המתאם של היחסים המשפחתיים

שאלה: התנאי הראשון לבניית קשר בחיי הנישואין, זו היכולת להרגיש את הצד השני. איך אפשר לפתח בתוכנו את היכולת להרגיש אדם אחר, את הרצונות שלו כשלי?

תשובתי: אם אני רוצה, שאהבה ויחס טוב זה כלפי זה יכסו על כל הפשעים ההדדיים שלנו, על כל התכונות הרעות, אז אני צריך לגלות מה מוצא חן בעיני בן הזוג שלי, מה הוא רוצה, לֵמה הוא מצפה ממני.

קודם כל אני צריך לגלות בתוכי את הצורך להשפיע לו. ואז אני אצטרך לענות על השאלה: מה אני יכול לתת לו, במה אני יכול לשמח אותו? הצורך החדש הזה מחייב אותי לבדוק, מה הוא היה רוצה ולמה הוא מצפה.

אנחנו צריכים לדון על זה בינינו, כדי שכל אחד יוכל באופן חופשי לחלוטין להביע את עצמו ולגלות לאחר את הכמיהות הנסתרות ביותר, באיזו צורה הוא היה רוצה לקבל מבן הזוג סימנים להתגלות אהבתו. כל אחד צריך לעזור לשני להבין את עצמו, להרגיש, להתחיל לחיות בתוכו. הוא צריך להרגיש את הרצונות שלו כשלו עצמו, כאילו שהמילויים שהוא נותן לרצונות האלה, נמצאים בתוכו.

אהבה נקראת איחוד, והוא נעשה על ידי התכללות זה בזה. אני עולה מעל לרצונות שלי, כביכול מצמצם אותם, כלומר לא משתמש בהם לתענוג עצמי. ועכשיו, במקום הרצונות העצמיים שלי אני רוצה לספוג לתוכי את הרצונות של בן הזוג שלי: מה הוא רוצה, מה הוא אוהב.

אני רוצה להרגיש את הרצונות שלו בפנים כך, שהם ימלאו בתוכי את אותו המקום שבו היו הרצונות העצמיים שלי. כלומר, אני מעמיד את הרצונות שלו מעל לשלי, ואת שלי לוחץ כלפי מטה. ועכשיו אני עובד, משקיע את כל הכוחות שלי, כדי שהרצונות שלו ייכנסו לתוכי ויתחילו לחיות בי. בזה אני בונה את הדמות שלו בתוכי.

אז אני עושה חשבון – איך אני יכול להשפיע לו? את כל החישובים האלה אני מבצע בתוכי, בכך שעובד עם הדמות שלו שנבנתה בתוכי, עם כל הצרכים שלו, הרצונות, הכמיהות והתקוות. וכשאני בניתי בתוכי כזאת דמות ועבדתי עליה, עכשיו אני יודע איך להתייחס לזולת.

את כל העבודה הזאת אנחנו עושים בצורה הדדית, בכך שדנים בינינו. כל אחד עוזר לאחר לתפוס את הדמות של הצד שמנגד, כמו שנאמר: "איש את רעהו יעזורו". וכאן האדם מתחיל להתעלות מעל לטבע שלו לטבע של הזולת. זה נקרא "עזר כנגדו", כי אנחנו עוזרים זה לזה לבנות בנו כאלה דמויות, בתוכי דמות של אשתי, ובה הדמות של בעלה. כל אחד כולל עכשיו בתוכו שתי דמויות: של עצמו ושל בן/בת זוגו/זוגתו.

הדמויות האלה כל הזמן משתנות ומתיישרות, בכך שמבהירות יותר ויותר את התכונות שלהן. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לזה, שיודעים איך להתייחס זה לזה. אני מתקשר אליה דרך הדמות שלה שבי, והיא מתקשרת איתי דרך הדמות שלי בה. כך אנחנו משיגים חיבור.

לפי אותו העיקרון מסודרים האובייקטים הרוחניים, ה"פרצופים". לפני שפרצוף גלגלתא מוליד את פרצוף ע"ב, הוא יוצר בתוכו את פרצוף ע"ב. ואם פרצוף ע"ב רוצה להתקשר עם גלגלתא, אז הוא עושה את זה דרך פרצוף ע"ב הפנימי שבגלגלתא.

כלומר כל "פרצוף" חייב לבנות בתוכו איזה מתאם לצורך קשר עם "פרצוף" אחר. המתאם הזה, משקף באופן מדויק את ה"פרצוף" החיצון שאיתו מתקשר, אבל רק נמצא בתוך הקודם. בתוך אימא באופן טבעי, מהטבע, קיימת דמות של הילד, ולכן היא מבינה באופן אינטואיטיבי כיצד לנהוג בו.

במונחים פיזיולוגיים הרחם משמש כמֵתאם, בכך שמשתמש בכל העתודות (רזרבות) של הגוף, ומספק לעוּבר את כל הדרוש. ולאחר הלידה קיים שלב של יניקה וטיפול חיצוני בוולד, אבל הוא תמיד מתממש על ידי הדמות של הילד שקיימת באימא.

נאמר, שהאדם נברא "בצלם אלוקים", כלומר לפי מודל מיוחד של העליון (צלם), שאותו האבא והאימא הרוחניים, פרצוף או"א, מעבירים למטה. ועל סמך אותה השתוות אנחנו יכולים להתקשר זה עם זה. אחרת לא יהיה קשר.

כך זה גם בטכנולוגיה, אנחנו תמיד חייבים לבנות מתאם לתקשורת בין שני גופים שונים. בחלק אחד צריכה להיות יציאה, שתואמת לכניסה לחלק השני. ואם הכניסה והיציאה האלו מתאימות זו לזו, אז הגופים מחברים.

אם אנחנו מבינים, כיצד זה פועל ויודעים כיצד לבנות התאמה כזאת, אז ללא ספק נשיג קשר הדדי נכון. ואחר כך צריך כל הזמן להמשיך את העבודה הזאת, כדי לשכלל ולהמשיך להיטיב את המערכות האלה.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 36, 16.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
ציפוי מתוק של אהבה
רגע, עצור!
ישיבה משפחתית, דיונים לאור נרות