קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
רב"ש, "שלבי הסולם", כרך א', מאמר י"ב, "מהו תורה ומלאכה בדרך ה'":
"נמצא לפי זה, שהאדם צריך להשתדל לעשות מאמץ גדול, מלפני שהולך ללמוד, בכדי שהלימוד שלו יעשה פירות ותוצאות טובות. כלומר, שהלימוד יביא לו את המאור התורה, שעל ידו תהיה היכולת להחזירו למוטב."
קודם כל, חייבים לפתח בתוכנו רצון נכון, כי אי אפשר בלעדיו. אדם מגיע לחכמת הקבלה רק עם "נקודה שבלב", ולנקודה עדיין אין כיוון. הוא אינו יודע בעצמו לאן הוא הגיע והיכן הוא נמצא, בדומה לטיפת זרע ברחם. רק שאת תפקיד הרחם משחקת כאן הקבוצה, והיא צריכה "לפרמט" את האדם, להקנות לו צורה, להשפיע עליו. לא צריך לחכות שהוא יפעל בעצמו בכיוון הנכון. להיפך, צריך להיזהר, אם הוא מה שנקרא "עושה רוח". כי הרוח צריכה לבוא מצד הקבוצה.
ישנם כאלה שבאים עם המרץ שלהם וניגשים לעשייה, ובשבילם זוהי באמת גישה חיובית, אבל היא בוודאי ללא הכיוון הנכון. ומאיפה הוא ייקח אותו? מהפעלות אגואיסטית? כי למעשה, האדם אפילו לא הספיק לגלות בתוכו את היצר הרע ועדיין נמצא במדרגה נמוכה יותר, בדרגת "חי".
ולכן הקבוצה צריכה לשלוט בעדינות על התלמיד החדש, כדי להקנות לו את הצורה הנכונה, את הכיוון הנכון. והוא, בזה שירגיש שמקבל "מושכות ורסן", חייב לקבל את זה, מפני שאין ברירה אחרת. הקבוצה חייבת לשלוט על כולם ועל כל אחד.
החברים חייבים לחפש את היצר הרע בחוסר החיבור. אנחנו משתוקקים לחיבור, מבררים, עד כמה הפרמטרים האיכותיים והכמותיים שלו נכונים, האם זה מתאים לדרישות שלנו ומספק אותנו. וכך, עד שנגלה בחיבור את צורתו של הבורא.
אנחנו עוברים בדרגות נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה, בכל אחת מ- 125 המדרגות. בחיפוש אחר החיבור אנחנו מגלים חיסרון ומושכים בזמן הלימוד את המאור המחזיר למוטב. באופן כזה, הלימוד הופך למטרתי, ובכל רגע שלו אני בודק לא לפי כמה שהבנתי או לא, עד כמה שזה מעניין או לא. זה בכלל לא שייך לעניין. כי זמן הלימוד הוא זמן של ריפוי, זמן של בירור, זמן של המשכת המאור והתיקון. וכל זה בהתאם לחיסרון שלנו שאותו אנחנו מגלים בזמן ההכנה לשיעור. אנחנו מגלים אותו בישיבות החברים, בפעולות המשותפות, ואז מגיעים לשיעור, עם דרישה למאור המחזיר למוטב.
בדרישה הזאת נמצא השוני שלנו משאר העולם. אנשים שמרגישים את עצמם צדיקים, לא דורשים את המאור המחזיר למוטב, הם מסתפקים במה שעושים, כמו כל אלה שבכלל לא חושבים על זה. אנחנו צריכים תמיד למדוד את עצמנו לפי החיסרון למאור ולמאור עצמו.
כאשר הגעתי לרב"ש, כעבור חודשיים-שלושה שאלתי אותו: "מהו העניין העיקרי לעבודה עם הספר? היכן מתוארת המהות ועיקר העבודה שלנו בזמן השיעור?". ואז הוא הראה לי את סעיף י"ז ב"הקדמה לתע"ס", שבו נאמר: "ולפיכך, מתחייב הלומד, בטרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת ובהשגחתו בשכר ועונש". זה הכי חשוב. העבודה היחידה שלנו, זה הכנת הרצון לשינויים בדרך של יגיעה בקבוצה. ככלל, אנחנו מגלים שאנחנו לא מסוגלים לזה, ושרק שם צריך להתבצע התיקון. ועם ההכרה הזאת אנחנו שוב מגיעים ללימוד.
באופן כזה, הלימוד הוא כפול: מצד אחד אנחנו מגלים בו את החיסרון, ומצד שני, מקבלים תיקון, ריפוי.
נמצא לפי זה, "שאדם צריך לעשות מאמץ גדול מלפני שהולך ללמוד". ואם בינתיים אנחנו לא משיגים את התוצאות הנכונות, אז צריכים לבדוק דווקא את זה: האם אנחנו מגיעים ללימוד עם הכוונה הנכונה? כי אחרת אנחנו לומדים כדי לקבל מהספר מידע, במקום למשוך ממנו את המאור, שזה העיקר שנדרש מהתורה.
ולכן יש "חכמה" ויש "תורה". מי שרוצה סתם לדעת מה שכתוב בספר, אז הוא עוסק בחכמה. וב"תורה", בשיטה האמיתית עוסק מי שמחפש תיקון, מי שרוצה לשנות את עצמו. בזה כל ההבדל…
ידיעות קודמות בנושא:
על המשיכה לחכמה
החולה מת ומרגיש טוב עם עצמו
מה הכוונה "ללמוד" תורה ו"לעסוק" בה?
