קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
ברור שיש לנו המון טענות כלפי הבורא בנוגע למצבנו, לתנאים שהיינו רוצים להציב לבעל הבית שהוא האחראי לכל מה שקורה לנו. אבל זה לא יעזור. או שאנחנו מסכימים לתנאים שהוצבו לנו או שניאלץ להתקדם בדרך ייסורים.
הרי כדי להציב תנאים צריך להכיר את התהליך כולו, את כל המערכת, צריך להבין שהכול לטובה ושאפשרי לממש את התנאים. ואם אנחנו לא מכירים את המערכות ונמצאים כל הזמן בהסתרה לאורך כל ההתקדמות מלמטה למעלה, אז נשאר לנו רק להאמין שכל עבודתנו צריכה להיעשות מעל לביקורת והטענות.
כשאנחנו מסתכלים על הכול מתוך האגו שלנו, אנחנו לא יכולים להסיק שום מסקנות נכונות, מפני שההתקדמות היא דווקא כלפי הרצון להשפיע ולא כלפי הרצון לקבל. לכן, במצבנו אנחנו לעולם לא נצליח להבין כיצד אנחנו מתקדמים.
נאמר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט", כלומר תשקיעו מעט יגיעה, ו"ואני אפתח לפניכם שערים עליונים". אבל עלינו לגלות את ה"חוד של מחט" בעצמנו, ואת זה מאוד קשה לעשות. מפני שאני חייב להרכין את ראשי, לבטל את הגאווה שלי, להבין שאנחנו לא נוכל לתפוס ולהעריך שום דבר בתוך האגו שלנו, אלא דווקא בהרגשת שפלותנו, הרכנת ראשינו, אנחנו מתחילים להבין מה קורה.
הרי דווקא על ידי הסתרת האגו שלנו אנחנו מתחילים להכיר את הבורא שנמצא גם בהסתרה, מתחילים להיות דומים לו במשהו. גם אימא שמטפלת בתינוק נמצאת בהסתרה, מפני שהתינוק לא יודע כמה היא דואגת. והוא גם לא צריך לדעת, העיקר שתתממש בו התוצאה של כל המאמצים, התנאים לצמיחתו.
אבל אם יש לנו השתוקקות לבורא, אז עלינו לגלות את פעולותיו כלפינו ובעצמנו לחזור עליהן. ולשם כך אנחנו צריכים להשפיל את עצמנו כמו אימא ששוכחת מעצמה למען התינוק או כמו הבורא כלפי הנבראים. אנחנו מרגישים רק את התוצאה של דאגת הבורא כלפינו, אבל כל פעולותיו כלפינו אינן מתגלות סתם כך, מכיוון שאנחנו תינוקות שלא מסוגלים להבין כלום.
אז כיצד אפשר לעורר אותנו כדי שנרצה להכיר את עבודת הבורא? בלתי אפשרי להכיר אותה עד שאנחנו בעצמנו נהיה הורים, ורק אז נעריך את מה שהורינו עשו למענינו. וכדי שנוכל לגדול בעולם הרוחני ולהיות גם הורים רוחניים, הבורא לא מספק את כל רצונותינו הילדותיים במאה אחוז. הוא לא מגיש לנו דייסה מתוקה כמו אימא אוהבת, לא מחליף לנו חיתולים יבשים ולא משעשע אותנו בעזרת צעצועים כדי שנהיה מרוצים. הוא לא מפנק את הרצון לקבל שלנו, אלא להיפך, הוא מעורר בנו שאלות שונות, ייסורים, אבחנות בלתי נעימות, שאיתם אנחנו צריכים לעבוד כדי לגלות את הסיבה לכך. כי בצורה כזאת אנחנו נוכל לגלות את עבודתו.
אם אני לא מקבל הרגשה טובה, אז אני חייב לגלות מדוע? ברור שקודם כל מתעורר בי חוסר שביעות רצון, זאת תגובתי הטבעית. אני מתרעם מדוע רע לי! המחשבה השנייה כבר מכוונת לבורא, מדוע הוא עושה כך? הוא לא בסדר, שישתנה! אבל אם הבעיה אינה חולפת, ואני לא יכול להיחלץ ממנה, אז המכות מחייבות אותי להיות יותר סבלני. אני כבר לא מתרעם סתם כך, אלא אני שואל "מה הטעם בחיים כאלה?", זה מביא אותי לצורך לחקור את הפעולות של הבורא.
אומרים לי שאני הוא האשם בכל מה שקורה. אני לא עושה את זה, אלא הבורא! אבל מסתבר שהכול הפוך ולא כפי שנראה לי. "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומיטיב", וכל הטוב שהוא נותן לי, הופך בתוכי להמון כוחות זרים, מנוגדים. אני לא רואה שכל זה נובע מטוב ומיטיב. על אף שלפעמים קורה משהו טוב, אבל בעיקר זה רע.
עליי לקבוע זאת כעובדה גמורה, שכל מה שאני מקבל מגיע לי מהבורא הטוב והמיטיב. ואז עליי להביא את עצמי בעזרת השינויים שלי למצב שאוכל לראות ולגלות את הטוב והמיטיב ושאין עוד מלבדו. אם אני אעשה זאת במצב שנתנו לי עכשיו, אז אני אגיע למדרגה הרוחנית הראשונה שלי.
ואחר כך מצפה לי אותה העבודה אבל איכותית ונעלה יותר. כלומר, העבודה שלנו היא קודם כל לראות את עצמנו כמקור לבעיה, ולא את הנותן, ולאחר מכן לתקן את עצמנו כך שהבעיה תיעלם. הנותן, פעולתו ואני בעצמי יתחברו לאחד שלם שנקרא "דבקות". זאת תהיה ההוכחה לכך שאני הגעתי להשתוות הצורה עימו.
מתוך שיעור על פי אגרת של בעל הסולם, 17.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כינור שמכוון לפי הקולן של הבורא
מוכן לספוג מכה!
להסתכל מהצד של הבורא
