מדוע "חכמת הנסתר" יוצאת לאור

בעל הסולם, "הקדמה לפנים מסבירות ומאירות", אות ה': "שאך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה, וכן אמרו ז"ל המאור שבה מחזירו למוטב, ודקדקו זה בכונה גדולה להורותינו דרק המאור שבתוכיותה, כתפוחי זהב במשכיות כסף בה צרור זו הסגולה, להחזיר האדם למוטב, דהן היחיד והן האומה, לא ישלימו הכונה, שעליה נבראו, זולת בהשגת פנימיות התורה וסודותיה."

זמן רב המקובלים עשו עבודה חשובה, הם הסתירו את חכמת הקבלה ועל ידי תחבולות משונות הרחיקו ממנה את עם ישראל. בתקופת הגלות הם היו חייבים לעשות זאת. ואף על פי שהיום מאוד קשה לנו להביא את החכמה הזאת לעם, קשה להסביר שהיא אינה מדברת על ניסים, על חוטים אדומים, או מיסטיקות שונות, שאין בה כל נזק נסתר, ובכל זאת בעבר ההסתר היה חיוני. לאנשים שעדיין לא הגיעו לסוף שלב ההתפתחות הגלותית, היה מאוד מסוכן להתוודע לקבלה. מפני שהם עדיין לא עברו לגמרי את מצב השבירה ועדיין נשארו בהם שרידים מהיחס הנכון לקדושה.

בסוף המאה ה- 19 כמעט כולם מתוך העם היהודי היו נענים להזדמנות להגיע לדבקות באמצעות חכמת הקבלה. סוף הגלות רק החל להתגלות: רק חלק קטן מהעם באותה העת הציב לעצמו מטרות אחרות: סוציאליזם, ציונות וכולי, אך הרוב היו ברצון פונים לחכמה שמבטיחה את העיקר, שהוא דבקות עם הכוח העליון.

אבל האנשים עדיין לא היו מוכנים בפנימיות, לכן המקובלים נזהרו מאוד. אין זה מקרה שהבעל שם טוב, מצד אחד, יסד צורה חדשה של שיטת הקבלה ונתן לאנשים אפשרות לעבודה פנימית, ומצד שני, התהליך התקדם באטיות רבה, "בעדינות".

יתר על כן, מקובלים נוספים, למשל הגאון מווילנה, היו נגד זה, הם חששו שעדיין מוקדם מדי להתחיל את השלב הבא. ברור, שהם הבינו היטב מה עשה הבעל שם טוב, אבל נוצרו מחלוקות ביניהם: האם ניתן כבר להתיר, לשחרר מעט מהידע הקבלי בעם או לא?

באזור המגורים של הגאון מווילנה זה היה מאוד קשה, כי שם חיו אנשים מסוג שונה. ובאזור של הבעל שם טוב, באירופה המזרחית, נוצר מצב מתאים: האנשים שם סבלו הרבה יותר ולכן היו מוכנים יותר לאמץ את השיטה ולהתחיל את הדרך לתיקון. חוץ מזה הפירושים אז היו נוגעים יותר לפסיכולוגיה של האדם בלי להתעמק בהם באופן גלוי וברור.

מתוך כל זה יש להבין שמאוד מסוכן לגלות את הקבלה לאנשים שבתוכם עדיין חם הקשר שהיה קיים בין עם ישראל בימי בית המקדש, שכולם היו מחוברים יחד. רק כאשר כל הניצוצות נופלים לתחתית, כל אחד במקומו, אז מגיע סיום הגלות ואז מותר לפרסם את חכמת הקבלה. אז הכלי מוכן באמת לתקן את עצמו עד הרצונות הנמוכים ביותר.

למעשה, הנושא הזה הרבה יותר רחב. כידוע, גלות מצרים הייתה צריכה להימשך 400 שנה, כלומר מידה שלמה, בהתאם ל-ד' בחינות. אבל היא נמשכה 210 שנים, וזה גרם להמשך הגלויות. התיקון לא נעשה בפעם אחת: אנחנו עולים למדרגה כלשהי, אחר כך נופלים ממנה, שוב עולים ושוב נופלים, עד שיוצאים לגמרי משליטת האגו, עד שנבין, נרגיש, נברר את כל הרצון לקבל.

