נקודת הבחירה בין שתי תהומות

כתבי רב"ש, "ענין שיתוף מדת הדין ברחמים":

"ובזמן שיש השגחה גלויה, אין מקום לבחירה. ומשום זה העליון העלה המלכות, שהיא מדת הדין, לעינים. שעל ידי זה נעשה הסתרה, היינו שניכר אצל התחתון שיש חסרון בהעליון."

העליון, מצד אחד, נעלה יותר, ומצד שני, אינו מושך, יש בו משהו דוחה. מצד אחד, הניצוץ שבתוך הרצון שלי, ה"נקודה שבלב", מאוד הייתה רוצה להגיע לרוחניות. וגם העולם החיצון לוחץ עליי בעזרת נסיבות שליליות, לא משאיר לי שום דבר מלבד תענוג שאולי נמצא לפניי. אבל מצד שני, עליי להתפשר, מפני שאני רואה בעליון חיסרון.

אז מה זה חיסרון? – העליון כבר לא כל כך מאיר, לא מושך במיוחד, לא כה נהדר.

"שאין גדלות בהעליון. ואחר כך המדות דעליון מונחות אצל התחתון, היינו שהן בחסרון. נמצא שהכלים האלו יש להם השתוות עם התחתון, היינו כמו שאין חיות לתחתון, כך אין חיות במדות העליונות."

כך מרגיש התחתון. בהתחלה אני מאוד רציתי להגיע למדרגה הבאה, אני השתוקקתי אליה יותר ויותר וגיליתי לעצמי מה היא. מסתבר, שלהיות בה זה אומר להתחבר עם החברים, לאהוב אותם. מסתבר, שאני צריך להרגיש את כולם כמו בלב אחד, אני צריך לוותר על דברים רבים, לקחת על עצמי הרבה, להשקיע יגיעה, וגם לשמוח מזה. ואני בכלל לא שמח…

כשאני בוחן את המצב העליון, היותר מתקדם, אני מרגיש שהוא מלא דאגות ובעיות כלפי האגו הנוכחי שלי. אני צריך לאהוב את החברים, לשרת אותם, לחשוב עליהם ולדאוג להם, להתייחס אליהם טוב יותר מאשר לעצמי. "מי צריך את זה? האם אני מסוגל לעשות זאת?", לכן, מסתבר שאני מרגיש בעליון חיסרון ולא מוצא כאן אנרגיה, רוח חיים. לפעמים אני מקבל השראה לרגעים ספורים, הרגשה נעימה, אבל בדרך כלל, הכול הפוך.

זה נקרא "זמן הירידה" – אני לא מרגיש חיות בעליון, במצב השפעה, אהבה וחיבור. אני לא רוצה לתקן את עצמי.

"ואז יש מקום לבחירה."

דווקא במצב כזה יש לי בחירה. זהו רגע חשוב מאוד בהבנה: לא מתחשק לי שום דבר, אין לי שום חיסרון, אני נחלש ומוכן להיכנע, עד שהמצב ישתנה בעצמו. אני לא מוצא שום דבר בחיים הגשמים וגם בחיים הרוחניים, ונמצא "קרח מכאן ומכאן".

הנקודה הזאת בין שתי התהומות היא נקודת הבחירה. וכל אחד מאיתנו במשך היום יכול לגלות אינספור נקודות כאלה. אילו היינו תופסים את הנקודות האלה והיינו עושים בהן בחירה נכונה, לפחות היינו מנסים, אז היינו מגיעים לתפיסת העליון בדרך הקצרה ביותר. פשוט אסור לפספס אותן! אבל ברגעים האלה לא מתחשק לי שום דבר, אני נכנע להרגשה שלי וממשיך להיסחב בחיים…

"היינו שהתחתון צריך לומר, שכל הסתרה הזאת שהוא מרגיש היא מטעם שעליון צמצם את עצמו לטובת התחתון. וזה נקרא "ישראל שגלו, שכינה עמהם"."

במקרים כאלה עלינו להבין שהעליון בכוונה "משחק" איתנו. הוא לא יכול לפעול בצורה אחרת, לא יכול לחבק אותי ולהרים למעלה כמו על כדור פורח. מפני שאז אני לא משיג שום דבר ואשאר תינוק על ידיו של מבוגר. ברור שטוב ונעים לתינוק, הוא מרגיש ביטחון ויכול אפילו להתפרע בגובה כזה, אבל באמת הוא לא מתפתח.

התחתון מתפתח רק אם משתדל בעצמו להשיג את העליון. כאן בלתי אפשרי להסתדר בלי מאמץ עצמי. אסור לעליון להעלות את התחתון, אם הוא לא משתתף בכך כמו שצריך. אחרת הגדול פשוט "יהרוג" את הקטן, בלי לאפשר לו לגדול ולהתקדם. זה כמו שהורים מכינים עבור בנם את שיעורי הבית.

ובכן, אנחנו צריכים להבין שהעליון עוזר לנו ב-100%, כל רגע. אין אף שנייה שעלינו לחכות למשהו, כאילו הוא משתהה. אנחנו תמיד נמצאים במצב האופטימלי, הטוב ביותר להתקדמות, מנקודת המבט של העליון. צריך רק להרגיש איך הוא כל הזמן פונה אלינו בעזרת סימנים שונים, בכוונה יורד למצבנו הנוכחי.

"שאיזה טעם שהוא טועם, כך הוא אומר. היינו שאין הוא אשם בזה שאינו מרגיש טעם של חיות, אלא לפי דעתו, אין באמת שום חיות ברוחניות."

