דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / עד שינוסו הצללים

עד שינוסו הצללים

laitman_2009-02-17_1673.jpg

מתוך שיעור בכנס בברזיל

בעל הסולם, שמעתי, מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א": "הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים…" (שיר השירים) ויש להבין מהו "צללים" בעבודה. והענין הוא, כי אין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב…"

השגחת הבורא היא הטוב המוחלט. להשגה הזאת אנחנו צריכים להגיע. הבורא אינו משתנה ואנחנו לא מחכים שהוא ישתנה במשהו. הרי כתוב: "אני הויה לא שניתי". הטוב והמטיב בצורה נצחית לא יכול להשתנות. הוא מוחלט והשפעתו תמידית. האור העליון שורה במנוחה מוחלטת וממלא את הכול.

ואנחנו מגלים את הטוב והמטיב כשאנחנו משנים את תפיסתנו באופן שבו מאין סוף תחת הסימן מינוס, מהמציאות המתוארת לנו כגרועה ממוות ועד אין סוף בסימן פלוס, עד הטוב העילאי – בלי התלות בהרגשות שלנו, מעליהן, להרגיש שהכול הוא טוב. זה ה"מסך", התפיסה שאותה אנחנו צריכים לרכוש.

בתוך הרצון האגואיסטי אנחנו נרגיש את המצבים הגרועים ביותר שאין אנחנו אפילו יכולים לתאר לעצמנו, ובכל זאת מעל הרצון שלנו אנחנו נתקן את עצמנו כך שנבין ונרגיש, שזה הדבר הטוב ביותר שיכול להיות. זה המעבר החד שצריך להיפתח בין הרגשות שלנו בתוך הרצון ובין מה שאנחנו נגלה בצורה מודעת.

הבורא לא משתנה, הוא רק כל הזמן שולח לנו מצבים יותר ויותר קשים ולא נעימים, הן לגוף הבהמי, והן לנשמה, כדי שמעליהם אנחנו נעצב תפיסה הפוכה, שחדורה בהשפעה ואהבה. הרי בהיותי משפיע במיוחד מעל כל הכבדות, אני מגלה את הרצון הטוב של הבורא ומזדהה עימו.

באופן כזה האדם מגלה את החיים הרוחניים רק על רקע נסיבות קשות ונוראיות. אחרת הוא לא יתנתק מהעולם שלנו ולא ייצא לרוחניות.

היום התהליך הזה תופס מימדים גלובליים. הרי עד עכשיו אנחנו התפתחנו בתוך אגו רגיל – בהתחלה בצורה ליניארית, ובמאתיים השנים האחרונות בצורה אקספוננציאלית. אולם האגו עדיין לא היה קושר בינינו לשלם גלובלי ואינטגרלי. והיום כל העולם מהווה קבוצה מפורדת, שבורה וזקוקה לתיקון.

הקבוצה הזאת מתחלקת לשני חלקים:

  • " 99%" שמיום ליום יותר ויותר קשורים ותלויים זה בזה בצורה הדדית, יותר ויותר מצומצמים בחייהם. בכל מקום זה מתבטא בצורה אחרת, והמגמה עצמה הופיעה לא מזמן, אך קצב התפתחותה גבוה.
  • קבוצה בתוך הציבור הזה המהווה "1%".

הייחודיות של הקבוצה הפנימית היא ברצון להשיג את סוד ההתפתחות – בשביל מהי ומדוע? מה מתרחש איתנו? מה הסיבה לתהליך הנוכחי? כיצד לפקח עליו או לפחות להתמזג עימו?

וכאן בדיוק אנחנו מגיעים למושג ה"צל" שמכביד על חיי האדם, שנופל עליו בכובד יותר ויותר גדול, שולל ממנו את העניין בתענוגים שאליהם היה רגיל. כך גם האדם שרוצה להתקדם ברוחניות מרגיש כבדות בהבנה ובהכרה, קשה לו לזכור על חשיבות הדרך והמטרה.

