קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: היה לי נדמה, שבזמן הסדנה שעברה לקהל הרחב, לרבים היה רצון לחלוק את התרשמויותיהם. יכול להיות שהיה טוב יותר אם היינו מקדישים קצת יותר זמן לדיונים…
תשובתי: אבל האנשים לא רצו באופן מיוחד להביע את עצמם, זה מה שהדהים אותי. מתוך 20 דקות שהוקצו לדיונים, 10 דקות הם הביעו את עצמם, וב- 10 הדקות האחרונות היה זמן ריק.
אולי הם לא רצו לאבד את מה שמילא אותם. זה קצת הדאיג ובלבל אותי. בדרך כלל, כשמשהו חדש ממלא את האדם, הוא רוצה לחלוק כמה זה נעים לו, חם, משמח, מעניין, מוסיף דעת וכולי.
או, יכול להיות, על ידי יציאתם מתוך מעגל הדיונים הקטן, הם איבדו את עצמם איך שהוא, מפני שגילו: "מה אני כבר יכול לומר לאחרים? כאן במעגל אני גיליתי את המשפחה שלי, את החברים שמבינים אותי. אנחנו חלקנו בינינו התרשמויות, התחברנו, אפילו החזקנו ידיים", ועם האחרים לא.
אולי כאן חייבים לאחד את כל המעגלים הקטנים למעגל אחד גדול. צריך לחשוב, איך לתת לאדם הכוונה, שהוא יכול להשיג איחוד בכל מקום, גם בעבודה, וגם בבית, וגם במעגל עם החברים שלו וגם עם האנשים הלא מוכרים.
שאלה: בכל זאת, במכוניות בדרך הביתה היה דיון מאוד סוער על מה שהתרחש. אנשים מזמן לא הרגישו כזאת התרגשות. לכל אחד היו דעות משלו, איך להיטיב את המצב הזה. איך אפשר להרחיב את הרגשת האיחוד?
תשובתי: אני קיבלתי מספר התרשמויות מאנשים שעקבו אחרינו דרך מסכי המחשב והטלוויזיה. הם ישבו בקבוצות והרגישו את אותו הדבר. הם שמעו את קבוצת המיקוד, השתתפו יחד איתה בדיון ולא הרגישו שנמצאים מחוץ לבניין שבו התרחשה הסדנה.
ואפילו הבודדים אמרו שהרגשת האיחוד מועברת והם באמת לא סובלים. בעיקרון, אפשר להסתגל להשתתף מרחוק באירועים מסוג זה ולהצטרף להרגשה הכללית.
מתוך שיחה מס' 36 על החינוך האינטגרלי, 30.05.2012
ידיעות קודמות בנושא:
נולדים מחדש
טעם של רגשות חדשים
במקום מיליארדים, אחד
