה המעשה שלו. כך אנחנו בנויים, שאיננו משיגים דבר חוץ מהמעשים שלו. רק הם ולא המהות שלהם עומדים לפנינו, ורק על הפעולות אנחנו מדברים.
מתוך שיעור על "הקדמה לספר הזוהר", 27.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
מה יש מאחורי הוילון?
המציאות נוצרת מפעולות
אל תשפוט על מה שעדיין לא הבשיל