בעל הסולם כותב על כך באגרת נ"ו: "המספר המפורש "ד' מאות שנים", המראה לנו בדיוק הגדול, השייך בענין הזה, שאין ענין ויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל, שענין (הבורא) דילג את הקץ, שהיה מחויב ומוכרח בשביל כלל ישראל, הנה, הדילוג הזה, גרם לכל הגלויות עד הנה".

ברור שלא מדובר כאן על טעות, אלא על כך שבלתי אפשרי בפעם אחת לעבור את כל ארבעת הגלויות, כל ד' הבחינות. כל אחת מהן מתגלה בפני עצמה ומולידה את הבחינה הבאה.

בלי אור בשם "בית המקדש", אי אפשר היה לברר את החלק העמוק יותר של הרצון לקבל. לכן, כעבור 210 שנים שבני ישראל היו במצרים, הם יצאו משם, קיבלו את האור הזה ואחר כך לאחר חורבן בית המקדש הראשון השיגו רצון עוד יותר גדול. אחר כך מגיעה גלות בבל, שממנה הם חזרו ובנו שוב את בית המקדש ושוב נפלו. רק כך אפשר להביא את כל הבירור של הרצון עד לשכבות הנמוכות ביותר שלו, לרדת לעומק הסופי המקסימלי.

לכן, דווקא בגלות האחרונה הזאת המקובלים היו חייבים לדאוג שהיא תימשך עד סופה. אסור היה להפריע לתהליך הזה להימשך. מכאן נובע האיסור החמור ללמוד ולפרסם את חכמת הקבלה. בעל הסולם כותב, שגילוי ספר הזוהר בימיו של רבי משה דליאון הביא נזק, אבל מצד שני גם זה קרה בהשגחה עליונה. על ידי זה התווסף האור לבירור נוסף עם הכלים השבורים.

בהקדמה לספר "אור החמה" כותב הרב אברהם בן מרדכי אזולאי: "מה שנגזר מלמעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת בגלוי היה זה לזמן קצוב עד שתשלים שנת התר"ן (1490). ומשם ואילך יקרא "הדור האחרון" והותרה הגזירה והרשות נתונה להתעסק בספר הזוהר. ומשנת 1540 נצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים ואחר שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר אז אין ראוי להתרשל."

מכאן אנחנו רואים שגם התרופה, כלומר חכמת הקבלה, התגלתה בהדרגה במשך מאות שנים, דרך הבעל שם טוב, ששיטתו הייתה עדיין "גילוי בהסתרה". הסנסציה הזאת עשתה את שלה, זירזה את מהלך האירועים, אבל עם הזמן גם היא דעכה. בסופו של דבר, עד סוף המאה ה- 19 האור לגמרי נעלם, והמצב החשוך הזה נמשך עד ימינו.

במאה ה- 20 המקובלים הכינו חומר שבו יוכלו להיעזר הנשמות בשלב הנוכחי, אבל התהליך עדיין נמשך באיטיות, והם בעצמם הבינו שהוא עדיין לא התממש.

השאלה הגדולה היא כיצד צריכים לעבור האירועים בימינו? אנחנו מבינים שהייסורים שעברו על העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השנייה, אף על פי שזירזו את ההתפתחות, אבל עדיין לא פוצצו את הקיר שמבדיל בין העם לחכמת הקבלה. היום אנחנו צריכים לחשוב כיצד לשבור את הקיר הזה.

מצד אחד, הצרות והבעיות מתגברות, ולב האדם מתרכך תחת הייסורים, ומצד שני, עלינו להשתדל שהמאור שאנחנו מושכים יפעל במקום הייסורים. מפני שעוד חכמי התלמוד הכינו לנו במקום הייסורים את שיטת התיקון – המאור המחזיר למוטב.

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 22.11.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מורשת המקובלים: לא רק ספרים
מדע נדיר ויקר ערך
מדוע חכמת הקבלה נשמרה בסתר