חמש שניות של חיים ביום

החברים צריכים לדאוג שאני לא אפול וכל הזמן לחשוב עליי. אני צריך לשלם להם עבור זה, כי גם הם זקוקים לתמיכה הזאת. רק אם אנחנו נדאג הדדית זה לזה, אז אף אחד מאיתנו לא ייפול ולא ישכח את המטרה. אנחנו נחזיק זה את זה.

אין לנו שום סיכוי להשיג משהו, אם כל אחד לא תומך בכל השאר. אחרת אנחנו לא נצא מהאגו. זוהי הערבות ההדדית.

אם אני לא מסוגל לחשוב על האחרים, זה סימן שהם לא חושבים עליי. זה, בו זמנית, גם סיבה וגם תוצאה שקיימות יחד בתנאי של הברית הכללית המשותפת שלנו, ואז בתוכה נוכח הבורא, בכך שמממש את ההסכם הזה. וללא זה אנחנו ללא ספק נשכח עליו ונתחיל לעשות חשבונות זרים צדדיים, בכך שמניחים שמתקדמים, ועל זה ילכו שנים.

האדם אינו מסוגל להחזיק בעצמו את עצמו בדרך הנכונה. אתם יודעים כמה רגעים אפשר לספור במשך יום שלם, שבהם אנחנו באמת מתקדמים: בקושי 3 – 5 שניות! והן כל כך מעטות משום שלכל אחד מאיתנו חסרה התמיכה החיצונית.

הכלי של הרצון שלי נמצא מחוצה לי ואני צריך לדאוג לצרף אותו אליי. אם כל אחד אינו פועל באופן כזה ביחס לאחרים, אז הוא לא עובד נכון, ולכן אינו מושך את המאור המחזיר למוטב, כי האור הרי פועל רק בתוך העבודה ההדדית שלנו. הוא מגיע על סמך בסיס זה, בתגובה לאיזה שהן השתוקקויות.

ואם ההשתוקקויות האלה אינן קיימות, אז האור נמצא סביבנו בהמתנה פאסיבית. "כבודו מלא עולם", אבל אנחנו בעצמנו צריכים להפעיל אותו. צריך לדאוג לתנאים העיקריים האלה – הערבות מורכבת מהתלות הכוללת שלנו זה בזה ומההתחייבות כלפי כולם. וללא זה ההצלחה אינה מאירה לאף אחד מאיתנו, אפילו אם מעריכים את זה מנקודת מבט אגואיסטית, ועל אחת כמה וכמה, אם מדובר על כוונות עליונות.

מתוך שיעור על העבודה הפנימית, 30.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הטוב ביותר לחברים
להכניס ללב את הדאגה לחברים
כולנו ערבים זה לזה!