מדע הלידה לאוויר העולם

בעל הסולם, אגרת י"ג: "… וזה התהווה לכם מסיבת התרשלות בבקשתי להתאמץ באהבת חברים, שהסברתי לכם בכל השבעים לשון, שדי בסגולה זו להשלים כל מחסורכם. ואם לא תוכלו לעלות השמימה, הלא נתתי לפניכם מהלכים בארץ. ולמה לא הוספתם בעבודה זו כלל?"

אנחנו בעצמנו מציירים את תמונת העולם שלנו בתוך התכונות שלנו. בעיקרון, אנחנו מבדילים בין שני סוגי ההשפעה על הרצון לקבל שלנו:

• מה שטוב ונוח לנו,

• מה שרע לנו ומאיים עלינו.

כל החומר שלנו – הוא רצון להנות, המחולק לחמש דרגות: מאפס עד ארבע. ובכל הדרגות האלה יש לנו המון תכונות, שכולן לקבל תענוג. לכן, בתפיסת המציאות שלנו אנחנו תופסים מתוך עולם אין סוף שממלא את כל המציאות, את הצדדים שיכולים להביא לנו תענוג או להזיק לנו. את זה אנחנו מתארים לעצמנו בתפיסתנו, מזה שזורה כל תמונת המציאות שלנו.

התמונה הזאת קטנה ומוגבלת מאוד, על כך מספרים לנו המקובלים כבר אלפי שנים. ולאחרונה מצטרפים אליהם גם המדענים, שמודים בכך שאנחנו תופסים רק חלק קטן מהמציאות.

אז כיצד אפשר לראות את המציאות האמיתית? לא זאת שאנחנו נולדים לתוכה, חיים ומתים. לא המציאות שבתוכה אנחנו מרגישים קטנים, אומללים ומוגבלים.

המקובלים אומרים שאת המציאות האמיתית, את האור אין סוף שבתוכו אנחנו נמצאים, אפשר להרגיש רק בתנאי שנרחיב את כלי הקליטה שלנו. לכן, המדע שלנו נקרא "חכמת הקבלה": בעזרת השיטה הזאת אנחנו יכולים להרחיב את החושים שלנו ובנוסף למציאות שנתפסת בתוך חמשת החושים – ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש – לעלות למדרגה עליונה יותר, לחמשת חושים נוספים.

לשם כך עלינו להתחיל לשנות את הרצון לקבל שלנו, כדי לתפוס לא רק מה שחשוב לו במובן החיובי או השלילי, אלא גם מה שנמצא מחוץ לו, שוב, במובן החיובי או השלילי. כיצד עושים זאת? – עליי להתלבש במישהו שנמצא מחוצה לי, להתעלות מעל הרגשות שלי, החיוביים או השליליים, לתפיסת הטוב או הרע כלפי הזולת.

אם אני תופס את הרגשות של מישהו, לפחות של אדם אחד, אני כבר יוצא מתוכי ומתחיל לתפוס את העולם כפי שהוא – במידה קטנה, התחלתית. ואחר כך אני יכול להרחיב את היציאה מחוץ לעצמי עוד ועוד, עד שאתפוס את המציאות שבכלל אינה תלויה בי. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", למעלה מהרצון לקבל שלי.

זמן רב אנחנו נמצאים בתוך תהליך ההתפתחות הזה. החומר של הרצון התפתח מדרגת הדומם לצומח, אחר כך לחי – וכל זה היה התפתחות של הרצון לקבל בתוך הרגשתו. הוא הרחיב את יכולת הקליטה שלו להשפעות אלה או אחרות בתוכו, עד שמימש את האפשרות הזאת עד תום. אין לו יותר מה להוסיף לעצמו, ועכשיו הוא מרגיש מוגבל.

זה מה שקורה לדור של היום: אנחנו מתחילים להרגיש חוסר עניין בחיים, בהתפתחות, בכל מה שאנחנו עוסקים בעולם הזה. אנחנו כבר לא יכולים לשלוט בעצמנו ועל העולם כפי שעשינו קודם. הרצון האגואיסטי מיצה את עצמו, אנחנו סיימנו את המדרגה הזאת.

לכן, בהמשך, הרצון ידחוף אותנו לדרגת התפתחות הבאה. נאמר על פרעה, שעל ידי מכות וייסורים דחף את בני ישראל ליציאת מצרים. לכן, גם היום אנחנו מרגישים חוסר אונים בחיינו. האגו ששלט בנו, מוכיח לנו שאינו מסוגל יותר למלא אותנו. בכל הכוח אנחנו משתדלים למצוא משמעויות, הנאות חדשות, עיסוקים חדשים בחיים, אבל כל אלה מביאים רק לירידה: ככל שאנחנו מנסים לחיות טוב יותר, כך חיינו נעשים גרועים יותר. אפילו מי שיש לו הכול, אינם מרגישים בפנים שמחה ואושר. בנוסף לכך, מצבנו הכלכלי נעשה יותר ויותר קשה. אנחנו באמת מתדרדרים.

בדיוק המצב הזה צריך להיות. בזמנו בגללו בני ישראל ברחו ממצרים. הם היו רוצים להישאר, אבל קיבלו כאלה מכות וייסורים שלא נשארה להם ברירה אחרת, אלא לברוח.

כל מקובל שמתחיל לעבוד על עצמו, רוצה כביכול לצאת לעולם רוחני נאור ויפה, לעתיד מזהיר שפותח את כל האופקים. אבל בדרך הוא מגלה את ההיפך – חיים פנימיים קשים, תנאים קשים שלוחצים עליו. והלחץ הזה נגרם בדיוק בגלל שהוא מתקדם לא בצורה האגואיסטית הרגילה. במקום זה, מלית ברירה, מכורח המציאות, עליו לעבור מצב של לידה רוחנית – בריחה ממצרים, התעלות מעל האגו, יציאה מעצמו, להרגשה "חוץ גופית" – כלומר דרך הזולת.

גם בעולמנו הלידה מלווה בצירים, במילים אחרות, צרות, בעיות, לחצים. במיוחד ההרגשות האלה עוברות על מי שלומד את חכמת הקבלה – כדי לעזור לו, לדחוף אותו קדימה. בדיוק כך הרחם לוחץ על הוולד, כדי להוליד אותו.

אבל חכמת הקבלה לא מספרת לנו סתם על לידה, על רכישת תפיסה חדשה ומעבר מקליטה לתוכי לשחרור כלפי חוץ, מקבלה להשפעה. לא מדובר על לימוד תיאורטי של התהליך, ולא פילוסופיה, הקבלה עוזרת לנו לממש את התהליך הזה של לידה רוחנית בעצמנו.

הרי בדומה לעובר בתוך רחם אימו, עלינו להרגיש צפיפות, חושך, לחץ, מחנק, וצורך לעזור לתהליך בכוחות עצמנו. זאת הרגשה מאוד לא נעימה, לכן נתנו לנו את חכמת הקבלה – ראשית, כדי להבין ולהכיר את התהליך, ושנית, כדי להפכו לקל ומהיר.

בזכות הקבלה אני יודע מה מצפה לי, מבין שעליי לצאת מהרגשה פנימית לחיצונית, כדי שבתפיסת המציאות שלי לא להסתפק בחמשת החושים, אלא לראות את העולם מחוץ לעצמי, מחוץ לרחם. ואז אני מסייע לעצמי בכך. כיצד?

אני זקוק ל"מיילד", כדי שלא צירי הלידה ילחצו עליי לצאת מהעולם הזה, אלא לכוח מבחוץ שימשוך אותי קדימה. ואז הלידה תעבור בקלות – בליווי "המים", כלומר, תכונת הרחמים.

לשם כך אנחנו זקוקים לכוח חיצוני שאנחנו מארגנים בעזרת הקבוצה, מזמינים מבחוץ את הכוח המושך ההוא. על כך נאמר: "איש את רעהו יעזורו". הקבוצה יכולה למשוך אותי מהעולם החשוך הזה אל האור, היא תעזור לי לעלות מהתפיסה של חמשת החושים הגופניים לדרגה הבאה, כדי שאני אראה את הכול ב"אור חוזר", לא על ידי קליטה, אלא להיפך, על ידי פנייה החוצה.

מכאן נובעים המונחים כמו "השפעה", "אהבה", "רחמים" – בעצם כולם מדברים על תפיסת המציאות בתכונה שונה, כאשר אני מחליף את הרצון שלי ברצון של הזולת. אם אני עובר מדאגה לעצמי לדאגה לזולת, אני כאילו נמשך מתוך הרחם, מתוך העולם הזה, מתוך הרגשת המציאות הזאת כלפי חוץ. אז המאמץ שלי מעורר תגובה מהכוח העליון שעוזר לי לעבור את הדרך הזאת ולהיוולד.

זאת המדרגה הראשונה שעלינו לעבור, והיא קשה במיוחד. כך גם בעולמנו, למרות כל המאמצים להקל על תהליך הלידה ולהפכו לקל ובטוח – זה תמיד נס, בדומה ל"נס יציאת מצרים". בשלב ההתפתחות הזה נסתר משהו חדש, בלתי רגיל – ובמיוחד אם מדברים על לידה רוחנית.

מתוך כנס מיאמי, שיעור מספר 1, 23.06.2012

ידיעות קודמות בנושא:
להיוולד ברוחניות ללא ניתוח קיסרי
הצד האחר של הבריאה
הלידה הרוחנית