אבל, יחד עם זאת, אני מודע למתרחש.

"ואם האדם מתגבר ואומר שמה שמוצא טעם מר במזונות האלו, אינו אלא משום שאין לו הכלים המתאימים שיוכלו לקבל את השפע, היינו משום שהכלים שלו הם לקבל ולא להשפיע. ומצטער על זה שהעליון הוצרך להסתיר את עצמו."

ובכן, הכלים, הרצונות שלי מקולקלים. אבל למעשה, אם העליון כבר ירד אלי, אני הייתי צריך להרגיש אין סוף. הרי כל מדרגה הבאה עבורי היא עולם אין סוף. לכן היא לא גלויה: אני לא תופס אותה בתוך הכלים שלי, אני תופס רק טווח קצר מאוד, בזמן שנמצא לפניי משהו ענק ורבגוני. אני פשוט לא רואה את המדרגה העליונה, היא מכסה את הכול מהקצה אל הקצה, בלי לסמן גבולות שעל פיהם אני הייתי מסוגל להכיר משהו.

כתוצאה מכך, העליון שירד אלי, מתגלה כלפיי היום כעולם חשוך, מאיים, רע. יותר מזה, אנחנו מתקדמים לקראת מצבים ותחושות הרבה יותר גרועים. העליון יורד כדי שנתפוס אותו. ככל שהוא ירד יותר נמוך, כך אנחנו נרגיש את עצמנו ואת העולם גרועים יותר – מפני שאנחנו הפוכים לעליון לפי התכונות.

ולכן פורץ המשבר בעולם, כך מתקרבת אלינו המדרגה העליונה, ואנחנו מרגישים בתת ההכרה את ההבדל בינינו. "משבר" זהו הפער בין המצב שלנו למצב של העליון. צריך להגיע לאיזון, להרמוניה איתו, ולשם כך נחוץ חינוך אינטגרלי שיעזור לנו להבין אותו.

אז בסך הכול, כאן נמצאת נקודת חופש הבחירה. עליי להבין: כל דבר שאני מרגיש מעט פחות מאין סוף זהו מצב שעיצב עבורי העליון כדי לתת לי את אפשרות הבחירה.

כלומר, אני לא מצטער על כך שהעולם רע ושרע לי, אלא אני מצטער על כך שהעליון נאלץ לרדת אלי, להקטין את עצמו ולהציג את עצמו כקטן יותר ממה שהוא באמת, בצורה לא יפה, לא טובה לעומתי.

"ובשביל זה יש מקום להתחתון על לשון הרע, שזה בחינת העלאת מ"ן שהתחתון מעלה."

מצד אחד אני מגלה שהעליון קרוב, שהמדרגה העליונה אינה מושכת, ומצד שני, אני מבין שכל זה רק נראה כך בהרגשתי, שאם אני הייתי תופס את העולם בכלים הנוכחיים, אני הייתי מרגיש את העליון בי כאין סוף. זה הפער בין ההרגשה הנוכחית שלי לעליון שנמצא בתוכי, זה ההבדל בין העולם שלנו לעולם אין סוף.

ואז אני מעלה מ"ן, בקשה לתיקון. אני מחפש אפשרות להצדיק אותו, ושום דבר יותר מזה. אפילו אם מצבי לא ישתנה, אפילו אם הוא לא מבטיח שום הרגשה נעימה – העיקר, להצדיק את פעולותיו ולהודות עליהן. בצורה כזאת אני לא מבקש עבורי אלא עבור העליון. אני מבקש כוח, הכרה, הבנה, אך לא הרגשה, העיקר, להצדיק את זה אף על פי שרע לי. מפני שאם ההרגשה שלי תשתנה לטובה, אני אודה לו בצורה אגואיסטית. אבל לא, אני רוצה דווקא שההרגשה לא תשתנה, אלא שתשתנה הכרתי, תפיסתי. ועל ידי זה אני אגדל.

אנחנו בנויים משני חלקים: שכל ורגש, מחשבה ורצון. ועליהם אנחנו מתקדמים, כמו על שתי רגלים. במקרה שלנו, אני רוצה להישאר בהרגשה הקודמת, ולהישען על "הרגל" הזאת, לעשות את הצעד בעזרת "הרגל" השנייה – להבין, לפקוח עיניים ולהצדיקו. אני רוצה לגדול בשכל, ואם ההרגשה נשארת ללא שינוי אז אני באמת מתפתח. מפני שאז אני מצדיק את מצבי הרגשי, ואפילו שאני סובל, אני מבין שאני גדל בזכות הסבל הזה. אני לא התמכרתי, אני לא מכור להרגשה הטובה.

ולאחר שאני גדלתי בשכל, אני אשען על השכל החדש, ואם אשאיר אותו כפי שהוא, אעלה למדרגת הרגש הבאה. ויחד עם זאת, הרגש לא ידכא את השכל, כפי שזה קורה לנו, כאשר התענוג מאלץ אותנו לאבד את הראש. כאן להיפך, אנחנו עושים צעד עם "רגל" אחת, נשענים על הרגל השנייה: כשההרגשה קבועה – השכל עולה, כשהשכל קבוע – ההרגשה עולה. כך גם בשכל וגם ברגש אנחנו מגיעים למימדים אין סופיים.

מתוך הכנס בצפון, שיעור מס' 2, 20.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
גדלות בלתי משוחדת
בוא אליי!
הדוגמאות של העליון