קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אמרת לא פעם שמאוד חשוב לאדם להיות באיזון עם קצב הנשימה של הטבע שהן נשימה ונשיפה.
בפסיכולוגיה אנחנו בוחנים את תהליך ה"נשימה" הפסיכולוגית, מה שנקרא "פילוג", סדק, כאשר ה"אני" של האדם כביכול מתפצל לחלקים. אחר כך, בזכות הפילוג הזה, האדם מסוגל לאסוף שוב את ה"אני" שלו וכן הלאה. הוא מבצע את המשימה הזאת באופן עצמאי וכל פעם מנסה להתאזר (להתגבש) מחדש. לאט לאט נהיה לו קשה יותר להסתדר עם זה וזה עשוי להוביל לדיכאון.
תשובה: האדם נכנס לדיכאון מפני שהוא כל הזמן חייב להתגבר על עצמו ולא ידוע לו למען מה, רק להיפטר מההרגשה הרעה, מהייאוש, הריקנות.
בחינוך האינטגרלי ניצבת בפניו מטרה ברורה, ויחסית למטרה הזאת מתממשת הנשימה הרוחנית. אם הוא התקרב למטרה הוא נושם פנימה, כלומר הרגיש התכללות, חש את הגדלות שלה, את הרוח שהיא נותנת, התפעלות, השראה.
לאחר מכן צריכים לנשוף החוצה. הרי אחרת לא תוכל ללכת קדימה. אתה חייב לגלות חלל (חיסרון) חדש, תכונות שליליות חדשות בתוך עצמך על מנת ששוב תיכנס איתן להתכללות הזאת ושוב תגיע לחיבור עם כולם, כלומר תעבור לפאזה חדשה, למצב הבא של הנשימה.
את הנשימות-נשיפות האלה עובר כל אחד מחברי הקבוצה בדרך כלל בקשר מיוחד ביניהם.
ישנן תקופות כאשר כל חבר נמצא בזרימה משלו, בתדירות אישית של עליות וירידות. וישנן תקופות כאשר הקבוצה מארגנת אירועים מיוחדים כגון פיקניקים, ישיבות, כנסים. לחיבורים רציניים כאלה כולם מתכוננים וכולם משתתפים. אחרי עליות כאלה גם באות ירידות מסוימות.
ישנן ירידות מסוגים שונים: ירידות למצבים לא טובים ולמצבים של אדישות. מצבים לא טובים הם עדיפים מפני שהם עוברים בצורה יותר מהירה ויותר חדה. ומצבים של אדישות יכולים להימשך זמן רב. כאן חייבים לעורר את האנשים באיזשהו אופן לצד זה או אחר.
בדרך כלל צריכים לעורר אותם לצד הטוב, אסור לעורר לצד הרע מכיוון שהם עלולים ליפול למצב עוד יותר גרוע. בכל מקרה, העיקר הוא להוציא אותם מהמצב ה"מת" שלהם.
שאלה: מה זאת אומרת "למצב הטוב"?
תשובה: למצב הטוב, כלומר לחיבור.
בעיקרון, ישנן תקופות כאשר התנודות האלה מתרחשות בהתאמה מלאה עם הקבוצה, וישנן תקופות כאשר זה קורה בכל אחד מן האנשים בזמן מוגדר, בתדירות משלו וכו'.
אמנם, רק הקבוצה יכולה לעזור לאדם. היא חייבת לתת השראה, תמיכה, אפילו להטיל חובה. היא ממש יכולה לגרור את האדם מהמיטה, היות ויש כל מיני סוגי דיכאון. בסך הכול לקבוצה יש אפשרות לנענע את האדם לחלוטין אך לא ללחוץ עליו, אם זוהי הקבוצה האמיתית.
האדם יכול להגיד: "עזבו אותי בשקט! עכשיו אני לא משחק איתכם". וצריכים לכבד אותו בכך ולעזוב אותו לנפשו. שיעבור את כל המצבים על עצמו. בכל מקרה, הוא יחזור. בדרך כלל האנשים חוזרים. אם לא, בכל זאת, חייבים לעקוב אחריהם ולהזמין אותם בהזדמנות.
צריכים להבין שאין דרך אחרת! יכול להיות שגאווה עצמית השתלטה עליו: "מה פתאום שאני אחזור!", צריכים להראות לו שהוא רצוי אצלנו, שאנחנו זקוקים לו, במילים אחרות, לעזור לו לחזור.
מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 16.12.2011
ידיעות קודמות בנושא:
מי יתמוך במי?
הקבוצה היא כוח
קבוצה מאוחדת
