קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: באחד ממאמרי "שמעתי" נאמר, שאסור לשקר, ואילו אנחנו, כדי להתאחד, משתמשים לעיתים קרובות במשחק, ואפילו בתרגיל מלאכותי כזה כמו לשקר לבורא או זה לזה…
תשובתי: זה לא שקר, אלא משחק במצב הבא. תחשוב, איך אני יכול להתייחס טוב לחבר, אם בינתיים אני אגואיסט גמור?!
אנחנו יודעים שתלמידיו של רבי שמעון, בהיותם מקובלים ענקיים, בכל פעם שניגשו לכתוב את ספר הזוהר, הרגישו שביניהם משתוללת אש של שנאה והם מוכנים לשרוף זה את זה.
אז מה עלינו לעשות במצב כזה: האם עלינו לקחת ובאמת "לשרוף" את החברים שלנו, להיות נכונים, אמיתיים בהתאם לרצונות שלנו? או להיפך, להתחיל להתעלות מעליהם ב"אמונה למעלה מהדעת", בכך שמבינים שהבורא מגדיל את האגו שלנו ואנחנו צריכים להתעלות מעליו? אבל איך אפשר לעשות את זה, הרי בינתיים אין לנו כוחות לעלייה. לכן בעולם שלנו ניתן לנו מצב בהמי, שבו אנחנו נמצאים בגוף אנושי, בהמי, ביחסים בהמיים עם האחרים, ובאותו הזמן ה"נקודות שבלב" שלנו נמצאות או במצב של התקרבות או במצב של דחייה זו מזו.
העניין הוא, שאנחנו נמצאים בו זמנית בשני מישורים: בעולם התחתון ביותר, שבו קיימים בצורה גשמית, גופית, ובעולם העליון, בצורה של נקודות שנוגעות זו בזו. בדרגה הנמוכה ביותר, זה הלב שלנו, ובדרגה העליונה ביותר, זה ה"נקודות שבלב". אבל אנחנו רוצים להרגיש ולקבוע את הקיום שלנו בדרגה הגבוהה ביותר ולא בדרגה הנמוכה ביותר.
לכן בעולם שלנו ניתנת לנו הרגשה של הופכיות כלפי החברים, חוסר רצון להיות יחד איתם. כלומר אנחנו צריכים לעלות ולשחק באותה הדרגה העליונה, שבה אנחנו כאילו כבר מחוברים ורוצים לגלות בינינו את המצב החדש. זה לא שקר, אלא ניסיון להיות גדולים, כמו אצל הילדים.
אנחנו לגמרי לא מסתירים את היחס הכפול שלנו זה כלפי זה. נאמר, שכל התלמידים של רבי שמעון הרגישו שנאה הדדית עצומה, ואחר כך על ידי העבודה על עצמם תיקנו את עצמם וקיבלו כזאת השגה שאותה תיארו אחר כך בספר הזוהר.
מתוך הקורס יסודות הקבלה, 23.12.2012
ידיעות קודמות בנושא:
מתחילים תמיד מאפס
משחק כאמצעי להתקדמות למטרה
לא צעד אחד, אלא "סלטה" מעל הראש
