חום וקשר ללא תחליף

שאלה: נניח, שבעלה של אחת הנשים מתוך הקבוצה לחינוך אינטגרלי כבר יומיים לא חוזר הביתה, הוא יצא לבלות. היא שקועה כולה בתוך הבעיות שלה. כיצד כולנו ביחד יכולים להרים אותה מעל חיי היומיום הרגילים ולעלות בעצמנו לרמה האינטגרלית?

תשובתי: כאן אתם כבר פותרים לא רק בעיה אישית של האדם, אלא של משפחתו, שקשורה עם כל העולם, מפני שכל הבעיות בעולם, כל הווירוסים אנחנו מושכים לתוך הבית שלנו. אם אתם בודקים את הבעיות שלהם בצורה כזאת, כבר יש לכם עסק לא עם קבוצה קטנה בת 10-12 אנשים, אלא עם נציגי העולם.

לכן, גם אם הבעל אינו חוזר לביתו, גם אם יש בעיות כלשהן עם הילדים בבית הספר וכן הלאה, צריך בכל זאת להעלות את האדם לדרגה הבאה שלו. עליו להבין שרק מתוך הרמה הזאת הוא יכול לפתור את בעיותיו. ברמה המקומית זה לא ניתן לפתרון.

אנחנו רואים זאת. בעולמנו בלתי אפשרי לפתור שום דבר ברמה האגואיסטית שלנו. את יכולה לדכא את בעלך, להעמיד את ילדייך בפינה, לנעול אותם בחדר, להעניש. את יכולה לעשות משהו עם עצמך, לקחת כדורי הרגעה. את יכולה לעשות כל מיני פעולות – הן אינן פותרות את הבעיה, מכיוון שכל הבעיות, כולל הבעל שיוצא לבלות, הן לא יותר מבעיות פרטיות כתוצאה מהופכיותינו הכללית לטבע האינטגרלי. מה שמופיע בזמנינו, נובע רק מתוך הופכיותינו לסביבה, לטבע האינטגרלי. לכן, עלינו להראות את כל זה דווקא כך גם ברמה הזאת.

בואי נדבר על מה בעלך מבקש. אהה, יש לו חברים! טוב מאוד. כלומר, הוא רוצה קשר, אבל קשר מסוג מסוים: לשתות, לאכול, לשחק קלפים עם חבריו – זה חסר לו. כלומר, הוא לא סתם אינדיבידואליסט כלשהו, אגואיסט, אלא הוא בכל זאת מעוניין בקשר אפילו ברמה הקטנה, הנמוכה ביותר. הוא מוצא בו רוגע, מפלט, חום – את מה שהוא לא רואה בעולם הסובב. לכן, יש לו מועדון כלשהו או בית מרזח (תלוי על איזו מדינה מדובר), חברים, דייג, כדורגל וכן הלאה.

מדוע היום האנשים צריכים את זה? מדוע הם אפילו יוצאים להפגנות, שוברים זכוכית, חלונות? מפני שדווקא על ידי הגזמות כאלה הם מרגישים יותר את החיבור ביניהם.

תנו להם חיבור גדול יותר ביניהם, תעזרו להם להתחבר, להרגיש חום, השתוקקות, שלמות, והם לא יעשו זאת, אלא ילכו לכיוון שאתם תצביעו. העיקר הוא, לקבל הרגשה כללית של חום, קירבה, התרוממות רוח, הרגשת "אנחנו" – מה שדוחף את האנשים לשביתות, התנגשויות, הפגנות עד לזוועות הגדולות ביותר בכיכרות. הרי בעיקרון זהו אותו הכוח – כוח המשיכה לקשר, לאחדות, לחיבור. אם תשאלו את האנשים, בדיוק זה מה שמושך אותם קדימה.

אתם יכולים לומר: "זה אינסטינקט העדר". טוב, שיהיה עדר, למעשה, מתאספים אינדיבידואליסטים. אפשר לא לטפל בהם, לא להסביר להם מה הבעיה, ואז זה יגרום לכך שהם באמת יימשכו בחזרה לעדר.

ואפשר להסביר להם למה צריך להביא אותם הקשר והחיבור ביניהם – לאיזון עם הטבע, לעלייה לדרגה הבאה, עליונה יותר. ואז זה כבר לא יהיה עדר, אלא כוח אחד מודע, מחובר, מחשבה, שתורגש בתוך קבוצה, לא בתוך אינסטינקטים נמוכים בהמיים כלשהם, אלא למעלה מהם, בהשתוקקות לחיבור, שהוא מדרגת הטבע העליונה.

זה תלוי בנו: האם נצליח למצוא גישה אליהם, לטפח אותם, לתת להם חינוך אינטגרלי או לא.

מתוך שיחה על החינוך האינטגרלי, 01.03.2012