ציפוי מתוק של אהבה

במסגרת הקורס לחינוך אינטגרלי, קשר זוגי מצטייר לנו כ"מעבדה ביתית", שבתוכה כל אחד יכול לעצב בתוכו אדם בדרגה חדשה. אחד התרגילים במסגרת הקורס הזה נקרא "על כל הפשעים תכסה אהבה".

בשלב ראשון של התרגיל בני הזוג מבררים בצורה אובייקטיבית את הצדדים השלילים שלהם. אפשר לכתוב על פתק אילו חסרונות אני רואה בי ובבת זוגתי. כך מצטברת לנו "ערימת זבל" משותפת, שמפריעה לנו לחיות.

כשמסתכלים על הפתקים שמכסים את השולחן, אנחנו רואים עד כמה עולמנו הפנימי מורכב ועשיר "בזבל". אבל יש גם כביסה מלוכלכת שאנחנו מתביישים להציג, וגם דברים שקשה לנו להגיע אליהם, מפני שאנחנו עדיין לא מכירים את כל הטבע שלנו לכל עומקו.

אפילו ללא השכבות האלה אנחנו שמים את הקלפים על השולחן ושואלים את עצמנו: האם קיימת מערכת כלשהי – טכנית, פסיכולוגית, ביולוגית או אחרת, שמסוגלת בתנאים אלה לשמור על הקשר בין חלקיה ועל שיתוף פעולה הרמוני ביניהם? – אחרי הכול, אם בתוך מעגל אלקטרוני, בציוד אלקטרוני, במנגנון מכני או בגופנו הביולוגי היו קיימות הפרעות כאלה, ברור שהמערכת לא הייתה מסוגלת להתקיים. מסתבר שאנחנו חזקים מאוד בפסיכולוגיה אם למרות הכול אנחנו מצליחים לחיות באותו הבית, משתדלים כל פעם מחדש. ובכל זאת, אלה לא חיים.

ולכן, בשלב הבא אנחנו מכסים את כל הדברים השלילים בדברים חיוביים, כמו עוגה בציפוי שוקולד. לשם כך אנחנו "קוברים" את כל הרע, כאילו הוא אינו קיים, ומתחילים לתת אחד לשני מחמאות, מכסים את הרע מכל הדדים בציפוי מתוק. אנחנו מתעלים מעל כל הדברים שמפריעים לנו, מעל "הפשעים" ומכסים אותם באהבה. עכשיו אנחנו מוציאים רק דברים חיובים ומחלקים שבחים אחד לשני בהתאם לכל פתק שעל השולחן. מכיוון שאני רואה באחר את השתקפותי, ולכן על ידי ההצהרות שלי אני מנטרל את המומים שלי.

כך אנחנו מתאמנים להתעלות מעל הגישה הרגילה שמאלצת אותנו לראות באחר רע, ומשתדלים לראות בו רק טוב. כפי שאני מסתכל בחום ובאהבה על התינוק האהוב שלי שזוחל על הרצפה. אני מתבונן בו בתשומת לב ובדאגה אחר כל תנועת שלו ומתרגש מכל דבר שהוא עושה. בדיוק כך צריך להתייחס לבן הזוג לחיים.

יש לציין, שבנוגע לדברים השלילים, יש לנו אוצר מילים עשיר ואנחנו מתבטאים בקלות. לכן, בשלב הראשון של הבירור הקריטי לא מתעוררות אצלנו בעיות. ולציפוי המתוק חסרות לנו מילים: אני מצביע על שניים שלושה סעיפים ומשתתק בחוסר אונים. לא במקרה כל כך הרבה סרטים והצגות נעשו בצורת טרגדיה, בעוד שקומדיה בדרך כלל זה דבר פשוט וזול. זה מפני שאנחנו לא מרגישים את העוצמה שמסתתרת בדברים החיוביים. בהמשך התרגיל שלנו מגיע השלב השלישי: אנחנו מספרים לבן הזוג על הציפיות שלנו ממנו ועל ציפיותינו בכלל.

נחזור על סדר הפעולות: בתחילה הצגנו אחד לשני את כל הטענות והדרישות האגואיסטיות שלנו, אחר כך התעלינו מעל ה"פשעים" שלנו וציירנו תמונה מושלמת הפוכה. בעצם, בתמונה הזאת אני מופיע כפי שאני צריך להיות באמת. באותה העת הדרישות שלי צריכות להצטמצם למינימום, "לא יגונה ולא ישובח". אני יותר לא מגיש לבן זוגי "חשבון פתוח", אלא מסכים למה שמאפשר לנו לחיות חיים רגילים ולהתקדם בחיים. ברור שגם הדרישות האלה הן דו משמעיות: גשמיות, אנושיות, רגשיות. אבל העיקר הוא דווקא התמיכה ההדדית. בסופו של דבר, אני דורש מבן הזוג מעט שיאפשר לי לאהוב אותו. זה נקרא הכרחיות.

אז מסתבר, שהציפיות שלנו דורשות מינימום מאמצים פיזיים. יחס טוב והבנה הדדית פתאום ממלאים אותנו ולכך לא דרושה תוספת "חומר" גדולה, מכיוון שהכול מתמלא ברגש. ובסוף אנחנו כותבים סיכום של מה שהשגנו. השגנו קירוב לבבות, מפני שאנחנו מוכנים עכשיו לחיות בתוך "ענן ורוד" מעל "ערימת זבל" שמכוסה בחיובי ואינה מסריחה. אנחנו דורשים אחד מהשני רק מה שנחוץ לאהבה – כל היתר כבר לא נראה לנו נחוץ.

אנחנו עובדים על התרגיל הזה כל יום, וגם אם לא מצליחים לממש אותו, ההרגל בכל זאת הופך לטבע שני, ויחס נכון בהדרגה חודר פנימה.

בעיקרון, חוץ מזה אנחנו לא צריכים שום דבר. מספיק מעט תשומת לב, ואנחנו מבינים אחד את השני. אבל אם משקל האשמות לוחץ עלינו, אם אנחנו לא מכסים את הזבל של האגו שלנו, אז אנחנו מביאים אחד לשני במתנה פרחים ובונבוניירות שמהן רק משמינים. המתנות האלה לא יכולות להחליף אהבה. אבל אם יש אהבה, אז החיים יפים אפילו בתוך צריף.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה 35, 16.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
רגע, עצור!
המאבק על רף השיא של היחסים המשפחתיים
סוד החיים המאושרים