תוך כדי התהליך של שיתוף הפעולה ההדדי בקבוצה, האדם בסופו של דבר מרגיש את עצמו רשע, אגואיסט יותר ויותר גדול, שונא את האחרים, עם כל מיני רצונות ומחשבות שליליים, תחבולות וכדומה. הוא מגלה את זה בתוכו עד לכזאת מידה שמתחיל לצעוק לבורא, כדי שהוא יתקן אותו. הוא מתחיל להבין שרק הבורא מסוגל לתקן אותו, מפני שמרגיש שהכול נובע מהבורא, ולא יכול להיות שום מקור אחר שממנו זה יכול היה לנבוע, אפילו מהטבע שלו.
הוא מגלה את הבורא בצורה הפוכה, כבורא של משהו רע. אבל יחד עם זה, הוא מגלה שהבורא בכוונה ברא בתוכו את הרע כדי לאלץ אותו לפנות אליו, ואז הבורא מתקן אותו.
למה היה צריך ללכת בדרך הזאת, ליצור רע כדי שהאדם בהדרגה יגלה אותו ויפנה לבורא בבקשה לתיקון?
מתוך סדנה מס' 4 בכנס בליטא, 25.03.2012
ידיעות קודמות בנושא:
כל רגע בתנועה אל המטרה
לא לברוח מהכרת הרע
לשמור על הכיוון לבורא