הגדלות הצנועה של הרוחניות

שאלה: פעמים רבות בחיי קרה שמישהו נראה לי כאדם גדול, אבל ככל שהתקרבתי יותר והתחלתי להכירו מבפנים, אז גיליתי, שאין בו שום דבר. מתי כבר יסתיימו האכזבות האלה ואנחנו באמת נגלה את הגדלות?

תשובתי: הגדלות מתגלה רק בבורא. אנחנו צריכים ללכת בצורה הפוכה כלפי הקבוצה, המורה והבורא: אנחנו חייבים בעצמנו לבנות את גדלותם. וככל שאתה תתקרב אליהם יותר, הם ייראו לך יותר ויותר קטנים, צנועים ושפלים. הם לא ישאירו לך שום אפשרות להיאחז בהם ושום יכולת להעריך אותם.

נאמר, ש"במקום שבו אתה מגלה את גדלותו, שם אתה מגלה את ענוותנותו". קשה מאוד להיאחז בהרגשה של גדלות רוחנית.

לכן בדתות משתמשים בתכונות חיצוניות כדי להעלות חשיבות, וכל רב או כומר מראים את עצמם כגדולים וחשובים בפני העָם. זה הכרחי, כדי למשוך בני אדם, מפני שהם מתרשמים ממראה חיצוני. ואילו בחכמת הקבלה זה להיפך, הכול נקבע על ידי הפנימיות. לכן, לפעמים הלימוד, הקבוצה, החברים והמורה מראים את עצמם ככאלה, שכביכול אין בהם כלום. ואז כל אחד צריך להתגבר על הזלזול הזה ולחפש בעצמו איך להעלות את חשיבותם בדרגה יותר פנימית.

ואנחנו אפילו לא פועלים בדומה לקבוצה הגדולה מקוצק, שבכוונה הראו זה לזה את קלות הדעת והזלזול ברוחניות, כדי לאפשר עבודה גדולה יותר.

חייבים לעבוד על גדלות החבר, המורה, הבורא, על אף שכל פעם נרגיש אותם קטנים יותר. לכן צריך להעריך מאוד רגעים כאלה, כמו בזמן הסדנאות, כאשר מופיעה אצלנו האפשרות להתרשם מהשׂכל והרגש של החברים, שאפילו לא ציפינו לזה. כי אנחנו התרגלנו להשפיל את כולם, בכך שמחשיבים את עצמנו גדולים יותר מכולם.

כך זה יוצא בצורה אוטומטית, שאני מעריך את עצמי יותר מכולם. ופתאום אני מגלה שהחברים גדולים ממני במשהו וזה מנענע אותי. בהתחלה זה מנענע באופן אגואיסטי, אבל אחר כך אני מתחיל להעריך אותם ולקנא בהם, ואחר כך קושר את זה עם המטרה ומנצל להתקדמות אליה.

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 31.12.2012

ידיעות קודמות בנושא:
פירוד שעוזר להתחבר חזק יותר
שליט העולם עניו וצנוע
יחד נתגבר על הכוחות הרעים שעומדים בדרך לאהבה