קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: מדוע הבושה הכרחית להתקדמות? הרי זו הרגשה לא נעימה, ששורפת, ושייכת כביכול לדרך של ייסורים?
תשובתי: בושה, זה כמו הרגשת כאב בגוף. הכאב מורה לי על מחלה שדורשת ריפוי. הודות לכאב אני ניצל ממוות. כך גם הבושה, מורה לי על חוסר תיקון באיזה שהוא מקום. אז האם אפשר להתעלם או לבטל את הרגש הזה?
אבל אנחנו בורחים ממנה. ולכן המקובלים אומרים לנו, שאנחנו צריכים להצטייד בעזרה של הקבוצה, בספרים, בכל מה שישמש לי כתומך ויעזור לי לסבול את הבושה.
יחד עם זה, צריך לא סתם לסבול אותה, אלא להכיר יותר ויותר לעומק ולעשות פעולות של תיקון. והבושה תלך ותגדל יותר ויותר, עד שתחייב אותך לצעוק לעזרה, ואז אתה תקבל את המאור המחזיר למוטב, שיתקן, שירפא אותך.
על צעקות קטנות לא מקבלים ריפוי. כאן חייבת לבוא צעקה אמיתית, קריאה להיפטר ממנה, כי כאן לא מדובר על סתם מחלה, אלא על תיקון של הרצון לקבל, של הטבע שלך.
שאלה: אבל אנחנו תמיד שואפים להרגשות טובות. איך אני יכול לשאוף להרגשת הבושה?
תשובתי: לשם כך אתה מגדיל את המטרה, בכך שמציב אותה מעל לכאב שלך, אתה אומר: "שיכאב. אני לא רוצה להזדהות עם מה שכואב ועם הכאב עצמו. אני רוצה להשיג את המטרה. ותודה רבה לכאב, כי הוא מכוון אותי אליה".
הכול תלוי בהכרת גדלות המטרה, גדלות הבורא. כי "בורא", זה רצון להשפיע, צורת השפעה, ויתור. כאשר הערכים האלה הופכים עבורך לגדולים, אז במידה הזאת אתה מתחיל לסבול מהתכונות שלך שהפוכות לערכים האלה. אבל אם אתה מכבה את הפער הזה, מזריק לעצמך חומר "הרדמה", אז אתה מוחק את עצמך מההתקדמות.
לכן אתה בונה סביבה, שתחזיק אותך במצב הדרוש. שכתוצאה מזה אתה רואה את ההופכיות שלך להשפעה, אתה סובל מזה, ובכל זאת ממשיך להגדיל את גדלות הבורא בעיניך. אתה נדבק אליו, אתה רוצה להידבר בקבוצה, אתה כבר לא רוצה להזדהות עם הרע שלך, אבל לא כדי סתם לברוח ממנו, כמו מכאב, אלא כדי להגיע באמת להשפעה, כדי באמת להיטמע בקבוצה.
כאן מסתתרות הרבה אבחנות, והן כולן מובילות לכיוון אחד. אז תבין, כמה נכון מכוונת אותך הבושה, אם אתה משתמש בה בצורה נכונה.
מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 28.10.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כובד המזוודה תלוי בבעליה
על ייסורים גדולים וקטנים
בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף
