קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס חרקוב. שיעור מס' 2.
כל הבעיה בהתקדמות הרוחנית מבוססת על חיבור בין ניגודים. בפאזל המשותף שלנו כל אחד נכלל באחרים בצורתו המיוחדת, ולא אחרת.
אבל כאשר החלקים האלה מתקרבים זה לזה, הם מגלים פינות חדות. כאשר הם מרוחקים אחד מהשני, זה לא מורגש במיוחד. אך כאשר הם מתקרבים מתחילות הבעיות.
וכאן חייבים להחזיק מעמד – לא לברוח מהפינות החדות, אלא להבין שהן צריכות להשתלב ביניהן, שעלינו למצוא את החיבור הנכון ביניהן.
זה לא קשור לתכונות וליתרונות אופי, למנטליות, להרגלים גשמים כלשהם, כל מה שמפריד בינינו בעולמנו. המאפיינים האלה בכלל אינם שייכים לפאזל שאנחנו צריכים להרכיב.
הקצוות שלנו, הפינות וחוסר ההתאמה – מקורם ברוחניות. הם מתרחשים דווקא בקבוצה, כאשר היא מתחילה להתקדם. ולכן, אנחנו רואים כיצד מתארגנות קבוצות, כיצד החברים מתלהבים: "קדימה! קבוצה!" – ונדמה שהכול בסדר, אבל אחרי מספר חודשים מתחילות הבעיות.
אז, נראה לאנשים שאלה בעיות חיצוניות: כנראה שבחרנו הרכב לא מוצלח, כנראה שצריך לזוז הצידה, מעט להתרחק כדי לא להפריע אחד לשני. כולם מאוד רוצים להתרחק, כל אחד מחפש פינה לעצמו, אם לא בבית, אז בקבוצה, אבל בתוך נישה כלשהי, כדי להתחכך פחות עם האחרים. אנשים חושבים שהם יכולים להמשיך לחיות כך, אבל הם אינם מבינים שזה לא נכון, שזאת בריחה מפתרון הבעיה העיקרית – חיבור בין ההפכים.
ברור שחבל מאוד לראות תופעות כאלה, אבל זה קורה בכל מקום, תמיד, ועם הזמן זה נעשה גרוע יותר. צריך כוח רצון חזק מאוד כדי לתמוך אחד בשני במשחק הזה, יותר נכון, במלחמה נגד האויב המשותף שלנו – "פרעה", האגו הכללי שמנסה להפריד בינינו בכל דרך אפשרית, ועושה זאת בחכמה רבה. באמתחתו ים של אפשרויות. ואנחנו לצערנו כל הזמן שוכחים שזה משחק, מרכינים את ראשינו ונכנעים לו.
הוא פועל גם דרך המשפחה, מקום העבודה. פתאום נוצרים תנאים מיוחדים כלשהם שמאפשרים להצליח – ונדמה לך שחייבים לעשות זאת, ואחר כך אתה תהיה חופשי ותוכל להתפתח רוחנית. או שנראה לך שאם תשב בבית אתה תוכל לקרוא יותר, לדעת יותר, וזה עדיף מאשר לשבת בקבוצה שעות ללא תועלת, בלי לדעת מה הלאה.
למרבה הצער, לעתים רחוקות ביותר אנחנו תופסים את הראש, נזכרים שכל זה משחק מלמעלה שמיועד לבלבל אותנו בכוונה, כדי שכל פעם אנחנו נפתור אותו.
כך גם המבוגרים נותנים לילדים דוגמאות, משימות ומשחקים. על כך בנוי הלימוד בבית הספר. בכל מקום ובכל זמן אנחנו לומדים מתוך הבעיות ופתרונן.
לכן, הבעיה היחידה שעלינו כל פעם לפתור היא אותה הבעיה: "כיצד אנחנו יכולים להישאר מחוברים מעל הבעיות הגדלות?", וחייבים להבין שהבעיות האלה מגיעות מלמעלה. כל הבעיות מחושבות בדיוק רב, האור כנגד הרצון המשותף שלנו. כולן מגיעות בחישוב מדויק בכל רגע, כל שנייה, לכל אחד במצב מסוים עבורו (בלבד) ובצורה הנחוצה – כך שבלתי אפשרי לזהות זאת.
האור מתקרב אלינו, מגלה יותר ויותר חיכוך בין חלקי משחק ההרכבה, או חלקי הפאזל – ומבלבל אותנו, מבלבל נורא. לשם מה זה נעשה? מדוע מבלבלים אותנו כך שנברח מהעבודה הפנימית שלנו שהיא החיבור בין ההפכים? מדוע ניתנו לנו הפרעות כאלה, חוסר הבנה? מדוע כל כך קשה לנו להבין שוב שאין עוד מלבדו, שכל זה כוח אחד, שתוכנית אחת פותרת את כל הבעיה הזאת? למעשה, אנחנו בובות מריונטה. אין לנו שום דבר, שום בחירה חופשית. הבחירה החופשית היחידה שלנו היא ליצור תנאים כדי שלא נשכח זאת.
כוח הקבוצה הוא כדי שלא נשכח. וזה נקרא "ערבות הדדית" – כאשר אנחנו בונים בינינו מערכת קשר, תזכורת, כאשר בכל תנועה פנימית שאינה מכוונת לחיבור, אנחנו מייד מתנערים ומרגישים שמשהו כאן לא בסדר.
מי ינער אותי? מי יעורר אותי ומייד יביא למצב הרגיל? ערבות – הערבות הכללית של הקבוצה, שהתחייבה להחזיק כל אחד במצב של מוכנות קרב כלפי כל גילוי של פירוד, חלוקה, התרחקות, חוסר הבנה, ביקורת, בוז וכן הלאה.
ככל שנעלה יותר בסולם המדרגות הרוחני, כך הדיוק, הרגישות, יהיו יותר ויותר גדולים – עד כדי כך שאפילו חוסר חיבור הקטן ביותר בינינו יתגלה יותר ויותר, ובעיות שקודם נראו קטנות תגדלנה עד שלא ניתן להתגבר עליהן.
זאת העבודה שלנו – לבנות אווירה שבה כל הזמן "ימשכו" בחוטים שלנו, שכל הזמן נרגיש היכן אנחנו נמצאים כלפי החיבור, מה בתוכי מדבר, כיצד ה"ערמומי" הזה מבלבל אותי עכשיו, כדי שאני אסתבך בדרכי ואעזוב את הכול, שאסטה מעט, למספר שעות או ימים.
ואחר כך אני אתרגל לזה. אני בכלל רוצה להתאוורר מכל זה, התעייפתי וכן הלאה. "הרי צריך לנוח. קיימות גם בעיות אחרות. ישנם גם חיים אחרים…", בהדרגה אני מוותר לעצמי – עד כדי כך שבסופו של דבר אני מתרחק או מתקיים במרחק ביטחון, כאשר הבעיות האלה, ההתחברויות שלי עם חבריי לא מעניינות אותי, לא מדאיגות, לא נוגעות ללבי.
ובמרחק כזה אני יכול להתקיים עד סוף החיים: "בלי שום בעיות". אני יכול להגיע לקבוצה, כלומר, למקום שבו החברים לומדים. אני יכול לשבת איתם ביחד, ללמוד, יכול להשתתף בסעודה או כל אירוע אחר שלהם, וייראה לי שהכול בסדר: "שזה לא נורא, שאני בסדר גמור".
ולמעשה, אני בכלל לא בסדר! מפני שאני בכוונה הרחקתי את עצמי כדי שלא יגעו בי, כדי שזה לא יגע בי, שלא יפגע בי. לכן, אני לא עוסק בתיקון.
תיקון אפשרי רק אם אני מרגיש קשר קשיח שאנחנו לא ממתיקים במשחות, שמנים שונים וכולי. להיפך, אנחנו משתפשפים זה בזה על יבש, עוברים חוויות לא נעימות, כשאני נוגע בו, והוא נוגע בי, ואנחנו לא יודעים כיצד להיפרד…
ולהיפרד בלתי אפשרי. הקבוצה לוחצת מכל הכיוונים ומזכירה שצריך לא להיפרד, אלא להיפך, להתחבר עוד יותר, לוותר זה לזה – עד שפתאום אנחנו ניכנס למגע מדויק וייווצר בינינו קשר מוחלט.
כיצד משיגים את זה?
זה נקרא "ערבות הדדית": הקבוצה בונה שדה של חיבור קבוע שנעשה חשוב ביותר לכל אחד מאיתנו. אז התענוג מזה שאני מתגבר על הדחייה מהאחרים – זהו תענוג בקרב, תענוג בהתגברות. הוא כובש ואנחנו נעשים באמת קבוצה, קבוצת הסתערות.
כל אחד צריך להסתער על עצמו בפנימיותו. אבל ברור שלשם כך דרושה תמיכה רצינית ביותר בכולם, מצד כל אחד.
וזהו חופש הבחירה היחיד שלנו – ליצור בתוך הקבוצה אווירה כזאת שתחזיק את כולנו ביחד, שכל הזמן תעורר אותנו, שתצדיק את החיכוך הזה של גלגלי השיניים שלנו זה בזה. בהתחלה הם לא ממש מחוברים, אלא משוחררים, ורק נתפסים אחד בשני בצורה לא נעימה – ואנחנו צריכים ששיניהם לא ישתחררו. עלינו לקבוע תנאי לקיומנו שבו תלויים כל חיינו.
זאת העבודה שלנו. כל היתר נעשה על ידי האור – כל היתר, חוץ מזה. זהו שדה הפעולה הקטן היחיד שנשאר לנו.
אנחנו בדרך כלל מוכנים לעשות כל דבר חוץ מהעבודה הזאת, חוץ מבניית האווירה, הסביבה, הדעה, שיעזרו לנו כל הזמן להבין מה הבעיה שלנו ולמצוא כוח לפתרונה – לא להעלים עין, לא לברוח ממנה, אלא לקבל תענוג מזה שאנחנו נלחמים בבעיה הזאת.
זה תלוי בחשיבות המטרה, רק עד כמה היא חזקה, דווקא בקבוצה, הנקודה שעליה אני עומד כל הזמן, מבקר רק אותה. הנקודה הזאת עבורי היא הבסיס. לא חשוב לי שום דבר אחר, מפני שכל היתר באמת, זה לא אני. זה לא אני עושה, לא אני מחליט. רק בתוך הנקודה הזאת מתרחשת הבנייה של "האני" שלי.
ואחר כך אנחנו מתחילים לגלות שלמעשה בתוך הנקודה הזאת, במידת המאמצים שלנו, מתחזק הקשר בינינו פי כמה וכמה. לכן אנחנו מגיעים לגילוי העולם העליון ומתחילים להרגיש אותו בעוצמה פי מיליארדים חזקה יותר, מאשר בתחילת בריאתנו.
מתוך שיעור מס' 2 בכנס חרקוב, 17.08.2012
ידיעות קודמות בנושא:
בראי של האגו העצמי
למען השגת המטרה
לבעור בעבודה הרוחנית
