כל חבר הוא אוצר

כנס במיאמי, שיעור מס' 1

כדי לרכוש את הרגשת האור אנחנו צריכים לתרגל את זה, והתרגילים אפשריים רק בקבוצה. אפשר להביא בתור דוגמה מורה לריקודים. הוא מתחיל לבצע יחד איתי כל מיני תנועות – צעד קדימה, צעד אחורה, סיבוב וכולי. הקבוצה נמצאת לפניי ואני יכול להרגיש אותה, אני יכול לעבוד יחד איתה, וכך להתקדם קדימה.

כן, זה מאוד לא נעים לאגו שלי, מפני שכל פעם אני צריך לוותר על הקדימות לטובת הקבוצה, היא זו שמובילה ב"טנגו" הזה, ולא אני. החברים מביעים את הרצונות שלהם ואני צריך ללכת בעקבותיהם. על זה נאמר: "עשה רצונך כרצונו". אני לומד להרכין את הראש, לקבל את רצון הקבוצה כמו של השותף המוביל ולבוא לשיתוף פעולה, לחיבור עם החברים. אני מתחיל להרגיש את הרצון שלהם. מסתבר, שיחד איתי רוקד בן-זוג נאמן וקרוב, אהוב ומסור. אני פועל למענו והוא פועל למעני. ואז החיבור שלנו הופך לקבוצה אמיתית.

כי "קבוצה", זו המהות של הרצון היחיד של החברים להיות מאוחדים זה עם זה. ברצון הזה שנולד בינינו לא קיימים "אני" ו"הם", אלא קיים אחד שלם, מציאות חדשה, לא האיחוד עצמו, אלא התוצאה שלו. וזהו הפרי הרוחני שיוצא מהרחם של אימא. בו אנחנו מרגישים את האחד, בו מתגלה לנו האור, הבורא, באותו הרצון שאותו הולדנו, יצרנו, שאותו השגנו, בזה שהפכנו להיות אחד שלם. ברוחניות לא יכול להיות ריבוי מפורד, ברוחניות שורה האיחוד.

בעל הסולם כותב על כך באיגרת י"ג:

"ומלבד מהסגולה הגדולה הטמונה בזה, שאין לי לפרשו. היה לכם לדעת שהרבה ניצוצי קדושה ישנם בכל אחד מהחבורה, ובאספכם כל הניצוצי קדושה למקום אחד, בשבת אחים, באהבה וידידות, ודאי יהיה לכם קומה של קדושה חשובה מאוד לפי שעה מאור החיים."

האדם יכול להיכלל באופנים שונים בקבוצה: ב"גלים", מכל הלב או בקרירות. ובכל זאת, בכל אחד מאיתנו קיים חלקיק ייחודי של אור שמוציא אותו מה"רחם" של העולם הזה. לכן אנחנו צריכים לכבד כל אחד, וזה שייך גם לגברים וגם לנשים.

הניצוצות שלנו זו מתנה אמיתית מלמעלה. אדם נקרא "אדם", אם קיים בו הניצוץ הזה שמושך להידמות לבורא. אם אין בו את הניצוץ, אז הוא שייך בינתיים לדרגת "חי". לא מדובר על משהו נחות, אלא פשוט ישנם אנשים שמקבלים תפקיד "כפול", להיוולד רוחנית לפני האחרים ולעזור בזה לכולם. הם דומים ל"ראש" האנושות וצריכים להוביל אותה קדימה.

ולכן צריכים להבין שכל חבר קיבל יחס מיוחד מלמעלה, מצד האור שהתלבש בתוכו. בנשמה שלו, בשורש הרוחני שלו, באמת נמצא משהו מיוחד, שהודות לזה הוא קרוב לאור וראוי לייעוד הזה. כמובן, שהוא אינו מתעלה בצורה אגואיסטית מעל לאנושות, אנחנו מכבדים את החבר בכך שהוא זכה להיות המבצע של התפקיד המיוחד של השירות.

ואנחנו בשום פנים ואופן לא מזלזלים באחרים, כי השליחות הזאת אינה תלויה בשום צורה בנו.

זאת הסיבה מדוע אני צריך במידה רבה לכבד כל חבר – הוא נבחר מלמעלה על ידי האור, כדי להיות השותף שלי. בלעדיו אני לא אוכל להיוולד, וגם לא האנושות.

מתוך השיעור הראשון בכנס במיאמי, 23.06.2012

ידיעות קודמות בנושא:
רוקדים בקצב עם הבורא
המדריכים של הדור האחרון
מי בוחר חברים?