קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: הרב"ש כותב באגרת מ"ג, שעד שלא רכשנו "אמונה", אז "החיצוניים" יכולים להיכנס אלינו. מה זה אומר?
תשובתי: בכללות, אני מהווה "שק של רצונות". נניח, שיש לי את "אור האמונה" בחלק העליון של הכלי שלי וכאן אני יכול לראות את הבורא כ"אור הרוח", ולמטה אני רואה אותו כ"אור הנפש".
למעשה, אמונה זה השפעה. היא מבטיחה שמירה מכל "פלישה". אני כבר שמור, אני נמצא במצב "חפץ חסד".
שיציעו לי כל דבר: מיליון דולר, מנוחה, בריאות, אני לא זקוק לכלום, אני לא מרגיש חסרון בכלום.
וכמובן שה"חיצוניים" לא יכולים לחדור לתוכי, כמה שהם לא ינסו.
ההיפך, הם נזרקים ממני כמו מדבר הופכי, שעבורם הוא כמוות. כשהרצון האגואיסטי בא במגע עם "אור האמונה" הוא מייד נעלם, מופסק.
למעשה, הגורמים ה"פנימיים" הם כלים דהשפעה, והגורמים ה"חיצוניים", הכוונה לאגו שלי עד שהוא מגיע לתיקון. הרצונות החיצוניים האלו גם צריכים להיות מתוקנים. הרי למעשה אני זה כל העולם. ולכן הרצונות ה"חיצוניים" זה כינוי לאותם הרצונות שטרם תיקנתי, ושאר הרצונות נמצאים או תחת ה"צמצום" או בהשפעה.
אני רואה שחלק מהאנשים נמצאים בהשפעה יחד איתי, אחרים תחת ה"צמצום", האחרים – בחוץ. בכל שלושת הדרגות אני רואה את הדרגה הבהמית: לדוגמה, בהשפעה היא מתראה לי בצורת "מלאכים" וכו'. אבל כך או אחרת הכול בתוכי.
בהתאם לכך, אם אני רואה מישהו לא מתוקן זה מכיוון שכך הרצון שלי שטרם תיקנתי אותו בא לידי ביטוי. תחילה אני רואה אותו כחיצוני, כלומר, רואה אותך כאילו שלא שייך אליי. עד כדי כך לא שייך, שאני יכול לצחוק על הצרה שלך.
אבל איך דבר כזה אפשרי אם במציאות אתה חלק ממני? בדיוק מסיבה זו אתה נקרא בינתיים "חיצוני". אני עוד צריך לתקן את הרצון הזה, להכניס אותך לתוך הרגשות שלי. ובסופו של דבר אני אכניס לתוכי את כל העולם.
ובכן, כל האובייקטים החיצוניים שמופיעים לפניי למעשה מדברים ומבקשים על דבר אחד: "אנחנו רוצים להיכנס לתוכך – לאותו האזור שבו אתה תכיר בנו כשלך".
בפועל, אם אני רואה אותך מבחוץ, ולא מבפנים, אז כמובן שאני מקולקל ושונא אותך. רק שזו בינתיים שנאה נסתרת. כל האנשים נראים לי חיצוניים כיוון שאני דוחה אותם עוד בלי להכיר בכך.
במצב המתוקן הייתי רואה את כל העולמות, את כל המציאות בתוכי, אני הייתי אין סוף.
ועכשיו העולם הזה קם בפניי מבחוץ והעולמות העליונים לא נראים כלל ואני נראה לעצמי נפרד, מבודד מכולם, כיוון שאני נפרד מהם במרחק השנאה.
יתרה מזאת, אני בכל הכוח משתדל לשמור על המרחק הזה. ואת השנאה לעולמות העליונים אני אפילו לא יכול לגלות, כיוון שאין לי את הכלים, הרצונות, המתאימים.
בעולם שלנו יש אנשים שאני לעולם לא ראיתי. מדוע? כיוון שהשנאה שלי אליהם גדולה עד כדי כך שהם עדיין לא נכנסו לתוך טווח התפיסה שלי.
וזה אומר שיש לי סיכויים להגיע יותר מהר לשלום ואהבה עם האויבים הגלויים מאשר עם מישהו אחר שאליו אני אפילו לא גיליתי עדיין שנאה.
בכללות, כל המציאות עוטפת אותי בעיגולים, החל מהאנשים הקרובים ביותר וכלה ברחוקים ביותר. ומלבד זאת, ישנה מערכת נוספת של עיגולים: הקבוצה כסביבה הקרובה ביותר והעולם החיצוני.
אז כיצד משלבים את שתי הסקאלות האלה? העיקרון הפשוט והנכון ביותר שמאפשר להתקדם בצורה נכונה וללא בלבול הוא: "אין עוד מלבדו".
מי עומד מאחורי כל האנשים האלו? מי ברא אותם? מי העמיד אותם בפניי? הוא. בסופו של דבר כל אחד מהם ביחס שלו אומר לי: "לך לאומן שעשאני".
"אין כאן אותי, אני פשוט בובה, מריונטה, שהבורא שם בינו לבינך".
את זה אומר לי השוטר ברחוב, השכן, האישה, החבר… הכול מעיד על דבר אחד: "מאחורינו עומד הבורא. אתה רוצה לסדר את הקשר איתו? בבקשה. בדיוק בשביל זה אנחנו נמצאים כאן." זה נוגע אפילו לאויבים הגדולים ביותר – גם הם רוצים שאני אשים לב למי שמנהל אותם.
כל העולם מזכיר לי על הבורא. אז כיצד עכשיו לרוץ לקראתו? בדיוק כאן אני זקוק לקבוצה.
