קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה": "וכיון שעשו כך, התפוררו כחות האומה : מקצתם הלכו אחרי המלכים והקצינים האנכיים, ומקצתם הלכו אחרי הנביאים. והפרוד הזה נמשך עד החורבן.
ועל כן הקהילו קהלות מסוג הגרוע הזה, ונעשו כת גדולה שנקראו צדוקים, אשר הם היו העשירים והקצינים, רודפי תאות אנכיית, שלא כדרך התורה, והם לחמו עם הפרושים, והם שהביאו את מכות רומא והשליטות על ישראל, והם שלא רצו לעשות שלום עם התקיפים כעצת חז"ל על פי התורה, עד שנחרב הבית ונגלה הדר ישראל."
מקובל לא לומד היסטוריה באוניברסיטה. הוא מקיף במבטו את כל המערכת, בכך שמתעלה מעל ההגבלות של הזמן. מבחינתו "זמן", זה רצף וסדר של פעולות. הוא רואה את הסיבות הרוחניות של הקלקול ואת הגשמתן בענפים של העולם הזה, הוא רואה את זרימת התהליך.
בהבנה שלנו, "היסטוריה" מהווה אוסף של הנחות והשערות שמבוססות על כל מיני מקורות ותוצאות של חפירות ארכיאולוגיות. המקובלים מדברים על כך שעם ישראל נוצר מתלמידיו של אברהם, שיצאו מבבל העתיקה ושתפסו את השיטה הקבלית, ואילו איזה "פילוסוף" יכול להצהיר: "מה פתאום, חכמת הקבלה מתחילה מימי הביניים". ומה אפשר כאן לעשות? כלל אחד מוגבל בעמקות מבטו על העולם.
אנחנו צריכים לתת לעצמנו דין וחשבון, בזה שאנחנו לא מכירים את התהליך של הירידה הרוחנית שהייתה ממושכת וכואבת. האנשים ניסו להתנגד לה, היו המון בעיות, היו מלחמות, וכל מלחמה כזאת התנהלה כדי להיאחז בכוונה האלטרואיסטית, ב"לשמה". כי האדם הבין מה עומד על כף המאזניים: או שאתה ליד הבורא ואתה "אדם" או שאתה סתם "בהמה" שמתקיימת מספר שנים שהוקצו לה, בדומה לחמור שמרכיב אותך.
ההידרדרות הייתה קשה לכולם, כולל העשירים והקצינים שעזבו את הקבלה. הם הבינו מה קורה, אבל לא יכלו להשתלט על האגו שלהם, הם לא היו מסוגלים להתנגד לו. האדם נמשך למטה, כמו ארנבת שמהופנטת על ידי מבטו של הנחש והולכת ישר לתוך הלוע שלו.
כאשר מגיעה כזאת ירידה, אתה רואה איך האגו עובד עליך. אתה מבין שאתה חלש וחסר יכולת, אתה רואה איך שאתה מתדרדר, ואינך מסוגל לעשות כלום. רק הסביבה יכולה לעזור לך, רק המאור שעובר דרכה.
ולכן, תקופת הירידה הרוחנית של העם לא הייתה פשוטה. העניין כאן הוא לא ברשעים גמורים שלא רצו לתת יגיעה. זו הייתה הידרדרות כללית, ירידת הדורות, שכללה גם את המקובלים שגם כן ירדו, אבל בכל זאת החזיקו בכוונה של השפעה.
ומטרתו של התהליך הזה הייתה לפרש בדיוק לעצמנו את המושג של הכוונה האלטרואיסטית "לשמה" ולהיאחז בה באמת. כל העניין הוא, שאני לומד למען התיקון שלי ולא לשום דבר אחר. לכן, בהתאם לכך, גם "המצוות" זה תיקון של הרצון שלי שכלול מ- 613 חלקים. ו"תורה", זה מהות האור שבא ומממש את התיקונים האלה. אני רק מכין את עצמי אליהם, והבורא גומר בעדי. ואז, על ידי הרצונות המתוקנים שלי, אני מגלה את הבורא, את הכוח היחיד והמיוחד.
תמצית היחס שלי ללימוד, הכוונה הנכונה שלי, זה הדבר העיקרי. ועל זה התנהלה המלחמה בין שני המחנות.
והיום אנחנו נצטרך לקום לאחר ההתרסקות. וכל הקימה הזאת ממומשת רק באמצעות בירור, בדרך של בדיקה מה זה "לשמה", מהו תפקידו של האדם, מהי מטרת חייו, מה המשמעות של זה. וכאן כל ההבדל: או שאני לומד כדי לדעת יותר ולעשות מבחנים, או שאני נותן כל פעם מאמץ חדש כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב.
מתוך שיעור על המאמר "הגלות והגאולה", 28.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
אל תשחק באש
הכוח הבלתי מוגבל של הזוהר
בצק האגו מוכן לאפיה
