שנה חדשה, התחלה חדשה

בשונה מהעולם הגשמי שלנו, בעולם הרוחני אין זמן תנועה ומקום, אלא יש רק עליות וירידות בתכונות של קבלה או השפעה. בסרגל הזה אנחנו כל הזמן נעים. המצבים שלנו נמדדים רק כלפי ה"עולמות", ה"פרצופים" וה"ספירות" הרוחניים שנמשכים מלמעלה למטה דרך 125 מדרגות.

חוץ מהעליות והירידות שלנו, יש גם תנועה במדרגות עצמן, הן יכולות לנוע יחד איתנו. למשל, אני נמצא באיזה עולם, בתפיסת מציאות מסוימת, ופתאום המציאות הזאת "מקבלת שדרוג": אני מרגיש, שהכול נעשה יותר ברור, יותר מובן, יותר מאיר, אני מקבל יותר כוחות, הבנות, אבחנות… כל זה לא נזקף לזכותי, אלא כך עושים איתי "תרגיל", בכך שרוצים להראות לי משהו.

כמו ילד קטן, שמרימים אותו על הידיים, ועכשיו הוא מרגיש את עצמו גדול: נפתחים לפניו אופקים חדשים, הוא יכול להגיע לדברים, לדברים שקודם לא היה יכול להגיע. אז הוא מתחיל לכוון, לאן לשאת אותו ואילו דלתות לפתוח. צורות התנהגות דומות באות מלמעלה ומתגלות בעולם שלנו.

לכן, ישנן עליות שונות:

• או שאנחנו עולים בסולם המדרגות על ידי המאמצים שלנו,

• או שסולם המדרגות בעצמו נע למעלה ולמטה.

בתנועות האלה של הסולם, ישנן כאלה שמצטיירות לנו כתקופות מיוחדות מאוד, כלומר מצבים. בכלל, כל מצב הוא שונה ובלתי חוזר, אין רגע דומה לחברו. וצריך לומר, שלא במקרה האנשים חילקו את הזמן למרווחים ידועים לנו. ברור, שהימים והלילות תואמים לשעון השמש, והחודש נקבע לפי לוח השנה של הירח. אך מהיכן לקחו את החלוקה של היממה לשתים עשרה שעות יום ושתים עשרה שעות לילה? את זה כבר מסבירה חכמת הקבלה – המחזור של 24 שעות, מחולק לדקות ושניות, שזה תוצאה מהיחסים ההדדיים בין "זעיר אנפין" ו"מלכות".

בכללות, מדובר על ריבוי של השפעות שונות מלמעלה על הנברא, כלומר על ה"מלכות". מכאן גם נובעת שנת השמיטה, והיובל (שנת החמישים).

חוץ מזה, ישנם מצבים מיוחדים שנקראים "מועדים" או "חגים". הם לא קשורים לתופעות של דרגת הדומם, אלא כפופים לתוכנה מיוחדת. העניין הוא, שישנם שורשים מיוחדים שיצטרכו להתגלות לנו, להתממש דווקא בתוכנו ולא סתם בעולם, או באיזה שהם מנהגים. והמצבים האלה "מאירים" לנו במשהו, בכך שמכינים אותנו כדי שבעתיד אנחנו נקבל ונממש אותם.

היום אנחנו מקבלים מהם הארות חלשות, אבל בעצם, הן המדרגות. בהימצאו בעולם הרוחני, האדם עולה במדרגות של "יום ראשון", "שני", "שלישי", "רביעי", "חמישי", "שישי" ו"שבת". הוא חייב להרגיש את המצבים האלה בצורה עקבית, אחד אחרי השני. יום רוחני יכול להימשך כמה שניות ויכול להימרח לכמה שבועות, זה לא חשוב, מפני שהזמן הגשמי לא קשור לזמן הרוחני.

לכן ה"מועדים" אלה מצבים, "דוגמאות", רמות, שאליהם האדם עולה. ככלל, הם נמצאים דווקא בעלייה ומתממשים על ידי התעוררות מלמעלה, על ידי הארה מסוימת שנותנת תוספת לכל מי שנמצא בתפיסה הרוחנית. תוספות כאלה נקראות "ראש השנה", "יום כיפור" וכולי.

ודאי, שבכל עלייה כזאת שהתקבלה מלמעלה נדרשת עבודה מיוחדת מלמטה, מצד הנברא. כי הוא רוצה להשתמש בעלייה הזאת כדי לתקן את עצמו ולממש את תוספת השפע שבא אליו, במדרגה החדשה. כך גם בשבת, התעוררות מלמעלה דורשת מאיתנו עבודה מיוחדת. זה לא זמן למנוחה, אלא להיפך, זה יום די עמוס שיש בו יותר תפילות וכל מיני מנהגים שונים. כי כאשר העליון מזמין לעלות למדרגה עליונה, אז העבודה הזאת בזמן העלייה מחייבת את התחתון לפעולות רבות.

הראשון מבין כל המועדים, זה ראש השנה, שמסמל תחילה חדשה. אני רוצה להיות אדם, הדומה לבורא. זאת הסיבה לאותו התהליך הרוחני שאני רוצה לבצע. ולכן "ראש השנה" נקרא היום של בריאת האדם, ביום הזה נברא האדם.

בגשמיות זה גם כן השתקף בדבר מיוחד: לפני 5753 שנה חי איזה בחור שקראו לו "אדם", וביום הזה הוא גילה את הרוחניות, גילה את הבורא. לראשונה בהיסטוריה אחד מ"הולכי על שתיים" גילה, שקיים העולם הרוחני והכוח העליון. הוא היה הראשון שהגיע להידמות לבורא, ולכן אנחנו קוראים לו "אדם הראשון".

במאמר "תורת הקבלה ומהותה", בעל הסולם כותב: "אדם הראשון היה הראשון למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד קצה מכל מה שראה והשיג בעיניו. והבנה הזאת נקראת "חכמת האמת"".

מאותו היום, כאשר אדם גילה בפעם הראשונה הזדהות עם הבורא ומימש את השם שלו, ש"במקרה" ניתן לו על ידי ההורים שלו, ומזה אנחנו סופרים את לוח הזמנים שלנו. זאת אומרת, שאפילו לוח הזמנים שלנו, מלכתחילה הוא כולו מיוסד ומבוסס על גילוי הבורא לנברא.

מתוך שיעור על מנהגי חג ראש השנה, 14.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לוח השנה החגיגי של העלייה והחיבור
יום ההולדת של האדם
האדם הראשון שנקרא "אדם"