אל תיקחו כרטיס לספינה של הנידונים

כפי שזה היה מובן מראש, מבצע "עמוד ענן" הסתיים בחתימה על הפסקת אש. מהי ההרגשה שאותה מרגישים הישראלים? כך או אחרת, בהרגשה הזאת יהיו לא מעט אכזבה והשפלה.

תקופת המלחמות "של המנצחים" הסתיימה מזמן, וכל עימות משאיר עכשיו טעם יותר ויותר מר. בעיקרון, אזרחי ישראל נמצאים תחת איום מתמיד, הם "על הכוונת" של האויבים ש"נתלים" מעל הגגות ויכולים להגיע לכל אחד. היום הם עדיין לא מסוגלים לשגר אלף טילים בכיוון מדויק, אבל מחר כבר תהיה להם אפשרות כזאת. זה ברור לכולם.

וחוץ מזה, ישראל קשורה ב"הסכם שלום", שלמעשה מהווה לא יותר מאשר הסכם על הפסקת אש, שזה אותו ההסכם על הפסקת האש שנחתם. וברגע ש"הצד השני" מנצל שעת כושר נוחה, הוא מייד מחדש את פעולות הלחימה ללא אזהרה מוקדמת.

וזה אומר, שאזרחי ישראל יצטרכו מעתה לחיות תחת איום תמידי של הפגזה פתאומית, פעולת טרור פתאומית, מלחמה פתאומית… כל החיים האדם יעשה לעצמו "סימנים" בתודעתו: היכן הוא יוכל להסתתר במשך השניות או הדקות הספורות שהוקצו לו. והאם הוא בכלל יוכל? מה גם, שזה נוגע לכל המדינה, ללא יוצא מהכלל. ואם האזעקה לא פעלה, זה סימן שלא היה לו מזל…

בגדול, המחבלים יכולים לערוך מתקפה משולבת, בכך שישגרו מאות ואפילו אלפי טילים מכל האזורים הסמוכים לגבול תוך פרק זמן קצר, וכך לחדור דרך המיגונים "החכמים" ביותר. ואין מה לעשות בקשר לכך. במילים פשוטות, הטיל שלהם זה "צינור" ברזל שעף באוויר שמלא בחומר נפץ, וכדי ליירט אותו נדרשות שנים של עבודה של המומחים הגדולים ביותר ומערכות נגד טילים שעולות המון כסף.

במילה אחת, האנשים מרגישים, או שבקרוב ירגישו את עצמם, מושפלים וחסרי אונים. וההרגשה הזאת רק תלך ותגדל בעם, במיוחד לאחר הפסקת האש. כי האויבים עדיין ממשיכים לעמוד על שלהם. הם יחדשו מהר מאוד את המלאי שלהם ואת התקשורת שנפגעה, מבלי שייחסרו להם משאבים וכוח אדם.

הנה יוצא, שישראל מצאה את עצמה במצב של חוסר מוצא. אין לה תשובה, לא צבאית, לא טכנולוגית ולא פוליטית.

העולם ממש מבקש מהיהודים: "תעזבו את "הנחלה" הזאת ותתפזרו על פני כל כדור הארץ". רוסיה למשל, תזמין אותם לבירובידג'אן, איפה שנמצאים הרבה עצי מחט, יתושים וטמפרטורות נמוכות מתחת למינוס. "בבקשה, אנחנו מוכנים לתת לכם מכל הלב את האזור הנפלא הזה. תחיו ואל תתעצבו!", והעולם יאשר בחום את ההתחלה הזאת ואפילו יזרוק כמה מיליארדים, שייגנבו בהצלחה…

היום האנשים אינם יודעים זאת, אבל כבר העבירו יהודים לחיות שם, היו באים בלילה, לקחו משפחות והושיבו ברכבות. שבועיים של נסיעה ואתה שם. בכזה מקום, שיש בו רק שממה…

קרו גם מקרים גרועים מאלה: בשנת 1938, לאחר "ליל הבדולח", כאשר כבר החלו להשליך אנשים למחנות השמדה, גרמניה הנאצית אפשרה למאתיים יהודים להגר לקובה. אבל את הספינה עם הפליטים שניסו להינצל ממוות, סרבו לקבל. בהוואנה לא נתנו להם לרדת לחוף, הנשיא רוזבלט לא הגיב בשום צורה לבקשה לעזרה, הספינות של משמר הגבול של ארה"ב לא אפשרו להם להתקרב לחופי פלורידה, וקנדה הגיבה בסירוב רשמי.

בסופו של דבר, הם פנו חזרה לאירופה, לעבר מוות וודאי. רק הודות לעזרתו של ראש ארגון "הג'וינט", ברגע אחרון אפשרו לספינה לעגון באנטוורפן. בסופו של דבר, שני שליש מהנוסעים שרדו את המלחמה, והאחרים, כולל הזקנים והילדים נהרגו, כולל גם אלה שבמחנות ההשמדה.

מה הרגישו האנשים האלה בזמן חזרתם לאירופה? פשוט לא היה להם לאן לפנות. כל "העולם התרבותי" סירב לקבלם, וממש שלח אותם אל מותם. עד כמה היהודים בימינו רחוקים ממצב דומה ?

לכן, אם היהודים כבר היום יבינו שאין להם לאן לברוח, אז הם יבינו את ייעודם, יבינו שבצורה כזאת מחייבים אותם לבצעו. אי אפשר לחייב את זה בדרך אחרת, כי האדם מטבעו לא מקבל את המסר של השפעה.

ולכן השאלה שנשאלת אינה משתמעת לשני פנים: או שאתה רוצה למצוא את עצמך על הספינה של הנידונים למוות ולהימצא במצוקה, בכך שנדחה על ידי כולם, עד שלא תבצע את השליחות שלך, או שתיגש לעסק מראש, מבלי לחכות לצרה.

ידיעות קודמות בנושא:
מדוע נופלים עלינו טילים?
הפתרון הוא בנו, ולא במלחמות עם האויבים
מלחמה מסיבות אי רציונאליות