קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: ההתקדמות שלנו מבוססת על הרצון. האם הרצון הזה שאותו אנחנו מייצרים בקבוצה, צריך כל הזמן לגדול? או שאנחנו צריכים להרגיש איך הוא בא והולך?
תשובתי: מכל הפעולות שבחיים שלנו אנחנו רואים, שהם נעשים על ידי הרצון לקבל. כל החומר הוא רצון לקבל. אין בו שום דבר שיימצא בחוסר תנועה, במנוחה מוחלטת. אם "עוצרים" את החומר, אז הוא נעלם. אפילו שאנחנו רואים חפצים דוממים, אבל החומר שלהם בפנים הוא פעיל, האטומים שלהם לא מפסיקים את שיתוף הפעולה ההדדי. הקיום שלהם הוא רק בתנועה.
אין שום דבר שלא משתנה. כי שינוי, זה ביטוי של חיסרון: במצב הנוכחי אני לא מרגיש כל כך טוב, ובמצב הבא אני מקווה שיהיה לי יותר טוב. זה מתייחס גם לטבע הדומם, הצומח והחי. כל תנועה נובעת מהצורך להשיג משהו יותר טוב, מאשר המצב הנוכחי.
אתה שואל: האם המצב יכול להשתנות רק לטובה? אין דבר כזה. כי הוא נוצר מהשילוב של שני הכוחות המנוגדים, הרצון לקבל והרצון להשפיע, בורא ונברא. הם כל הזמן מתחלפים ביניהם, פעם זה למעלה ופעם זה למעלה וכך אנחנו מתקדמים, כאילו שעושים צעדים בשתי רגליים.
ולכן שינוי המצבים לא יכול להיות לא מורגש בירידות לטוב יותר ולרע יותר. מה גם, שלמעשה שינוי לרע בכלל לא מסמל שזה פחות טוב או יותר רע. כי אני לא חוזר לֵמה שכבר היה, פשוט מוסיפים לי הכרת הרע יותר גדול. ההתקדמות הרוחנית היא בעלת אופי איכותי ולא כמותי. אתמול אני הרגשתי רע ותיקנתי את מצבי, והיום אני מרגיש את הרע הזה עוד יותר חזק, יותר פנימי ועמוק, בקשרים עם היסודות שלו, בקישורים שלו עם האחרים, אני מרגיש אותו יותר עמוק. כל פעם הוא מתגלה ברצון לקבל יותר גדול, ואם אני אתקן אותו, אני עולה למדרגה יותר עליונה. אז יוצא, ששני הקווים, ימין ושמאל, גדלים לפי הסדר זה מעל זה.
כך אני עולה. אין שיטה אחרת. בלי חיסרון אני לא מרגיש את האור, אבל כאשר האור מגיע וסותם את החיסרון, אז איך אני אמשיך את הדרך ללא חיסרון עוד יותר גדול ? אני עובר דרך שורה של עליות וירידות.
הבעיה שלנו היא, שאנחנו לא משייכים את הירידות לעליות. אבל בינתיים הירידות הן גם כן עליות, רק ברצון לקבל שאותו מכינים לנו כדי שאנחנו נתקן אותו.
תתאר לעצמך, שאתה רעב ולפניך מופיע שולחן עם ארוחת בוקר: סלט, ביצים, גבינה וכולי. אתה אוכל וממשיך ללכת בדרך. כעבור מספר קילומטרים אתה שוב רעב, וכאן פתאום מופיע לפניך שולחן עם ארוחת צהריים, מנה ראשונה, שנייה וקינוח. אתה אוכל לשובע והולך הלאה, עד ששוב נוצר בך תיאבון ואז מופיע שולחן עם ארוחת ערב. באופן כזה, ברוחניות אתה כל פעם חייב להתרוקן. יחד עם זה, החיסרון שלך כל פעם גדל, אבל בהתאם אליו מכינים לך גם את המילוי.
ויבוא הזמן שהאור העליון ישפיע ואתם תרגישו שהירידות האלה הן מתוקות. אני כאילו רואה שולחן עם מטעמים כשני קילומטר ממני וכבר מרגיש את הריחות שלו. ואז אני שמח, אני אפילו רוצה להיות עוד יותר רעב, כדי להגיע לסעודה מוכן. "האור המקיף" משפיע עליי מבחוץ ומאיר לי את העלייה שמסתתרת מאחורי הירידה. אבל זה מתרחש כאשר אני כבר עובד עם "פרצופים" רוחניים. בכל אחד מהם אני מרגיש את ה"ריחות", את "האורות המקיפים" של ה"פרצוף" הבא. ואז הירידה הופכת להרגשה מוקדמת למילוי.
מתוך שיעור על המאמר "מהותה של חכמת הקבלה", 18.11.2012
ידיעות קודמות בנושא:
חיסרון ומילוי
האור של העתיד
ירידה כמקפצה לעלייה