כל זה כדי שאנחנו נבין שצריך לקחת את המושכות בידיים שלנו, צריך להבין שכל הקשיים התעוררו על ידי היצר הרע שאותו ברא הבורא. האור העליון כל הזמן מביא לנו עוד ועוד בעיות חדשות, הכבדה יותר ויותר גדולה, כדי שנראה בזה את ה"צל" ונתעלה מעליו.

"בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו. כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה שום שינוי למעלה."

היחס של הבורא אלינו נשאר אותו היחס, הטוב המוחלט, ומשתנה רק ההרגשה שלנו, כדי שנתעלה מעל הספקות והשאלות, כשאנחנו מקבלים בכל פעם את השגחת הבורא כטוב במאה אחוז. כאשר אנחנו מסיימים את אחת העליות שולחים לנו צל גדול עוד יותר, כלומר, הכבדה גדולה עוד יותר, בלבול, ספקות, חיכוכים בין החברים. אבל מה שהבורא לא יסדר בינינו אנחנו צריכים לחשוב טוב טוב ולהבין שהכול מגיע ממנו. אין עוד מלבדו. ולכן בכל רגע אנחנו חייבים להכיר בטוב שלו.

אם אנחנו לא מסיימים את השנייה הנוכחית בהרגשה של טוב ומטיב, אנחנו לא מתקדמים, כיוון שהמדרגה הנוכחית עוד לא נכבשה. ולכן בכל מצב אנחנו בהתחלה צריכים לחוות הרגשות לא נעימות, בלבול, היעדר כוח לבוא לשיעור, איבוד עניין בדרך, באיחוד בקבוצה. זה קורה בצורה קבועה ואם אנחנו לא מרוכזים בכל רגע, הפוקוס מייד נעלם. הרי הרצון האגואיסטי שלנו עובד בצורה בלתי פוסקת, כמונה עם גלגלים שמסתובבים בצורה קבועה. הוא כל הזמן עושה את הרצון שלנו ל"עבה" יותר ואנחנו יותר ויותר שוקעים בחיי העולם שלנו.

בסופו של דבר אם אנחנו לא שומרים על קשר, אם לא עוזרים זה לזה, עם לא "מחזיקים בציפורניים", אנחנו מתפזרים לכל הכיוונים. הקבוצה מתפרקת ואנחנו לפתע לא מוצאים שום דבר מיסודותיה.

זה מה שנקרא "צל" – חופש מהמחויבויות הקודמות, חוסר הרגשה, שלפתע חודרת בינינו בערפל עבה שמכניס את הכול לאפילה. הצל הזה מסתיר מאיתנו את המטרה, את חשיבות האיחוד והדרך הרוחנית.

בסופו של דבר כל הצללים – הפנימיים והחיצוניים, הפרטיים והכלליים באים כדי שאנחנו נעשה מאמצים, נעבוד על אף שהם קיימים ונגלה מעליהם שייכות, איחוד, קשר, ובסופו של דבר – את הבורא הטוב והמטיב. אפילו שלא נראה במו עינינו את הבורא ואת השגחתו, אך בעזרת בירור רגשי ושכלי אנחנו בכל זאת נגיע לאותה הרגשה. זה מה שנקרא סיום המדרגה הנוכחית, אנחנו תיקנו את היצר הרע שנתן לנו הבורא.

היצר הרע מתגלה רק בין בני האדם שרוצים להתאחד, שמתכוונים לתקן את השבירה. הוא לא מתגלה להמונים המהווים "99%". אין להם יצר הרע, הם לא מתכוונים להתאחד ביניהם כדי לתקן את השבירה הרוחנית. רק אנחנו עוברים את התיקון הזה ומצרפים אותם אלינו.

מתוך שיעור מספר "שמעתי" בכנס בברזיל, 03.05.12

ידיעות קודמות בנושא:
בדיקת הקשר עם הקבוצה
לנוע פירושו להשתנות
"עד שיפוח היום ונסו הצללים…"

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest