קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס חרקוב. שיעור מס' 5.
בספר "שמעתי" יש מאמר קטן: "ג' תנאים בתפילה". זה מה שאומר בעל הסולם, יש ג' תנאים בתפילה:
א. להאמין שהבורא יכול להושיע לו, אף על פי שיש לו תנאים הכי גרועים מכל בני דורו.
זאת אומרת, אם לא להאמין בזה, יוצא שלבורא אין כוח להושיע אותי? זאת אומרת, צריך להאמין בכך שהבורא יכול להציל ולתקן כל אדם, מכל מצב – מהמצב הכי טרגי, הכי בלתי צפוי, בלי תלות בתכונות כלשהן.
ב. צריך להאמין שהתפילה תעזור בכל מקרה אפילו שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו. כבר ניסיתי הכול ושום דבר אף פעם לא עזר לי. ועכשיו כשאני מסתכל על הכול אני עושה חשבון ורואה שלא יכול להיות שיקרה משהו טוב. בדיוק במקרה הזה בהתאם לאחד מתנאי התפילה צריכים להאמין שזה בכל זאת צריך לעזור, שהבורא יכול להושיע אותי, אף על פי שכשאני בודק את עצמי, אני רואה שזה בלתי אפשרי.
ב. שכבר אין לו שום עצה. שמה שהיה אפשר בכוחו לעשות, כבר עשה, ולא העלתה רפואה למכתו.
ג. שאם לא יעזור לו, טוב לו מותו מחייו.
ובכלל, ללא התנאים האלו לא ניתן להעלות את התפילה.
אנחנו לא נוכל להתפלל אם עוד לא איבדנו כל תקווה שהיא, אם אנחנו עדיין לא רואים שלאור אין סיכוי להשפיע עלינו ולשנות אותנו, לתת לנו תכונות אחרות, לחבר בינינו.
אנחנו עוד לא התחלנו להרגיש שזה בלתי אפשרי. ויחד עם זה, זהו אחד התנאים של הפנייה הנכונה – כשכבר אין שום כוחות כשאני לא רואה שום הזדמנויות, שום דבר מקדימה.
התפילה נובעת מהרגשת האובדן שבלב. במידה שבה הרגשת היעדר הרצוי היא גדולה יותר, בהתאם לכך התפילה חזקה יותר. ואם היא יוצאת מתוך בקשה לא על פעולות חיוניות, שינויים חיוניים, אז היא כמובן בשום אופן אינה פועלת על האור.
זו צריכה להיות תפילה על ישועה. במצב הנואש ביותר, כאשר שום דבר לא יכול לעזור, האדם מגלה במצב הקיצוני ביותר שלו את המגע עם הבורא.
אז כיצד אנחנו יכולים להגיע למצב כזה? זה בלתי מתקבל על הדעת. בתת ההכרה פועל עלינו העולם, האגו שלנו, כל מה שסביבנו.
אתם מתארים לעצמכם עד כמה אנחנו צריכים להתרכז יחד ולרצות שיופיע בנו דווקא רצון כזה? הוא יכול להיות רק משותף. ואז אנחנו נגיע לבקשה כזו שתקבל מהאור תשובה באופן מחויב.
תכונת ההשפעה, האור, נמצא במנוחה מוחלטת.
וכשאנחנו מגיעים לדרגה המינימאלית הראשונה שעליה הוא יכול להשפיע, אנחנו מייד מדליקים אותו. מצידו לא מתרחשות שום פעולות – אנחנו כל הזמן מבקשים על הפעולות בתוך עצמנו. בתרגום מעברית, המילה "תפילה" היא לדון את עצמי, להיות בבירור עצמי. הרי אנחנו נמצאים כנגד כוח קבוע ובלתי משתנה והתפילה נחוצה עבור עצמנו.
האמת היא שאנחנו לא מבקשים מאף אחד. אף על פי שאנחנו פונים למישהו, אך באמת אין לנו למי לפנות. אנחנו פונים כדי לבנות בתוכנו רצון אמיתי שיפעל, שיזמין עלינו את אותו האור. וכאשר הרצון שלנו מגיע לסף מסוים הוא מצליח לפעול. והאור נמצא במנוחה.
לכן זה נכון כל הזמן להסביר לעצמנו מהי תפילה. אנחנו חייבים לעשות את זה כל הזמן. הרי בעם מקובל, וגם אנחנו מדברים על "פניה לבורא", והאמת היא שזו פניה לעצמנו.
אך כיצד אני יכול כל הזמן לפנות אל עצמי ולעודד את עצמי? – זה בלתי אפשרי. ולכן אני פונה לחברים, לבקשות שלהם, אני סופג מהם את כל המצבים שלהם, כולל אותם את כולם בתוכי ואז אני מרגיש את הרצונות שלהם.
והרצון שלי נעלם ביניהם – אני זקוק בו רק כדי שאני אאסוף בתוכי את כל הרצונות שלהם.
אם אני אעשה את זה, אז בטוח יהיה לי מגע עם האור. והוא יתקן אותי כי, בסופו של דבר, אני אאסוף את הרצונות של החברים ואנחנו נגלה את עצמנו בכלי אחד משותף יחד עם האור. בו זמנית יגיע המצב שכולנו יחד והאור יחד איתנו – במדרגה הראשונה של העולם העליון.
התפילה צריכה לצאת מתוך כל מצב. כשאני כל הזמן מפקח על הרצונות שלי, על הכוונות שלי בכל רגע אני יכול להגיע במהירות למצב הרצוי, ללחץ הפנימי הדרוש, לאותם שלושת התנאים שעליהם דיברנו. כלומר, מצד אחד, אני מגיע לייאוש, ומצד שני, לביטחון מלא. משתלבות בי תכונות מנוגדות.
כיצד הן יכולות להתקיים יחד באדם אחד?
בדיוק בשביל זה כולנו מתאספים יחד. ולכן אי אפשר להשיג שום דבר לבד. הרי אני בעצמי נמצא באיזה שהוא מצב מסוים וכשאנחנו מתאספים יחד יוצא שכולנו נבחרים בצורה מדויקת. האור כל הזמן מחזיק אותנו בצורה כזו, שאם נוכל באיזה שהוא רגע להתאסף, אנחנו נאסוף בתוכנו את כל מכלול המצבים הנחוץ. הוא זה שיהיה הרצון האמיתי כזה שעליו האור יענה. בכך טמון הטעם של כל המאמצים שלנו.
אם נשתמש בדוגמה הידועה של בעל הבית והאורח, ניתן לומר כך: לאורח קיימת רק הזדמנות אחת – לרצות שהאור ישנה אותו.
כדי להגיע למצב הזה, חייבת להתקיים הדרגתיות. הערבות היא לשם כך, הלימודים הם לשם כך, הכנס הוא לשם כך. הכול לשם כך, כדי ליצור בנו רצון אחד ויחיד שמייד יזמין את האור.
אנחנו הולכים לישון – אנחנו חושבים על זה.
כשאנחנו קמים, המחשבה הראשונה ביותר היא על זה, על האיחוד, כדי שהרצון המשותף הזה יהפוך להיות שווה לאור. ואז זה יקרה.
מתוך שיעור מס' 5 בכנס חרקוב, 17.08.12
ידיעות קודמות בנושא:
תפילת רבים
סמוך לשער הדמעות
איך לחייב את הבורא לעזור לנו?
